הוא נודע ברבים כמחבר 'ספר התודעה', אך מרבית חייו הוקדשו דווקא לעשייה פוליטית וחינוכית – לדאגה למעמד הפועלים החרדיים ולהנחלת ערכי תורה עם מלאכה. קווים לדמותו של הרב אברהם אליהו כי טוב ז"ל
איור: רחל קיציס
עם צאת נשמתה היתרה של השבת נפטר סבי, אברהם אליהו כי טוב (מוקוטובסקי). בשעת לילה מאוחרת של מוצאי שבת נערכה ההלוויה, והוא נטמן בחשיכה בהר המנוחות שבירושלים. אחרי מיטתו פסעו חבריו הוותיקים לדרך – אנשי קהילת פאג"י, תלמידים משכבר מבית הספר 'שילה' שהקים, חסידים ואנשי מעשה ועוד רבים מאנשי ירושלים. בין המלווים בלט חברו הוותיק זה עשרות בשנים, הקבלן הידוע ר' אברהם טרֵגֵר. יחד איתו חלם סבא את חלומותיו הגדולים ואף מימש את חלקם. אל המלווים את המיטה הצטרף גם הרבי הזקן מאמשינוב – איש סודו וידיד נפשו. בחשיכה שמסביב לקבר הפתוח שמעו המלווים את הרבי הקשיש זועק 'והַחַי יִתּן אל לִבּו' ונתנו אל לִבם. הייתה זו הופעתו האחרונה בציבור של הרבי, חודשיים לאחר מכן נטמן גם הוא בהר המנוחות. יהיו הדברים המובאים כאן לעילוי נשמתם של סבי ושל רבו זה.
עשייה מתוך אחריות
לציבור הרחב ידוע סבא בשמו הספרותי 'אליהו כי-טוב', מי שחיבר כמה ספרים ובראשם 'ספר התודעה' (מהדורה ראשונה – תשי"ח). ספר זה, שלא נס לחו כבר חמישים שנה ושזכה למהדורות רבות מספור, היה ומוסיף להיות פסגת יצירתו הספרותית, למרות שהוא הוסיף עליו כמה וכמה ספרים – ביניהם 'איש וביתו' (תשי"ז), סדרת 'חסידים ואנשי מעשה' (תשט"ו–תשכ"ו), 'סדר ליל פסח' (תשכ"א) ויצירת הענק 'ספר הפרשיות' שבה השקיע את כל מרצו בשנות חייו האחרונות. מעט מציבור קוראיו יודע כי דמותו כסופר אינה אלא גלגול נוסף ואחרון בחיי מעש ארוכים, שמרכזם עשייה חינוכית, חברתית ופוליטית לאורך שנים רבות. למעשה, פנה סבא לכתיבה רק כשנתייאש במידה רבה מן העשייה ציבורית. אז השקיע את כל כוח מרצו, ידענותו, חריפותו ושנינותו במפעלי הכתיבה ובהוצאת הספרים שהקים.
סבא נולד בשם אברהם אליהו מוקוטובסקי וגדל בעיירה אופולה שבפולין למשפחה של חסידי פשיסחא, לאמו רחל ולאביו מיכאל – יהודי צנוע ותלמיד חכם שזכה להיות מתלמידיו של 'הכהן', ר' צדוק מלובלין. החריפות הפשיסחאית, הציניות הקוצקאית הנוקבת ותחושת האחריות החברתית מבתי החסידות של וורקא ואמשינוב נכחו בבית החסידי שבו גדל, והפכו לשיטות חינוך מקוריות שהנהיג האב בנסותו לחנך בהם את הבן השובב והעקשן. שובבות זו של סבא הפכה להיות סימן היכר שלו עבור כל מי שהכירו. הייתה זו שובבות טבעית בניחוח חסידי-פולני מיוחד במינו. התמזגו בה עוקצנות חריפה ואהבת אדם ועולם, בוז פשיסחאי לכל שררה ושלטון, לכל מתחסד ומתחנף, ודחיפות מעשית ואחראית לגורלו של הפרט והכלל.
כנער צעיר ותוסס חיפשה נפשו של סבא חלומות גדולים השלובים במעשה ובאחריות. כך הגיע סבא עד מהרה לחבורה הערנית של 'צעירי אגודת ישראל' שהתארגנה אז בווארשה, בחסותם של הרבי הנערץ מגור, ה'אמרי אמת', ושל אלכסנדר זושא פרידמן – איש אציל ועדין נפש שהנהיג את אגודת ישראל הוורשאית. אל חבורה של צעירים חסידיים אלו הצטרפה דמותו המופלאה של אדם אחד, צעיר לימים אף הוא, שהילך עליהם קסם והפך עד מהרה למנהיגם. היה זה ר' יוסף בּיֵיגוֹן, חניך ומחנך בישיבת מיר הליטאית, ששינה את דרכיו והפך חסידו של הרבי הזקן מגור. במצוותו של הרבי ריכז בייגון את החבורה הצעירה והחדיר בהם תחושת שליחות חינוכית. הוא שגרם להם להבין כי אל להם להיות חלילה 'חרדים' במשמעות הנפחדת של המילה – כאלו המנהלים קרב מאסף כשגבם אל הקיר מול הסחף החילוני הכללי – אלא להפוך לכאלו שהיוזמה בידם והאחריות לגורלו של העם בידיהם. בייגון היה זה שטבע בהם תודעה חינוכית עצמאית ומקורית. כך למשל, היה הוא זה ששלח את תלמידיו הצעירים ללמוד דרכי חינוך מיאנוש קורצ'ק, למרות היותו של זה פולני-יהודי מתבולל לחלוטין. כך, באומץ ובתחושת דחיפות, עוצב סבא כאיש חינוך צעיר לאורה של דמות מקורית זו.
באותם ימים החל בייגון לעסוק במפעל ספרותי שהגה בו. הרעיון היה ליצור הוצאת ספרים שתהפוך את היהדות ואת מקורותיה לנגישים וקריאים לשכבות אוכלוסיה רבות ומגוונות ככל שניתן. המטרה הייתה כמובן חינוכית וחברתית, והמפעל זכה לשם 'ילקוט ידיעת האמת'. בייגון הספיק להוציא רק מהדורה אחת, מוערת ומפוסקת, של הספר 'דרך השם' לרמח"ל לפני שמצא את מותו באושוויץ בימי הרעה. ואולם יש לראות את 'ספר התודעה' של סבי כהמשך ישיר לתפיסותיו החינוכיות של בייגון. ספר נוסף שנראה אף הוא קשור למפעל הספרותי הזה ולרוחו הוא ספרו של אלכסנדר זושא פרידמן 'מעיינה של תורה' ('דער תורה קוועל'). אלכסנדר זושא היה למעשה פטרונה של הקבוצה הצעירה, כמו גם של שרה שנירר מייסדת 'בית יעקב'. נראה כי גם הוא חבר אל היוזמה ליצור פופולריזציה – במשמעות החיובית והחינוכית של המילה – של היהדות וספרותה, ואל היוזמה הכללית לחידוש פניה של היהדות החרדית והדתית.
מתוך תנופה רוחנית זו הזדרז סבא לעלות ארצה מיד לאחר נישואיו לאחותו הצעירה של אלכסנדר זושא, הינדא רבקה לבית פרידמן. סבא חלם לעסוק כאן בחינוך ובמעשה, ועסק בינתיים כפועל בנין פשוט בירושלים. כאן בארץ נתגלה הציבור החרדי לעיניו של סבא בכל דלותו הרוחנית והארגונית – ציבור שפוף קומה לפני 'יפי הבלורית' הזקופים, המונהג על ידי עסקנים צרי אופקים מחד ועל ידי קנאים דלי מעש מאידך. חלומותיו למצוא בירושלים את בני דמותו של העסקן החרדי, איש החזון והמעש ר' זלמן בהר"ן – מי שהפך גיבור אחד מספריו של סבא ('הפותח שער', תשט"ז) – התבדו עד מהרה.
סוציאליזם חרדי
באותם ימים נשא סבא עיניו אל חבריו, פועלים ואנשי כפיים חרדיים קשי יום, וראה בדלותם. בין הסתדרויות העבודה השונות בהם התאגדו אז פועלי ציון השונים לא נמצא מדרס רגל לפועל החרדי, שנשאר מאחור – מנושל ממקומות העבודה וחסר מעמד וארגון תומך. סבא וחבריו בקשו עזרה מן העסקנים החרדים, אך אלו – כבר בימים הרחוקים ההם – עסקו בפוליטיקה צרה של גינוני כבוד וחלוקת משרות למקורביהם. כשנקעה נפשם החליטו סבא וחבריו לדאוג לעצמם ולהקים הסתדרות עובדים עצמאית לפועל החרדי שתיקרא 'פאג"י' – פועלי אגודת ישראל. אנשי פאג"י ובראשם חבורת ה'אברומים' (אברהם מוֹקוֹטוֹבסקי, אברהם טרֵגר, אברהם פַּרשַן ו…פישל גלֵרנטֵר) דאגו לזכויותיו של הפועל החרדי, יזמו מקומות עבודה, ועסקו בעצמם בעבודת כפיים קשה ובבנייתם של שכונות ירושלמיות שהוקמו בחופזה בשנות החמישים כדי לאכלס את העולים הרבים מארצות ערב.
בחבורת פאג"י של אותם ימים ניתן היה לחוש רוח סוציאליסטית חרדית מזן מיוחד, פשטות עמוקה של קיום, חריצות ומלאכת כפיים ובוז למעמד ולשררה. כך למשל, ניכרו חסידים אלו בכך שהסירו מעל ראשם את ה'שטריימל', שסימן יותר מכל את הכבוד המזויף ואת ההתנשאות ששנואה הייתה על נפשם. החורבן האיום שנחת על יהדות פולין הפך לאפר והשמיד לא רק את בני משפחותיהם ואת מוריהם הגדולים – ר' יוסף בייגון ואלכסנדר זושא הי"ד – אלא גם הלכי רוח מקוריים רבים שתססו בחברה החרדית שבגולה. כאן בארץ נמצא אפוא הציבור החרדי בדלות כפולה ומכופלת, כגולה בתוך גולה בארצו שלו, יתום ומוכה וחסר יוזמה וחזון. אנשי המעשה החסידיים של פאג"י הבינו כי עליהם לקחת את ההנהגה ולקבוע עובדות בשטח. עד מהרה גבר המתח בינם ובין ההנהגה החרדית שבירושלים, והגיעו הדברים לקרע של ממש במכתב גלוי ששלחו אנשי פאג"י למועצת אגודת ישראל ובו הודיעו סופית על פרישתם ממפלגת האם הקשישה והגלותית.
עזותם של סבא וחבריו מוצאת את ביטויה בסיפור הבא – כשנכתב מכתב הפרישה, נשלח שליח מאת הרבי 'בית ישראל' מגור, פטרונה ומנהיגה של אגודת ישראל, להזמין את סבא לשיחה דחופה עם האדמו"ר. סבא סירב לבוא. כשבא לבסוף, לאחר הפצרתו החוזרת של האדמו"ר, לחש לו ה'בית ישראל' כי הוא עצמו מסכים לגמרי עם הלכי רוחם של אנשי פאג"י 'אך מה אעשה', הוסיף, 'והחסידים לא יניחו לי לומר זאת'. 'עם רבי הירא את חסידיו עד כדי כך אין לי מה לשוחח', פסק מיד סבא ויצא מן החדר.
כאן חשוב להדגיש, כי הבדל רב קיים בין המפלגה הקרויה 'פא"י' לבין חבורת 'פאג"י', למרות ששני ראשי התיבות פירושם זהה – 'פועלי אגודת ישראל'. בעוד פא"י היוותה תנועה התיישבותית פשרנית באופייה, בעלת נכסים ועסקנות בפני עצמה, היוותה פאג"י תנועה אידיאולוגית מובהקת. מראשיתה סימנה פאג"י את דרכה כהתאגדות חברתית למען השכבות החלשות תוך השמעת קול ביקורתי חריף כנגד השררה החילונית והחרדית שאותה הוקיעה. חזונם של סבא וחבריו היה לאגד את הפועל החרדי, את היהודי הנאמן ועמל הכפיים, לדאוג לצרכיו ולרומם את מעמדו. באותם ימים ערך סבא כתב עת, 'הקול' שמו, בו הוא השמיע תחת שמות עט שונים קולות מחאה חריפים כנגד הממסד וייצג את ביקורתם של אנשי פאג"י. היה זה קול קורא במדבר. סבא המשיך וחיפש ללא לאות שותפים לביקורת, לביקורתיות, לרוח המהפכנית החסידית שממנה צמח. קבוצה של צעירים קנאים שנעצרו אז בירושלים לאחר שנתפסו בכוונתם להניח פצצה בבניין הכנסת (ביניהם היה גם מי שהפך לראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל), העידו כי כתביו הנועזים של סבא היו נר לרגליהם. אך סבא לא חיפש פצצות והפגנות מכל סוג; הוא חיפש אנשי עמל ותבונה, אנשי תורה ועבודת כפיים.
יחד עם חבריו הקרובים, הרב הראשי הספרדי יצחק ניסים והרב טולידאנו, נכנס סבא להרפתקה פוליטית נוספת. בראותו את הקיטוב שבין אשכנזים לספרדים בחברה החרדית ואת המשבר הדתי והרוחני שבו הייתה יהדות המזרח שרויה, ניסה סבא להקים מפלגה פוליטית חרדית מאחדת, ששותפים לה יהודים פשוטים של תורה ומעשה. האליטיזם החרדי, האפליה העדתית, כבודם הרמוס של העולים מארצות ערב – מכלול מעוות זה שיביא בעתיד להקמתה של ש"ס – כל אלו הטרידו את סבא כבר אז, בסוף שנות החמישים. הוא חלם על מפלגה של אנשי עמל תורניים, שספרדים ואשכנזים כאחד יאיישו את תפקידיה ויציגו חזון חברתי ותורני בכנסת. 'יחד שבטי ישראל' רצה פעמיים לבחירות בשנות ה-50 וה-60, ופעמיים לא עברה את אחוז החסימה. מאוכזב נטש סבא את השדה הפוליטי.
דמות מופת
במקביל לפעילותו הציבורית עסק סבא כל שנותיו בפעילות חינוכית מסוגים שונים. הוא הקים בית ספר בשם 'שילה', ניהל אותו ואף לימד בו ככל שהותיר לו הזמן. הרב פרופסור יהודה אייזנברג, מי שהיה תלמיד בכיתתו של סבא, מתאר איך 'המורה מוקוטובסקי' (כך ביקש שיקראו לו, ללא התואר רב), היה עורך המחזות של אביי ורבא בין התלמידים ומדביק אותם באהבת הלימוד ובתסיסתו הרוחנית.
עם עזיבתו את הפעילות הפוליטית התמקד סבא בחזונו החינוכי. אנשי חינוך חרדיים מאמריקה חשו אז כי קריאותיו החינוכיות של סבא תואמות את השקפותיהם, והם הזמינו אותו לסייע בהקמתה של רשת החינוך החרדית בצפון אמריקה. דווקא שם, בגולת אמריקה הרחוקה והשבעה, מצא סבא אוזן קשבת לרעיונותיו, למרות הפער העצום שבין הפשטות שדגל בה לבין התרבות האמריקנית שהייתה שנואה על נפשו הקוצקאית. ובארץ שכר סבא משרד קטן ברחוב יפו, הקים בו הוצאת ספרים בשם 'אלף' והחל במפעלי כתיבה בשפה פיוטית, למדנית ומאירת עיניים ולב. סיפורי 'חסידים ואנשי מעשה', הלכות הבית היהודי, ביאור נפלא ומורכב להגדה של פסח, ולבסוף הפרויקט היומרני של יצירת 'ילקוט' מדרשי מודרני, 'ספר הפרשיות' שמו, שבו יידרשו גם כל הפתוחות והסתומות שבתורה בצורה מקורית – כל אלו נמשכו בקולמוסו ומילאו את חייו עד יומו האחרון, בו' באדר תשל"ו, מעט לאחר שהשלים את הפרשה האחרונה של 'הפרשיות' שלו.
עד כאן אספתי דברים על אישיותו ועל מפעליו של סבא שיש בהם מענייני הכלל, אולם אדם נמדד גם – ואולי אף בעיקר – ביחסיו עם בני משפחתו ועם ידידיו הקרובים. על כל אלו הילך סבא קסם. איש אהוב היה סבא. עוקצנות של חן, שובבות, תורה וחכמת חיים התמזגו בו גם בשבתו בביתו ועם קרוביו. גם בביתו היה הוא איש מעשה, אולם את מעשיו עשה בתחכום של עורמה – רק הוא ידע כיצד לשטוף היטב את הכלים ולגבבם לערימה מאוזנת במטבח הזעיר שבדירת השיכון בת שני החדרים, ורק הוא ידע כיצד באמת יש להכין את הקוגל הירושלמי ולעדן אותו בחריפות ובמתיקות הראויה. את בניו ובנותיו חינך לחשיבה עצמאית, לביקורת חברתית וליצירתיות. שלוש בנותיו – ביניהן אמי רחל תחי' – עוסקות בתחום הציור שנים רבות, ורואות בכך את מורשת אביהם. 'אנחנו לא כולם' היה משפט שהופנה מיידית לילד שרצה דבר מה 'כי לכולם יש'. צניעות של פועל שאין בה שמץ מניוולו של העוני הייתה בו. מחד, היה סבא הראשון בשיכון שהביא מקרר אל ביתו הקטן, לאחר שהבין את הצורך בכך, ומאידך, מעולם לא הסכים להושיב עצמו בכורסה מרופדת – גם כשזו הובאה אל הבית בניגוד לרצונו על ידי קרובות משפחה שראו אותו יושב בכיסא עץ פשוט בסלון הקטן.
נדמה כי כל מעשה שעשה סבא, כל אמירה שאמר, הפכה בעיני משפחתו וחבריו לאמירה עקרונית החוזרת ועולה בפי ילדיו ונכדיו גם שלושים וחמש שנים אחרי לכתו. אישיותו הצבעונית של סבא חיה ונושמת, ושפתיו דובבות בפי בני משפחתו וקוראי ספריו עד היום. אולם לעיתים נראה כי דווקא חלומו הציבורי והפוליטי נשכח ואבד במחלוקת הצרה שבין החרדים מחד ובין הציונות הדתית מאידך. הקול הפשוט, השואף ליהדות של תורה ועבודה בלי להפוך זאת לסמל אידיאולוגי מפולפל, הקול התורני הריאליסטי, שיכול להכיל גם את המדינה ואת קיומה מתוך תפיסה פרגמטית וקונסטרוקטיבית – קול שאינו מקדש חזון משיחי של 'ראשית צמיחת גאולה', אך אינו נותר אדיש לפלא האירועים ההיסטוריים, ואף נהנה מיכולתו של הקדוש ברוך הוא להפתיע את מאמיניו בהפתעה 'איז'ביצאית', הקול הקורא ליצור אלטרנטיבה תורנית לתרבות השפע ולשים את המטרות החברתיות כייעודו המרכזי של הציבור הדתי, ולבסוף הקול המהפכני, שאינו מוכן להשלים עם המציאות אלא זועק על חסרונה, ומצפה לשינוי של ממש בידי אדם בתקווה לייסוד מלכות שמים אנושית וחברתית – כל הקולות הללו אינם נשמעים כמעט היום. באחרית ימיו ניסה סבא להשמיע בפעם האחרונה את קולו זה. ב'שישה פרקים לבן דורנו' ערך סבא רשימה עיתונאית ארוכה הפורסת את הפרוגרמה שלו. רשימה זו פורסמה על ידו גם בעיתונות החילונית – מעריב וידיעות – אולם איש לא נענה לנסות וליישם את ה'פרקים' שלו.
שמא היום, דווקא בתקופה דהה זו, בה קולות של שבר וסדקים נשמעים הן מחסידיה של 'ראשית צמיחת' והן מן הציבור החרדי הקורס אל תוך עצמו – שמא עתה באה השעה להשמיע שוב את קולה הצלול של פאג"י ואת קולו של סבי ז"ל. יהיו הדברים נר לנשמתו הגדולה.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011
