מאיישע ניירא ברוח הקודש שהגיעה בשעת השי"ן

מעשה שהיה באמת

במקום ישוב כל שהוא, אי שם בארץ, בין מקום פלוני למקום אלמוני, ממש ממש ליד העליה לאן שהוא,  היה בית ספר שנועד לקרב רחוקים.

בית הספר עמל כמידי שנה בשנה לקבל אל קרביו את בני המקום שקשורים לדת היהודית בקשר מעונן חלקית עד רופף, ומנסה לחזק את הקשר לקשר של קיימא ויהי מה.

וכך, מזה שנים רבות, הכל הולך למישרין פחות או יותר, באים תלמידים הרחוקים מאבינו שבשמים, נכנסים ללימודים, מתקרבים מתקרבים מתקרבים, ורובם נשארים דתיים. הטובים שבהם חובשים את ספסלי בית המדרש, והבינונים חובשים  במסגרות זק"א והצלות.

יום כהה אחד, וארגון שמצהיר על עצמו שלקירוב רחוקים בא, לא חשוב איזה ארגון, ולא חשוב אם המספר שלו מתחיל ב1800 או במשהו אחר, רצה לפתוח בית ספר באותו הישוב.

בא מנהל בית הספר הראשון, וכולו טרוניות, זעק כולו ככרוכיא וככריך ריבה, איך תעשו הנבלה הזו בישראל, והלא אם תפתחו עוד בית ספר לא יבואו אלי.

והם טענו כנגדו בכה וכה, והוא טוען עליהם, והם עליו.

אמנם, הראוי במקרה שכזה הוא ללכת אל בית הדין המחוזי, ולדון בפני דיינים מומחים, ולדון ולדון עד שיצא עשן לבן כעין אבקת האנטרקס שמורחים על הסופגניות, ולא יצאו משם עד שיכריע הדיין עם מי הצדק ולמי המלקות.

אלא, שבעוונותינו ובעוונות אבותינו, ירושלים לחרפה לכל סביבותינו, רצו ראשי הארגון לילך אל סמטת חנן הירושלמית, ולשפוך שיח פני ישישים, ולבקש ברכה לפתיחת בית הספר, ומי יעז פניו אחרי ברכתו!?

אבל, המנהל הראשון, שהיה ערמומי או בעל קשרים, שמע וידע ושמר את הדבר, ויעש לו רכב ופרשים, וירוץ אל אחד מאנשי החצר, וידבר אל ליבו. ולא ביקש ממנו כי אם דבר קטן עד למאד, שיכנס אל הרב ויאמר לו בזו הלשון "עוד מעט יבואו לכאן האנשים הללו והללו, ויספרו על בית ספר שרוצים להקים, ואך זאת תדע - כי הדבר אינו פשוט". ההוא עשה ככל אשר נתבקש, ועד היום הזה לא נודע אם קיבל את שכרו, ובמה.

מיד כשהוא יצא, טרם חלפו להם שישים מינוטי"ן, ונכנסו אנשי הארגון אל בית הרב, שחו לו את צקון זדונם, ויאמר אליהם "זה לא פשוט, אם יש התנגדויות צריך ללכת לדון בבית דין".

הם, אחוזי תדהמה מרוח הקודש, נכנס מורא בליבם, ויראו לעשות עוולה מבלי לדון בה כדרך ישראל סבא.

ואתם תדעו, שאילו רוח הקודש היתה מאחרת בחמש דקות, היה נבנה בית ספר אחד על חורבות השני, והכל עם גושפנקא, חתום בחותם של טיט ודם.