|
|
| נשלח ב-1/12/2008 15:57 |
 |
| |
אני חושב שאתה צריך השראה, בכדי להתייעל, שווה הצצה
מתוך סדרה באתר כלכליסט
סדרת השראה: 21 הרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד
דה וינצ'י הסתובב תמיד עם מחברת, איינשטיין ערך ניסויים בדמיון, צ'רצ'יל סירב לקרוא מסמכים בני יותר מעמוד אחד ואובמה עושה הפסקות בשיא הלחץ. הביוגרפיות של אנשים מצליחים חושפות את הדברים הקטנים שסייעו להם בדרך
1. רשמו הכל: דה וינצ'י הסתובב עם מחברת שבה רשם רעיונות, רשמים ותובנות ברגע שצצו במוחו. המחברות היו כאוטיות, עם אינספור הערות מפוזרות - רישומים בענייני כספים, הרהורים פילוסופיים, בדיחות ושרטוטים של המצאותיו. לפי ההערכות, במותו הוא השאיר יותר מ־14 אלף עמודי מחברות. 18 עמודים נרכשו בידי ביל גייטס תמורת כ־31 מיליון דולר.
2. צאו מהנישה: דה וינצ'י התעניין בפיזיקה, במתמטיקה, באמנות, במוזיקה, באדריכלות, בעולם הטבע ובאנטומיה. בספר "לחשוב כמו ליאונרדו דה וינצ'י" (הוצאת כתר) כותב מייקל ג'י גלייב שהרב־תחומיות היתה חלק מסוד כוחו: את ההשראה למדרגות הלולייניות שתכנן, למשל, הוא שאב מקונכיות מפותלות שמצא, ושרטוטי הצינורות המוזיקליים שלו, שמזכירים את החלילית של ימינו, מבוססים על מחקר שעשה על הגרון האנושי.
 |
| ווינסטון צ'רצ'יל. מדינאי, סופר והיסטוריון |
|
3. קראו רק תקצירים: צ'רצ'יל דרש שכל מסמך שיועבר אליו, סבוך ככל שיהיה, יסוכם בעמוד אחד - ועדיף בחצי עמוד. היועצים שלו, שנהגו למרוח עשרות עמודים גדושי דעות מנוגדות כדי לטשטש את אחריותם, לא אהבו את השיטה החדשה, אבל היא הביאה לתוצאות מיידיות.
4. קומו מאוחר: צ'רצ'יל התעורר כל בוקר בשמונה בדיוק - ואז נשאר במיטה ועבד בה, בנוכחות מזכירים ועוזרים, עד הצהריים. הישיבות הדחופות חיכו.
5. הקפידו על שלאף שטונדה: גם בימי הקרבות הסבוכים ביותר של מלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל ישן אחר הצהריים. "יהיו הסידורים אשר יהיו" כתב ג'פרי בסט בביוגרפיה שלו, "שיעור בגדולה" (הוצאת עם עובד), "עוזריו סיפרו כי נרדם ברגע שראשו נגע בכר, וכי היה מתעורר תמיד כענק רענן, עם מאגרי אנרגיה שנשארו איתו עד לשעות הקטנות של הלילה (...) בשעות הללו היה לרוב מעלה את הרעיונות המזהירים שלו, קופץ ונכנס לפעולה. כשכולם היו סחוטים מעייפות, יכולת הריכוז המוחלט שלו לא נפגעה ולו לרגע".
6. הציבו תמיד דדליין ברור: צ'רצ'יל פיתח שיטה משלו לעקוב אחר הוראותיו: עם כניסתו לתפקיד ראש ממשלת בריטניה הוא הורה להדפיס מלאי גדול של תוויות אדומות ועליהן הכיתובים "לפעולה היום", "לדווח על התקדמות בתוך שבוע" או "בתוך שלושה ימים". כמעט כל המזכרים שנהג לשלוח - לעתים מאות ביום - החלו במילים "אנא ממך...", ולידן התנוססה התווית הנחרצת.
7. קחו הפסקות: אובמה ידוע כוורקהולויק - וגם כאדם שיוצא להפסקות יזומות אפילו בימים לחוצים במיוחד. בשיא הקמפיין האינטנסיבי שלו, למשל, הוא יצא לחופשה של שבוע. לאורך היום, מספרים עוזריו, הוא לוקח הפסקות של חצי שעה, שבהן אסור להפריע לו. "הדבר החשוב ביותר שאתה צריך לעשות הוא לפנות לעצמך חתיכות גדולות של זמן במהלך היום, שבהן כל מה שאתה עושה הוא לחשוב", ייעץ לאחרונה לפוליטיקאי הבריטי דיוויד קמרון.
 |
| ברק אובמה. הנשיא הבא של ארה"ב |
צילום: בלומברג |
8. חשבו על הנייר: אובמה נוהג לעבד את רעיונותיו בכתיבה אסוציאטיבית ורצופה, לעתים של עשרות עמודים, עם עט ונייר בלבד. "הנשיא המקוון הראשון" כותב כך גם את הנאומים שלו.
9. כתבו על הבוקר: נעמי לויצקי, שכתבה את הביוגרפיה של ברק "כבודו" (הוצאת כתר), מספרת שבמשך כל הקריירה שלו הוא נהג להתעורר בשבע בבוקר ואז לכתוב במשך שעה. השעה הזאת, טען בעבר, היתה זמן הכתיבה הפרודוקטיבי ביותר שלו.
10. ותרו על הטלפון: גייטס כמעט שלא מדבר בטלפון, ומתקשר בעיקר באמצעות האימייל. הוא משתמש באופציית הסינון (rules) של האאוטלוק כדי לנפות מראש אימיילים מאנשים שאינו מכיר, ואינו קופץ לתיבת הדואר הנכנס בכל פעם שמתקבלת הודעה על מייל חדש. את העבודה השוטפת הוא עוצר רק אם המייל מסומן כחשוב במיוחד.
 |
| ביל גייטס. מייסד מיקרוסופט |
צילום: בלומברג |
11. עבדו בשקט: המשקיע האגדי אינו מצליח לחשוב בסביבה מרובת הפרעות. גם בביתו וגם במשרד, יש מעט מאוד רהיטים ואביזרים, והטלוויזיה תמיד פתוח על ערוץ CNBC - במצב שקט. הוא אינו מסתובב עם טלפון סלולרי, למעט בטיולים.
12. דברו פשוט: באפט ידוע כמי שמדבר וכותב באופן ישיר ופשוט, ודורש שיח כזה גם מעמיתיו. הוא מסרב להשקיע בחברות שהמנהלים שלהן מדברים בז'רגון מסובך; לדבריו, רוב האנשים שמתבטאים באופן מעורפל לא מבינים מה הם אומרים - או פשוט מנסים להונות את השומע.
13. כבו את המבקר העצמי: האיש שחתום על יותר מ־500 ספרים במגוון תחומים כתב מהר, ברצף, ללא טויטות, וכמעט לא חזר לערוך את הטקסטים. יש מבקרים שטוענים שהדבר פגע באיכות הספרים, ובכל זאת חלקם היו לרבי מכר, ואסימוב עצמו זכה בפרסים רבים על עבודתו. כשנשאל "מה היית עושה לו הרופא שלך היה אומר לך שנותרו לך שש דקות לחיות?", השיב: "לא הייתי מתעכב, הייתי מקליד קצת מהר יותר".
14. חיו את החיים כבריינסטורמינג: ארדש פרסם יותר מ־1,500 (!) מאמרים בתחומים שונים, ממוצע של שניים בחודש בחייו הבוגרים. הסוד לפוריות הנדירה שלו היתה אנטי־תזה למדען המתבודד: הוא כמעט תמיד היה בחברת אנשים והרבה לנדוד בין בתים של חברים, כשכל רכושו מסתכם בתכולתה של מזוודה אחת. ארדש בא, נשאר כמה ימים, כתב מאמר או שניים עם המארח, פתר בעיות מסובכות בתורת המספרים וקומבינטוריקה - והמשיך לבית הבא. החיים האלה הניבו את המושג "מספר ארדש": מי שזכו לכתוב איתו מאמר מחזיקים ב"מספר ארדש 1" (יש כמה מאות חוקרים כאלה, בהם ישראלים אחדים), מי שכתבו מאמר עם שותפיו זכו ב"מספר ארדש 2" וכן הלאה.
15. אל תחשפו רעיונות מוקדם מדי: אחרי אלפי ניסיונות כושלים שנמשכו 350 שנה, ב־1994 הצליח ווילס לפתור את החידה המתמטית הקשה והמפורסמת בעולם, המשפט האחרון של פרמה. כשנשאל איך עשה את זה השיב: "בזכות עבודת פרך וסודיות רבה. הבנתי שאי אפשר לשוחח עם מתמטיקאים אחרים על המשפט האחרון של פרמה, אפילו כבדרך אגב, מכיוון שהנושא יוצר יותר מדי עניין, שמוביל בתורו לדעות נוספות וביקורת רבה. גיליתי שיותר מדי צופים הורסים את היכולת להתרכז בעניין אחד לאורך זמן. רק הסודיות הפכה את זה לאפשרי".
16. האצילו סמכויות מכל הלב: וולש מקפיד על בחירת הכפופים לו, ועושה זאת לאט ובקפידה. אבל מרגע שהוא מינה את העובדים - הוא מניח להם לנפשם. "אני לא מתערב כי אין לי זמן להתעסק בפוליטיקה, לעסוק בפרטים חסרי חשיבות ולהפריע לעבודתם של אנשים אחרים", אמר פעם.
17. עשו, אל תתכננו: כשבלומברג יצר את תוכנת המידע והניתוח הפיננסי שלו, הוא דאג לצאת במהירות עם גרסה ראשונה, ורק אז החל לשפר אותה. "בשעה שהמתחרים שלנו עדיין ניסו לתכנן את העיצוב המושלם, אנחנו השלמנו כבר את הגרסה החמישית. אנחנו פועלים כבר מהיום הראשון, בזמן שאחרים מתכננים במשך חודשים".
 |
| מייקל בלומברג. ראש עיריית ניו יורק |
|
18. קומו מוקדם: קונדוליסה רייס נחשבה תמיד לשילוב נדיר של כישרון והרגלי עבודה מצויינים. את התיכון סיימה בגיל 15 ובגיל 26 השלימה את הדוקטורט. לפני שהפכה ליד ימינו של בוש, הספיקה לכהן כמנהלת אוניברסיטת סטנפורד, במועצת המנהלים של ענקית הנפט שברון, HP ותאגיד קרנגי. בכל המקומות בהם עבדה, סיפרו אנשים שעבדו לצידה, הייתה תמיד הראשונה להגיע – עוד לפני השומרים והמנקים. ואכן, בראיון שנעשה איתה לאחרונה הודתה כי מאז גיל 12 היא מתחילה את יומה תמיד בשעה 4:30. "זה טריק טוב שלמדתי בבית", אמרה.
19. עבדו עם מוסיקה ברקע: אינשטיין היה מעריץ גדול של מוסיקה קלאסית, במיוחד של מוצארט, והיה מקפיד להקשיב לה במהלך שעות העבודה הארוכות ובהפסקות בין לבין. הוא טען שההרמוניה מאפשרת למוחו להתרכז בעבודה, ולעשות בדיוק את האפקט ההפוך כשנח. "אלמלא הייתי פיסקאי, סביר להניח שהייתי מוסיקאי", אמר פעם. איינשטיין, אגב, ידע לנגן בכינור מילדותו – אך עדויות מספרות כי היה נגן איום ונורא.
20. דמיינו את התוצאות: רבים מרעיונותיו של איינשטיין חרגו מעבר לגבולות המקובלים של הפיזיקה בימיו. הוא חשב על מהירות האור בימים שבהם מהירות הקול עוד נראתה כמחסום בלתי עביר, ולא הייתה לו כל דרך לבצע ניסויים בפועל כדי לבחון את התאוריות שרקח. כתחליף, פנה אלברט אל הדימיון המפותח שלו ובנה לעצמו 'ניסויי מחשבה' ('גדנקנ־אקספרימנט', בגרמנית).
כשרצה לבחון את התנהגותו של הזמן במהירות גבוהה, למשל, דמיין לעצמו שני שעונים - האחד עומד במקום, והשני נע במהירות הקרובה למהירות האור. מתוך ההבנה והידע שצבר על חוקי הפיזיקה הקיימים, איינשטיין הגיע למסקנה שהשעון הנע במהירות יתקתק לאט יותר מזה שנותר במקום. זהו הבסיס לתורת היחסות, וניסויים מעשים שנערכו עשרות שנים מאוחר יותר אישרו במדוייק את ניסויי המחשבה של איינשטיין. על השפעתו של הדמיון בתגליותיו, אמר פעם איינשטיין "חשיבה לוגית תוביל אותך מ־A ל־B, אבל הדמיון ייקח אותך לכל מקום".
21. הכינו רשימת שאיפות: כשהיה עדיין סטודנט בקולג' הכין קלינטון רשימה מסודרת של שאיפותיו בחיים. "אני חושב שאיבדתי את הרשימה הזו", כתב בביוגרפיה שלו, "אבל אני עדיין זוכר מה היה בה: רציתי להיות אדם טוב יותר, להפוך לפוליטיקאי ולכתוב ספר מצליח. על העניין השלישי אני עדיין עובד".
תוקן על ידי געציל_חדד ב- 01/12/2008 15:55:25
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2008 16:23 |
|
| |
שננו את זה בבית
בשיחה עם "כלכליסט" מונה פיוטר ווז'ניאק כמה טיפים שיאפשרו לכל אחד (כמעט) לרכוש ידע אינסופי
1. האם אתם קהל היעד? "השיטה לא מתאימה לרוב האנשים. היא דורשת מוח קצת אובססיבי, עם רעב גדול לידע ומשמעת גבוהה, מה שמתאים בול לאנשים עם הפרעת כפייתיות גבולית - בערך 8% מהאוכלוסייה. כל השאר מוזמנים לנסות".
2. אל תוותרו על התוכנה: "לא כדאי לכם לשלם על תוכנת סופר־ממו לפני שווידאתם שהיא מתאימה לכם. תוכלו להוריד גרסה חינמית שלה בכתובת supermemo.com, ולהשתמש בה למשך חודש. כל מה שנדרש ממך הוא להזין את כל העובדות שאתה רוצה לזכור ואחר כך להשתמש בה מדי יום. היא גוזלת רק כמה דקות ביום, אבל דורשת משמעת, וזה עלול להיות קשה. אני חושב שזה רעיון טוב לסטודנטים, ואולי לאנשים שצריכים לאגור המון מידע בזמן יחסית קצר, של בין חודש לשנה. אבל אני רוצה להזהיר: צריך לעבוד איתה לפחות חודש. אחרי שבוע לא תראו תוצאות".
3. כך תדעו שהצלחתם: "ההבטחה של סופר־ממו היא שאם תשבו מול המחשב כל יום ותעבדו איתה באדיקות, 95% מהמידע שתזינו יישאר במוח שלכם - כל עוד תשתמשו בה. טווחי הזמן בין שינון לשינון גדלים עם הזמן, עד שבשלב מסוים הם יהיו ארוכים יותר משנות החיים הנותרות שלכם, כלומר האלגוריתם של התוכנה אומר לה שכנראה תזכרו את המידע עד יומכם האחרון".
4. שנו, התנתקו, שחררו: "יש שני דברים חשובים במיוחד הזיכרון: ללמוד משהו שמעניין אתכם ולישון הרבה. עוד דבר שמסייע לי הוא לנתק את הטלפון. אני מנסה להשתחרר מכל הפרעה ולתת למוח להתרוצץ בכיוונים שונים, בחשיבה עצית. זה המצב שניוטון היה בו כשישב תחת העץ וחשב על כל מיני דברים, עד שהרעיונות כאילו פגעו בו".
5. וטיפ אחד אחרון, הפעם של דותן בן יוסף, מדריך פסיכומטרי שמתרגל את תלמידיו עם תוכנת סופר־ממו: "ניסיוני מראה שאפשר להשתמש בשיטת סופר־ממו גם בלי התוכנה ולקבל תוצאות מרשימות. תלמידים שלי שהשתמשו בעקרונות השיטה כדי ללמוד אוצר מילים זכרו אחרי שלושה חודשים קרוב ל־100% מהחומר. העיקרון הוא תחילה ללמוד כל פריט פעם אחת. אם מדובר במילה בשפה זרה, צריך ללמוד אותה כמו שצריך, עם שינון ויצירת אסוציאציות. אחר כך צריך להיחשף למילה שוב ושוב, במרווחי זמן הולכים וגדלים. המרווחים המדויקים משתנים בין אדם לאדם, אבל לרוב זה 12 שעות אחרי הלימוד הראשוני, 24 שעות, יומיים, שישה ימים, שלושה שבועות ושמונה שבועות. למה אני מתכוון ב'להיחשף'? די בלהציץ במילה. לא צריך לשנן אותה שוב או לבחון את עצמך. מספיק לראות אותה עם העיניים, גם אחרי שבועות. זה פשוט עובד".
"לא כדאי לכם לשלם על תוכנת סופר־ממו לפני שווידאתם שהיא מתאימה לכם. תוכלו להוריד גרסה חינמית שלה בכתובת supermemo.com, ולהשתמש בה למשך חודש. כל מה שנדרש ממך הוא להזין את כל העובדות שאתה רוצה לזכור ואחר כך להשתמש בה מדי יום. היא גוזלת רק כמה דקות ביום, אבל דורשת משמעת, וזה עלול להיות קשה. אני חושב שזה רעיון טוב לסטודנטים, ואולי לאנשים שצריכים לאגור המון מידע בזמן יחסית קצר, של בין חודש לשנה. אבל אני רוצה להזהיר: צריך לעבוד איתה לפחות חודש. אחרי שבוע לא תראו תוצאות". "ההבטחה של סופר־ממו היא שאם תשבו מול המחשב כל יום ותעבדו איתה באדיקות, 95% מהמידע שתזינו יישאר במוח שלכם - כל עוד תשתמשו בה. טווחי הזמן בין שינון לשינון גדלים עם הזמן, עד שבשלב מסוים הם יהיו ארוכים יותר משנות החיים הנותרות שלכם, כלומר האלגוריתם של התוכנה אומר לה שכנראה תזכרו את המידע עד יומכם האחרון". "יש שני דברים חשובים במיוחד הזיכרון: ללמוד משהו שמעניין אתכם ולישון הרבה. עוד דבר שמסייע לי הוא לנתק את הטלפון. אני מנסה להשתחרר מכל הפרעה ולתת למוח להתרוצץ בכיוונים שונים, בחשיבה עצית. זה המצב שניוטון היה בו כשישב תחת העץ וחשב על כל מיני דברים, עד שהרעיונות כאילו פגעו בו". , הפעם של דותן בן יוסף, מדריך פסיכומטרי שמתרגל את תלמידיו עם תוכנת סופר־ממו: "ניסיוני מראה שאפשר להשתמש בשיטת סופר־ממו גם בלי התוכנה ולקבל תוצאות מרשימות. תלמידים שלי שהשתמשו בעקרונות השיטה כדי ללמוד אוצר מילים זכרו אחרי שלושה חודשים קרוב ל־100% מהחומר. העיקרון הוא תחילה ללמוד כל פריט פעם אחת. אם מדובר במילה בשפה זרה, צריך ללמוד אותה כמו שצריך, עם שינון ויצירת אסוציאציות. אחר כך צריך להיחשף למילה שוב ושוב, במרווחי זמן הולכים וגדלים. המרווחים המדויקים משתנים בין אדם לאדם, אבל לרוב זה 12 שעות אחרי הלימוד הראשוני, 24 שעות, יומיים, שישה ימים, שלושה שבועות ושמונה שבועות. למה אני מתכוון ב'להיחשף'? די בלהציץ במילה. לא צריך לשנן אותה שוב או לבחון את עצמך. מספיק לראות אותה עם העיניים, גם אחרי שבועות. זה פשוט עובד".
"לא כדאי לכם לשלם על תוכנת סופר־ממו לפני שווידאתם שהיא מתאימה לכם. תוכלו להוריד גרסה חינמית שלה בכתובת supermemo.com, ולהשתמש בה למשך חודש. כל מה שנדרש ממך הוא להזין את כל העובדות שאתה רוצה לזכור ואחר כך להשתמש בה מדי יום. היא גוזלת רק כמה דקות ביום, אבל דורשת משמעת, וזה עלול להיות קשה. אני חושב שזה רעיון טוב לסטודנטים, ואולי לאנשים שצריכים לאגור המון מידע בזמן יחסית קצר, של בין חודש לשנה. אבל אני רוצה להזהיר: צריך לעבוד איתה לפחות חודש. אחרי שבוע לא תראו תוצאות". "ההבטחה של סופר־ממו היא שאם תשבו מול המחשב כל יום ותעבדו איתה באדיקות, 95% מהמידע שתזינו יישאר במוח שלכם - כל עוד תשתמשו בה. טווחי הזמן בין שינון לשינון גדלים עם הזמן, עד שבשלב מסוים הם יהיו ארוכים יותר משנות החיים הנותרות שלכם, כלומר האלגוריתם של התוכנה אומר לה שכנראה תזכרו את המידע עד יומכם האחרון". "יש שני דברים חשובים במיוחד הזיכרון: ללמוד משהו שמעניין אתכם ולישון הרבה. עוד דבר שמסייע לי הוא לנתק את הטלפון. אני מנסה להשתחרר מכל הפרעה ולתת למוח להתרוצץ בכיוונים שונים, בחשיבה עצית. זה המצב שניוטון היה בו כשישב תחת העץ וחשב על כל מיני דברים, עד שהרעיונות כאילו פגעו בו". , הפעם של דותן בן יוסף, מדריך פסיכומטרי שמתרגל את תלמידיו עם תוכנת סופר־ממו: "ניסיוני מראה שאפשר להשתמש בשיטת סופר־ממו גם בלי התוכנה ולקבל תוצאות מרשימות. תלמידים שלי שהשתמשו בעקרונות השיטה כדי ללמוד אוצר מילים זכרו אחרי שלושה חודשים קרוב ל־100% מהחומר. העיקרון הוא תחילה ללמוד כל פריט פעם אחת. אם מדובר במילה בשפה זרה, צריך ללמוד אותה כמו שצריך, עם שינון ויצירת אסוציאציות. אחר כך צריך להיחשף למילה שוב ושוב, במרווחי זמן הולכים וגדלים. המרווחים המדויקים משתנים בין אדם לאדם, אבל לרוב זה 12 שעות אחרי הלימוד הראשוני, 24 שעות, יומיים, שישה ימים, שלושה שבועות ושמונה שבועות. למה אני מתכוון ב'להיחשף'? די בלהציץ במילה. לא צריך לשנן אותה שוב או לבחון את עצמך. מספיק לראות אותה עם העיניים, גם אחרי שבועות. זה פשוט עובד".
*******>var agt=navigator.userAgent.toLowerCase();var is_major = parseInt(navigator.appVersion);var is_ie = ((agt.indexOf("msie") != -1) && (agt.indexOf("opera") == -1));var is_ie5 = (is_ie && (is_major == 4) && (agt.indexOf("msie 5.0")!=-1) ); function txt_link(type,url,urlAtts) { switch (type){ case 'external' : if( urlAtts != '' ) {var x = window.open(unescape(url),'newWin',urlAtts)} else {document.location = unescape(url);} break; case 'article' : urlStr = '/articles/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url); if( urlAtts == '' || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)} break; case 'yaan' : urlStr = '/yaan/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url); if( urlAtts == '' || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)} break; case 'category' : urlStr = '/home/0,7340,L-to_replace,00.html'; url=urlStr.replace('to_replace',url); if( urlAtts == '' || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)} break; } } function setDbLinkCategory(url) {eval(unescape(url));}
תוקן על ידי געציל_חדד ב- 01/12/2008 16:19:37
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2008 16:18 |
|
| |
האיש שזוכר הכל
פיוטר ווז'ניאק יושב כבר 20 שנה מול המחשב שלו, מבודד וחד. התוכנה שהמציא אומרת לו מה לקרוא, באיזה סדר ומתי לחזור על החומר שוב ושוב ושוב. אם הכל ילך כשורה, בסוף הוא יהיה האיש החכם ביותר בעולם
| גארי וולף, Wired 28.11.08, 17:55 9 תגובות |
השמש החורפית שוקעת כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות בעיר קולובז'ג, פולין, אבל הדמדומים אינם מרתיעים אנשים מן הטיול הקבוע שלהם. מכורבלים במעילים עם שולי פרווה, מתהלכים יד ביד־עטויית־כפפה לאורך חופו של הים הבלטי, תיירי עונת השפל מגרמניה עוצרים בפה פעור כשהם מבחינים בגבר גבוה, חסון וכמעט עירום מתרוצץ על החול.
"?Kalt? Kalt" (גרמנית: קר?), קורא אחד מהם. הגבר הגבוה עונה תשובה לא ברורה אך מנומסת, ואז מסתובב ומזנק אל תוך הגלים. לאחר שהוא שוחה הלוך ושוב במים שהטמפרטורה שלהם קרובה לאפס מעלות, הוא יוצא לריצה קצרה לאורך החוף. הרוחות חזקות, אבל הגבר עדיין לא מתלבש. "זו אחת מהסיבות שבגללן אני מעדיף אנונימיות", הוא אומר לי באנגלית. "אם אתה עושה משהו שחורג אפילו במעט מהרגיל, זה מעורר סנסציה".
 |
| ווז'ניאק על חוף הים הבלטי. מתנתק מהאימייל שלו למשך חודשים |
צילום: Patrick Voig |
שאיפתו של פיוטר ווז'ניאק לאנונימיות התגשמה בהצלחה. אף אדם לאורך שרשרת מלונות החוף הקטנים אינו מזהה אותו בתור הממציא של שיטה שאמורה להפוך אנשים לגאונים. חלק מהשיטה הזו, המגולם בתוכנת המחשב SuperMemo, זכה למעריצים נלהבים ברחבי העולם. הם נעזרים בתוכנה בעיקר ללימוד שפות, והיא פופולרית בקרב אנשים שחייבים ללמוד לדבר בצורה שוטפת - סטודנטים מפולין או מארצות עניות אחרות שמנסים לצלוח בחינות באנגלית כדי להתקבל ללימודים בחו"ל. חלק גדול מהם אינו משלם על התוכנה, ועותקים פיראטיים שלה נפוצים בסין, שם היא מתחרה בחיקויים כמו SugarMemo.
SuperMemo מבוססת על תפיסה שלפיה ישנו רגע אידיאלי לשנן את מה שלמדתם. אם תשננו מוקדם מדי אתם מבזבזים זמן; אם תשננו מאוחר מדי כבר שכחתם את החומר ותיאלצו ללמוד אותו מחדש. הזמן הנכון לשינון החומר הוא בדיוק ברגע שבו אתם עומדים לשכוח אותו. לרוע המזל, הרגע הזה שונה מאדם לאדם ולגבי כל פיסת מידע. למרבה המזל, השכחה האנושית פועלת לפי דפוס מסוים. אנחנו שוכחים במידה הולכת וגוברת - גרף של הסבירות שנענה תשובה נכונה במבחן יורד בעקומה חדה במשך זמן מה ואז מתיישר. הדפוס הזה מוכר לפסיכולוגים קוגניטיביים זה שנים רבות, אבל היה קושי ליישם אותו למטרות פרקטיות. הוא מורכב מכדי שנוכל להשתמש בו בעזרת המוח בלבד.
לפני עשרים שנה הבין ווז'ניאק (46) שמחשבים יוכלו לחשב בקלות את נקודת השכחה אם רק יימצא האלגוריתם הנכון. סופר־ממו היא התוצאה: היא צופה את המצב העתידי של זיכרון המשתמש בה וקובעת חזרות על החומר בזמנים אופטימליים. התוצאה מעוררת תדהמה: המשתמשים מצליחים לצרוב במוחותיהם אוצר מילים אדיר.
אבל עבור ווז'ניאק לימוד מהיר של שפה הוא רק חלק זעיר מהיעדים. בעודנו מתכננים את הימים, את השבועות ואף את השנים של חיינו, הוא מקווה שנסמוך לא רק על המקורות המקובלים של ידע עצמי - התבוננות, אינטואיציה ומחשבה מודעת - אלא גם על משהו חדש: תחזיות על אודותינו שמקודדות במכונות.
בעזרת בחינה של ההתנהגות שלנו מחשבים יכולים להריץ סימולציות שמדמות גרסאות שונות של נתיבנו בעולם. באמצעות כיוון עדין של המודלים האלה המחשבים יוכלו לתת לנו כללים לחיים. הם יוכלו להגיד לנו מתי להתעורר, לישון, ללמוד ולהתעמל; הם יזכירו לנו מתי לשנן את מה שקראנו, יסייעו לנו לדעת את מי פגשנו ויזכירו לנו את יעדינו. מחשבים, לשיטתו של ווז'ניאק, יעצימו את היכולות השכליות שלנו ויגבירו את השליטה העצמית הרציונלית שלנו.
הסיבה שבגללה הממציא של סופר־ממו שואף לאנונימיות מוחלטת, מבקש ממני להסתיר את מיקומו המדויק ומתרחק ממשתמשי התוכנה שלו אינה היותו פרנואיד או שונא אדם, אלא הרצון שלו להימנע מהפרעות אקראיות בניסוי המתמשך שהוא מבצע בעצמו. ווז'ניאק הוא מעין אדם אלגוריתמי. הוא חוקר את משמעותם של חיים של ציות קפדני להיגיון. במפגש ראשון, הוא נראה לי כמו אחד מהאנשים המאושרים ביותר שפגשתי.
בשנות השמונים של המאה ה־19, המדען הגרמני הרמן אבינגהאוס הרכיב רשימות של הברות חסרות משמעות ומדד כמה זמן לוקח לשכוח אותן וללמוד אותן מחדש (הנה דוגמה: bes dek fel gup huf jeik mek meun pon daus dor gim ke4k be4p bCn hes). בניסויים מרשימים בקפדנותם ובאחידותם, אבינגהאוס למד ודקלם מהזיכרון 2.5 הברות בשנייה, נח קמעה ואז התחיל מחדש. הוא עשה זאת במשך שנה, תוך הקפדה על משטר אימונים נפשי שכל הלומד הטיית פעלים זרים יתבונן בו בהשתאות. כדי להוכיח שהתוצאות שהשיג לא היו מקריות, הוא חזר על כל סדרת הניסויים לאחר שלוש שנים. לבסוף, ב־1885, הוא פרסם את הספר "זיכרון: תרומה לפסיכולוגיה ניסויית", שנהפך לקלאסיקה המכוננת של תחום המחקר החדש הזה.
אבינגהאוס גילה הרבה תבניות חוזרות בחיי השכל. הוא היה הראשון ששרטט עקומת למידה, ובין תצפיותיו המקוריות היה תיעוד של תופעה שתטריף את מוחותיהם של ממשיכיו: אפקט הריווח.
אבינגהאוס הראה שניתן לשפר את הלמידה בצורה דרמטית באמצעות ריווח נכון של החזרות על החומר. במובן מסוים, התגלית הזו טריוויאלית; כל תלמיד רגיל לשמוע אזהרות מפני דחיסת חומר ברגע האחרון. אבל היתרונות של ריווח מדויק כה גדולים והשיפור ביכולות כה ניתן לחיזוי, שכמעט מהרגע שבו אבינגהאוס תיאר את האפקט פסיכולוגים החלו לעודד מחנכים להיעזר בו כדי להאיץ את ההתקדמות האנושית. אחרי הכל, יש כמות אדירה של חומר שאנחנו עשויים לרצות לדעת, והזמן קצר.
אבל הטכניקה הזאת לא ממש השתרשה. מדי פעם קמו מומחים שביכו על כך. הצער שלהם מובן: כיצד היו מרגישים חוקרים במדעי המחשב אילו אנשים היו ממשיכים להשתמש בסרגלים לצורך חישובים הנדסיים? מה היה קורה אילו, מאות שנים לאחר המצאת המשקפיים, אנשים עדיין היו מקרבים חפצים לעיניהם כדי להתמודד עם קוצר ראייה? הפסיכולוגים שחקרו את אפקט הריווח סברו שיש בידיהם פתרון לבעיה שהטרידה את האדם עוד לפני שיצר שפה כתובה: כיצד לזכור את מה שנלמד. במקום שהפתרון ייושם, אפקט הריווח נותר תזכורת לקוצר ידה של הפסיכולוגיה הניסויית.
בשנות השמונים של המאה ה־20, כתלמיד במכון הטכנולוגי של פוזנן (מערב פולין), ווז'ניאק נדהם מכמות החומר שהוא נאלץ לשנן. אבל זו לא היתה הבעיה המטרידה ביותר מבחינתו. הוא לא רצה רק לעבור את הבחינות, הוא באמת רצה ללמוד. הוא שם לב שתוך כמה חודשים מרגע סיומו של קורס מסוים, נותר במוחו רק חלק זעיר מהידע שהוא צבר במאמץ רב. ווז'ניאק לא שמע אז על אפקט הריווח, אבל הוא ידע שהשיטות הקיימות לא עובדות.
האתגר החשוב ביותר מבחינתו היה השפה האנגלית. הוא יצר מאגר נתונים אנלוגי שהורכב משאלות ומתשובות כתובות על נייר. בכל פעם שחזר על מילה, ביטוי או עובדה, הוא ציין בשקידה את התאריך וסימן אם שכח את המידע. בסוף כל חזרה הוא סיכם את מספר הפריטים הנשכחים והזכורים. עד 1984 המאגר של ווז'ניאק הכיל 3,000 מילים וביטויים באנגלית ו־1,400 עובדות נבחרות בביולוגיה, כשלכל פריט מוצמדת היסטוריה שלמה של חזרה. עתה הוא היה מוכן לשאול את עצמו שאלה חשובה: כמה זמן יידרש לו כדי לזכור את כל הדברים שהוא רצה לדעת?
התשובה: יותר מדי זמן. למעשה, התשובה היתה אפילו גרועה מכך. לפי חישוביו הראשונים, ההצלחה היתה בלתי אפשרית. הבעיה לא היתה לימוד החומר, אלא שימורו בזיכרון. ווז'ניאק שכח במשך הזמן 40% מאוצר המילים שלו באנגלית ו־60% מהעובדות בביולוגיה. בעזרת חישובים פשוטים הוא הבין שבשיטות הלימוד המוכרות הוא יזדקק לשעתיים שינון מדי יום כדי לשמר אוצר מילים צנוע של כ־15 אלף מילים זרות. כדי לשמר 30 אלף מילים יזדקק למספר כפול של שעות. זה לא היה פרקטי.
הנתונים של ווז'ניאק התאימו לתוצאות של אבינגהאוס ושל אחרים שביצעו ניסויים דומים. אם סטודנטים מצליחים בכל זאת להתמחות במשהו, זה לא משום שהם זוכרים את החומר אלא משום שהם מתמקדים בתת־תחום צר יחסית שבו החזרה האינטנסיבית שומרת על רעננות הזיכרון. בנוגע לשפה, מקובל לחשוב שנדרשת התפלשות בשפה (הגירה, למשל) כדי להגיע לדיבור שוטף. זו עצה שימושית, אבל גם עדות שלילית לערכן של שעות לימוד ארוכות בכיתה. קל ללמוד דברים, אבל קיים חוסר תקווה מסוים באשר לאפשרות לזכור אותם.
"תהליך הגדלת מאגר המידע שלי התקדם בהדרגה על חשבון זכירת המידע", כתב ווז'ניאק. במילים אחרות, ככל שהרשימה צמחה, השכחה צמחה איתה. הוא טיפס במעלה הר של חצץ והתקדם פחות ופחות עם כל צעד.
בעיית השכחה אולי לא היתה מטרידה אותנו כל כך לו רק יכולנו לשכנע את עצמנו שזה לא כל כך חשוב לזכור. אולי הדברים שאנחנו לומדים - מילים, תאריכים, נוסחאות, עובדות היסטוריות - לא ממש משמעותיים. אפשר לבדוק עובדות. בשביל זה יש אינטרנט. בכל הנוגע ללמידה, מה שבאמת חשוב זה איך הדברים משתלבים יחד. אנחנו לומדים את הסיפורים, הסכמות, המסגרות, הפרדיגמות; אנחנו משננים את השיח; אנחנו שוחים באפיסטמה.
החיסרון של הגישה המנחמת הזו הוא שהיא שקרית. "אי אפשר לחמוק משינון", אומר רוברט ביורק, ראש המחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת UCLA בקליפורניה ואחד הבולטים בחוקרי הזיכרון, ומסביר: "ישנו תהליך ראשוני של לימוד שמות הדברים". המוח האנושי הוא פלא של עיבוד אסוציאטיבי, אבל כדי לעשות הקשרים חייבים להטעין מידע לתוך הזיכרון.
ברגע שנוטשים את התירוץ שלפיו אין טעם בשינון, נותרים עם תעלומה מעניינת. חלק גדול מהמידע נותר במוחנו, אבל אנחנו לא מצליחים לשחזר אותו. "רוב האנשים חושבים על שכחה כעל סוג של ריקבון, כאילו הזיכרונות הם עקבות בחול שנעלמים בהדרגה", אומר ביורק. "אבל כבר הוכח שזה לא נכון. נדמה שהזיכרונות נעלמו כי אנחנו לא מצליחים לשחזר אותם, אבל ניתן להוכיח שהם שם. ללא שימוש חוזר הדברים הופכים לבלתי נגישים. אבל הם לא נעלמים".
בשנים שבהן נאבק ווז'ניאק כדי ללמוד אנגלית, רוברט ביורק ושותפתו אליזבת ביורק (פרופסור לפסיכולוגיה ואשתו) עבדו על תיאוריה חדשה של שכחה. הם היו סקרנים גם לגבי נטייתם הפרדוקסלית של זיכרונות ישנים להיהפך ברורים יותר בחלוף השנים, בשעה שזיכרונות טריים נעלמים. ההסבר שלהם לכך כלל מודל אלגנטי המנוגד לאינטואיציה.
 |
| תהליך הזיכרון תלוי בכוח השחזור ובכוח האחסון |
איור: קורן שדמי |
ניתן לאפיין זיכרון לטווח ארוך בעזרת שני מדדים, טענו בני הזוג ביורק: כוח שחזור וכוח אחסון. כוח שחזור מודד באיזו מידה תצליחו לשחזר משהו ברגע זה, עד כמה הוא קרוב לפני השטח של התודעה שלכם. כוח אחסון מודד עד כמה הזיכרון מעוגן במוחכם. יש זיכרונות בעלי כוח אחסון גבוה אבל כוח שחזור נמוך, כגון כתובת או מספר טלפון ישנים. לעומת זאת, לזיכרונות אחרים יש כוח שחזור גבוה וכוח אחסון נמוך. לדוגמה, ייתכן שבאחרונה נאמרו לכם שמות ילדיו של מכר חדש. ברגע זה יהיה קל לשחזר אותם, אבל סביר להניח שתשכחו אותם לחלוטין תוך כמה ימים, וחזרה אחת בעוד חודש לא תעזור בהרבה.
בני הזוג וחוקרים נוספים השתמשו במגוון רחב של מידע ניסויי כדי להראות כיצד מאפייני הזיכרון הללו מקשים על הלימוד. אחת הבעיות היא שמידת כוח האחסון שאנו צוברים בעזרת אימון עומדת ביחס הפוך לכוח השחזור הנוכחי שלנו. במילים אחרות, ככל שאנחנו צריכים להתאמץ יותר כדי למצוא את התשובה הנכונה, כך התשובה הזו צרובה יותר בזיכרון שלנו. כל הסימנים לכך שאנחנו לומדים היטב - הצלחה בתרגילים, בקיאות בשיעורים, אפילו התחושה הסובייקטיבית שאנחנו יודעים משהו - מטעים בכל הנוגע לחיזוי הסיכוי שנזכור את המידע בעתיד. "זה כמעט מרושע", אומר ביורק.
המאבק בין טכניקות לימוד שנבדקו במעבדה לבין הפדגוגיה המסורתית נמשך לאורך עשורים, ואפשר לומר שהפסיכולוגים הפסידו. לכל המחקרים שבחנו את הזיכרון האנושי בתנאי מעבדה היתה בפועל השפעה מזערית. אפקט הריווח, למשל, היה מעניין - בדיוק משום שהיה בלתי מובן מאליו. בסוף שנות השבעים רוברט ביורק, שעבד אז עם תומס לנדאוור ממעבדות Bell, פירסם את תוצאותיהם של שני ניסויים שבהם השתתפו כמעט 700 סטודנטים. לנדאוור וביורק חיפשו את הרגע האופטימלי ללימוד חומר, כך שהוא יישאר בזיכרון בהמשך. התוצאות היו מרשימות: הזמן הטוב ביותר ללמוד משהו הוא בדיוק ברגע שבו עומדים לשכוח אותו. עם זאת, התובנה הזו היתה חסרת ערך בעולם האמיתי.
מחשבים היו התשובה הברורה, והשימוש בהם היה אפשרות שהועלתה מדי פעם מאז שנות השישים. אלא שמלבד תוכנות ניסיוניות, שום דבר לא היה קיים. הפסיכולוגים התעניינו בעיקר בתיאוריות ובמודלים. המורים התעניינו במדדים מיידיים להצלחה. התלמידים דחסו חומר כדי לעבור את הבחינות. במקום פסיכולוג מהאקדמיה, נדרש איש של פתרונות, מישהו עם הרבה זמן פנוי, ידע במתמטיקה ורצון לזכור את הדברים שהוא לומד.
ביום שבו אני פוגש את ווז'ניאק בראשונה, אנחנו יוצאים להליכה של 11 קילומטר לאורך חוף סחוף רוחות. אני בבגדים רשמיים, כמעט מעולף מהג'ט לג; הוא לובש חליפת ריצה ופוסע לעברי בצעד כה קליל עד שנדמה שעוד רגע הוא ירחף באוויר. ווז'ניאק נהנה הנאה כמעט פיזית מהיגיון. הוא אוהב להתדיין עם אנשים אחרים ולתת להם עצות - במיוחד באנגלית. אחת משאיפותיו הגדולות היא שהעולם כולו ישתמש בשפה אחת ובמטבע אחד, כדי שהעניינים יתנהלו בצורה יעילה יותר. הוא מזועזע מכך שפולין טרם עברה ליורו. הוא לא מבין מדוע אמריקאים אינם משתמשים בשיטה המטרית. במשך שנתיים הוא כתב יומן באספרנטו.
אף שהאספרנטו היתה ביטוי אידיאלי לחלומותיו האוניברסליים, האנגלית היא התגשמותם. ווז'ניאק לא ביקר מעולם במדינה דוברת אנגלית, אך הוא דובר את השפה בצורה שוטפת - בזכות סשנים ממושכים של התבוננות עצמית מדוקדקת, שתועדו במשך שנים. הוא יצא מתוך בעיית היסוד של "יותר מדי חומר, מעט מדי זמן", והפתרון הראשון שלו התבסס על היגיון פשוט: "האינטואיציה אומרת", כתב לאחר מכן, "שבעזרת חזרות רצופות אמור הידע להפוך לעמיד יותר ולהצריך שינון תכוף פחות".
התובנה הזו כבר הוכחה בידי לנדאוור וביורק, אבל ווז'ניאק לא הכיר את תיאוריית השכחה שלהם, או כל מחקר מעבדה חשוב אחר בתחום הזיכרון. הבורות הזאת כנראה היתה מבורכת, שכן היא אילצה אותו להסתמך על הנדסה יישומית. ב־1985 הוא חילק את מאגר המידע שלו לשלושה פרקים שווים וקבע לוחות זמנים ללימוד כל אחד מהם. את אחד מהפרקים הוא למד כל חמישה ימים, אחר כל 18 ימים, ואת השלישי ברווחים הולכים וגדלים, כשהוא מגדיל את הרווח בין החזרות בכל פעם שענה נכון על השאלות.
הניסוי הזה הוכיח שתחושת הבטן הראשונית של ווז'ניאק היתה פשוטה מדי. באף אחת מהבחינות הללו לא ניכר שיפור משמעותי. אבל ווז'ניאק לא התייאש והמשיך בבדיקות מקיפות יותר של מרווחי לימוד שונים ומשתנים - במשך לא פחות מעשור. הביטחון המלא שלו בכך שניתן לאלף את השכחה באמצעות כללים העניק לו את הסבולת האינטלקטואלית להמשיך בחיפוש אחר הכללים הללו. הוא שרטט בנחישות מטריצה של מסלולים, כמו אדם שמשחזר את צעדיו ביער שבו הלך לאיבוד.
עבודתו המוקדמת נעשתה על גבי נייר. רק אחר כך, כשבארצות הברית מהפכת המחשבים האישיים כבר היתה בשלב די מתקדם, הצליח ווז'ניאק להשיג מחשב Amstrad 1512, שיובא באופן חצי חוקי מהמבורג, גרמניה. בעזרת המחשב הזה הוא הצליח להשיג התקדמות משמעותית - חישוב רמת הקושי של כל פריט מידע וכוונון עקומת השכחה הצפויה לכל פריט ולכל משתמש. חבר של ווז'ניאק התאים את התוכנה שלו להרצה על אטארי, וככל ששהשימוש במחשבים אישיים נהיה נפוץ יותר בקרב תלמידים, כך התפשטה גם סופר־ממו.
לאחר קריסת הקומוניזם בפולין, ווז'ניאק וכמה סטודנטים־עמיתים הקימו חברה, SuperMemo World. ב־1995 התוכנה שלהם כבר היתה אחת האפליקציות המצליחות ביותר שפותחו בידי תעשיית התוכנה הצעירה של פולין, והם חיפשו מימון כדי לעבור לעמק הסיליקון. באותה שנה, בוועידת Comdex בלאס וגאס, 200 אלף בני אדם זכו להצצה בטכנולוגיית הדי.וי.די. החדשה של סוני, באבטיפוס של מסך שטוח - ובסופר־ממו של ווז'ניאק. באירופה, הניסוי הקומוניסטי בשכלול האנושות הגיע אל קצו. ווז'ניאק האמין שבעולם של תחרות חופשית, שבו אנשים תוגמלו על בסיס הישגיהם, כלי עזר מדעי שמאיץ את הלמידה יכבוש לקוחות בכל מקום.
שותפו הראשי של ווז'ניאק בקמפיין לתכנות מחדש של הגישה האנושית ללמידה באמצעות סופר־ממו היה קז'ישטוף ביידאלק, בן כיתתו באוניברסיטה. השניים נהגו לרוץ יחד כעשרה קילומטרים לאגם סמוך כדי לשחות במימיו הקפואים. ביידאלק מסכים עם ווז'ניאק ששחייה חורפית מועילה ליכולת השכלית, ושסופר־ממו מסייעת ליצור חוויית למידה קיצונית. אבל ביידאלק לא מסכים עם ווז'ניאק לגבי הכל: הוא מסרב להרחיב את האלגוריתם לכל תחומי החיים. "בהקשר שלי, השיטה שלו בלתי ניתנת ליישום".
ביידאלק הוא המנכ"ל של SuperMemo World, שמפיצה את המצאתו של ווז'ניאק. הוא מעסיק רק 25 עובדים; המשקיעים לא הגיעו, והחברה מעולם לא עברה לקליפורניה. כ־50 אלף עותקים של סופר־ממו נמכרו בשנת 2006, רובם בפחות מ־30 דולר. עותקים רבים אחרים הופצו בצורה פיראטית.
ביידאלק ואני נפגשים במסעדה בדאונטאון ורשה, בין צנצנות של ירקות מוחמצים. הוא בעל מראה אינטליגנטי וחדור אשמה, כמו וולטר מתיאו צעיר, והטון שלו מדוד באותה מידה שהטון של ווז'ניאק אימפולסיבי. עד שאני עצמי פולט את המידע בטעות, אין לו מושג מה המיקום המדויק של שותפו. "פיוטר אף פעם לא הסכים לצאת ולקדם את המוצר או לדבר עם עיתונאים, הוא בקושי הסכים להיפגש עם מישהו בכלל", אומר ביידאלק. "הוא היה הכוח המניע, אבל בשלב מסוים נאלצתי לקבל את העובדה שלא ניתן לתקשר איתו כמו שניתן לתקשר עם אנשים אחרים".
הבעיה לא היתה ביישנות, אלא אותו חוסר סובלנות ביחס לבזבוז של משאבים מוחיים שהוביל את ווז'ניאק להמצאת הסופר־ממו. באמצע שנות התשעים, בעוד התוכנה צוברת פופולריות, ווז'ניאק הרגיש שהיכולת לשלוט בחייו בצורה רציונלית חומקת מידיו. "הייתי צריך להתמודד עם שמונים שיחות טלפון ביום. לא היה לי זמן ללמוד, לתכנת או לישון", הוא נזכר בעודנו שותים בירה עם סירופ פטל במסעדה קטנה על החוף, שאנחנו לקוחותיה היחידים. ב־1994 הוא נעלם לשבועיים. שנה לאחר מכן נעלם למשך מאה יום. בכל שנה הגדיל את משך היעדרותו. אין לו טלפון. מדי פעם הוא מתנתק מהאימייל למשך חודשים. ואף שברזומה שלו יש תואר דוקטור ופרסומים בכתבי עת אקדמיים, הוא מסרב להשתתף בכנסים או במפגשים מדעיים.
במקום זאת, ווז'ניאק רכב על גבי סופר־ממו אל עבר מחוזות בלתי מוכרים של ניסוי עצמי. ב־1999 הוא החל לתעד בפרוטרוט את שעות השינה שלו, וכעת הוא עובד על הצלבת המידע הזה עם ביצועיו היומיומיים בשינון החומר. פסיכולוגים מאמינים זה זמן רב שיש קשר בין שינה לזיכרון, אבל טרם נוסח חוק מתמטי בעניין. ווז'ניאק גם המציא דרך ליישם את שיטת הלימוד שלו על מידע בלתי מעובד מספרים וממאמרים, תוך ניפוי החומר, חיתוכו לפיסות קטנות וזכירות ושיבוצן בתוכנית לימודים אופטימלית.
הוא בוחר קטע קצר מתוך המאמר שהוא קורא ומעתיק אותו לתוך סופר־ממו; התוכנה צופה מתי עליו לחזור ולקרוא את הקטע כדי שייחרת בזיכרונו. הוא גוזר ומזין לתוכנה חומר שטרם קרא ומסמן אותו לפי סדר חשיבות; סופר־ממו מסדרת את החומר לפי תור, וברגע הנכון תציג אותו בפניו בחלון הלימוד. ווז'ניאק יכול לראות גרף של החומר שמחכה לו ולעדכן את סדר העדיפויות. הוא קורא לזה קריאה הדרגתית, והשיטה נהפכה למאפיין הדומיננטי של חייו האינטלקטואליים: הוא לא צריך יותר לדאוג שלא הספיק לקרוא מאמר שרצה לקרוא; ברגע שהמאמר הוטען לתוכנה, האלגוריתם יקצה לו מקום בתודעה שלו בזמן הנכון.
הזמן הנכון לו, כמובן. מרגע שהפקיד את חיי השכל שלו בידי מערכת ממוחשבת, הוא מסרב להתייחס לבקשות ולמידע אקראיים. לפעמים זה מעצבן אנשים: "כעבור ארבעה חודשים", אומר ביידאלק בצער, "לעתים תקבל תשובה לאיזה משפט מאימייל שעורבל בתוך מערכת הקריאה שלו".
בעבור ווז'ניאק, הכישלונות הללו הם פחות תוצאה של ערבול ויותר תוצר של התנגשות בלתי נמנעת של יעדים. אדם שמבין את הקשר המדויק בין למידה לזמן נאלץ לחלק את השעות שלו בצורה זהירה. סופר־ממו היתה כמו שד שיצא מבקבוק והעניק לווז'ניאק משאלה אחת: כוח זיכרון שלא היה כדוגמתו. אלא שהערך של הדברים שהוא זכר היה תלוי במה שהוא למד, ומה שהוא למד נשען על יעדיו, ובחירת היעדים היתה קשורה לצבירה יעילה של ידע, בהליך רגרסיבי שדחף אותו בעוצמה לאורך הנתיב שבחר לעצמו. ההבטחה שלא לשכוח את אשר למד היתה גם מתנה וגם תביעה, שדרשה ממנו להקריב כל דבר אחר בחייו.
מן ההיבט העסקי של סופר־ממו, סדרי העדיפויות של ווז'ניאק עשויים לעתים להיראות אנוכיים. יאנוש מוראקובסקי, אחד מחבריו ומי שעבד כמנהל בחברה בתחילת דרכה, סבור שהתמקדותו של ווז'ניאק בתהליך הלימוד האישי שלו עיכבה את התפתחות ההמצאה: "פיוטר כותב את התוכנה הזו למען עצמו. הממשק פשוט בלתי אפשרי". הביקורת הזו קצת לא הוגנת: סופר־ממו מגיעה בגרסאות שונות - לחלונות, למכשירי פאלם, לטלפונים ניידים, לאונליין. נכון שווז'ניאק אינו סטיב ג'ובס, ולתוכנה אין איכויות ידידותיות למשתמש כמו במשחק Brain Age של נינטנדו. ובכל זאת, היא לא התוכנה הכי מסובכת בעולם.
"זה אף פעם לא היה מוצר כייפי", אומר מוראקובסקי, וייתכן שבכך הוא מתקרב ללב הבעיה שבבסיס המאבק לשכלול האינטליגנציה - יש כאן קונפליקט שחורג מגבולות העיצוב ונוגע באופיו המשונה של הטבע האנושי. אנחנו רגילים לרעיון שבני אדם פשוטים יכולים להגיע להישגים אתלטיים מרשימים. אבל להתאמן כדי להפוך לחכם יותר בצורה משמעותית - נדמה שזה מקרה שונה. אנחנו חושבים על אינטליגנציה כעל כישרון מולד ועל למידה אקדמית כעל משהו שתלוי בחוויות חינוכיות מוקדמות. ללמוד שפה קשה, להפוך למומחה בנושא טכני מסוים או לתרום תרומה משמעותית בתחום מדעי חדש - כל אלה נראים כמו הישגים נדירים. והם אכן כאלה, אבל אולי לא בגלל הסיבות שאנחנו רגילים לחשוב עליהן.
הכישלון של סופר־ממו לשנות את הרגלי הלמידה שלנו מהווה חזרה מטרידה על כישלונותיה המוקדמים של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית להשפיע על מורים ותלמידים. היכולת שלנו ללמוד גדולה להדהים. אבל לימוד אופטימלי תובע שליטה על העצמי, שלא באה בקלות. הדרישה הבסיסית לקביעות מספיקה כדי להרתיע. אפקט הריווח, במצעדו הקבוע לחרות את הידע בזיכרון, יאבד מכוחו אם תדלגו על כמה ימים של חזרות. ההתקדמות תקרטע. בכל הנוגע להגדלת האינטליגנציה שלנו, המוח שלנו והטכנולוגיה הקיימת מסוגלים לעמוד במשימה. הבעיה נעוצה בטמפרמנט שלנו.
הים הבלטי אפל כמו מראה חשוכה. ווז'ניאק ואני פוסעים לאורך החוף, והוא מספר לי על חייו. הוא נשוי, ואשתו שותפה לאורח החיים שלו. הם שוחים יחד בחורף, ואף שפולנית היא שפת האם של שניהם הם מתקשרים באנגלית, שהיא למדה בעזרת סופר־ממו. ימיו של ווז'ניאק מפולחים לחלקים קבועים: זמן יצירתי, זמן קריאה ולימוד, זמן אימון, זמן אכילה, זמן מנוחה, ואז זמן יצירתי נוסף. הוא לא מתעורר בשעות קבועות ומתנגד נחרצות לשעונים מעוררים. אם ההתלהבות מהמחקר גורמת לו לעבוד אל תוך הלילה, הוא ישן בשעות היום. כשהוא מתיישב לסשן של קריאה הדרגתית, הוא עובד על מה שהתוכנה בוחרת לו באופן אוטומטי, מפסיק ברגע שמוחו נודד או שיכולת ההבנה שלו צונחת - ועובר לפריט הבא בתור. כשהוא נתקל בקטע שנראה לו חשוב לזכור, הוא מסמן אותו; הקטע אז משונן ברווחים קבועים, והמידע המופיע בו ייצרב במוחו לתמיד.
"ברגע שאתה מוצא את הקטעים שאתה צריך, הספרים נעלמים", אומר ווז'ניאק. "הם פשוט מתפוגגים. הם תורגמו לידע".
כחובב מדע בדיוני, תמיד חשבתי שכשמחשבים יתחילו להיות חלק מהאינטליגנציה שלנו זה יהיה משום שנעביר חלק מהזיכרון שלנו לתוכם. אנחנו נשאל שאלות, והמחשבים יספקו תשובות חידתיות, או אולי דווקא פרקטיות. ווז'ניאק גילה נתיב אחר: כשהוא מפקיד את חיי הרוח שלו בידי מכונה, אין זה כדי להשליך מעליו את נטל החשיבה אלא כדי להפוך את המוח שלו לזריז יותר. ידע קיצוני הוא לא משהו שהוא מתכנת את המחשב שלו להשיג, אלא שהמחשב שלו מתכנת אותו להשיג.
אמרתי לווז'ניאק שאני לא אופטימי לגבי יכולתי לאלף הרגלי קריאה ישנים בשם האופטימיזציה של הידע שלי. ספרים, מבחינתי, אינם רק מקור לאינפורמציה שאני מעוניין להטעין לתוך הזיכרון שלי, אלא גם בני לוויה בעלי אופי, כמעט תחליף לבני אדם, ואני לא מצליח להבין מדוע ארצה לשמר אותם בחתיכות. ובכל זאת, אני אומר לו, אני מעוניין לנסות.
"אז אתה מאמין בלנסות דברים בעצמך?", הוא שואל.
"כן".
"אם כך, בוא נלך לשחות".
על שפת הים אני נעשה מפוחד. אני שחיין טוב, אבל יש ניחוח של סכנה בעמידה על החוף בבגד ים זעיר, שנקנה בחנות מזכרות של מלון מזרח אירופי זול.
"אני מאושר מרוב ציפייה", אומר ווז'ניאק.
"האם אחטוף התקף לב?".
"זה פחות מסוכן מהנסיעה שלך לכאן".
הוא כנראה צודק. בפולין יש מעט מאוד כבישים מהירים, ובצפון הכפרי טורי מכוניות נגררים מאחורי מכונות חקלאיות מהעידן הקומוניסטי, עד שכנגד כל הסיכויים הם מנסים לעקוף. תאונות מסחררות מתרחשות. ווז'ניאק מתמקד בחישוב איכותני של סיכוני תמותה. באמצעות שרטוט גרפים של צבירת ידע בסופר־ממו, הוא הגיע להבנה שבמהלך חיי אדם ניתן לצבור רק כמה מיליון פריטי ידע חדשים. זהו הגבול המוחלט של ההישג האינטלקטואלי, גבול שמוגדר בידי המוות. לכן הוא שומר על בריאותו. הוא ממעט להיכנס למכוניות. הגרמנים על החוף בוהים בי. אני צולל פנימה.
הפילוסוף וויליאם ג'יימס כתב פעם שחיי הרוח נשלטים בידי המוּדעות. בעודי יוצא מתוך הים אל החוף סחוף הרוחות, עורי סגול ומחשבותיי נודדות מרוב הלם, אני מוצא את עצמי חושב על רשימה שווז'ניאק כתב לפני כמה שנים, שבה הוא מסביר כיצד להפוך לגאון. העצות שלו ישירות מאוד אך גם מחרידות משום מה: עליכם להבהיר את היעדים שלכם, לצבור ידע באמצעות חזרה מרווחת, לשמור על הבריאות, לעבוד בקצב קבוע, למזער את הלחץ, לסרב להיכנע להפרעות, ותמיד ללכת לישון כשתחושו עייפים. כל אלה אמורים להוביל לשיפור קיצוני באינטליגנציה וביצירתיות. המחיר היחיד: הפניית עורף לכל מוסכמות החיים החברתיים. זהו טיפול קיצוני. עם זאת, בעודי מחייך חיוך גדול ומנופף לאנשים הבוהים בי, אני מבין שההיגיון הקר של הגישה שלו עשוי להיות רק מאפיין שטחי; כאשר ישנם תגמולים אמיתיים, אפילו הגישה הצוננת ביותר עשויה להיות בעלת כוח משיכה רגשי. ווז'ניאק מצא דרך לשלוט בטמפרמנט ובזיכרון באמצעות ההשלכה של הישג הזיכרון הקיצוני על עקומת השיכחה, באמצעות קישור מוכח בין העתיד הרחוק - שבו נדע כל כך הרבה - לבין הדקות המעטות שאנו מקדישים ללימוד בהווה. הוא הופך את העתיד למודע. הוא מנסה לא רק ללמוד הרבה דברים, אלא גם לחמם את תהליך הלמידה עצמו בעזרת משב רוח של אקסטזה אוטופית.
תוקן על ידי געציל_חדד ב- 01/12/2008 16:16:34
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2008 16:01 |
|
| |
השראה: קוראים לי ריי קורצווייל ואני אחיה לנצח
בגיל 17 הוא לימד מחשב להלחין מוזיקה, בגיל 27 המציא את הסורק, ובעשורים הבאים הפך למיליונר בזכות מאות פטנטים וחזה את מהפכות האינטרנט והסלולר. עכשיו, בגיל 60, נביא ההייטק ריי קורצווייל גילה שאנחנו בדרך לחיי נצח
ריי קורצווייל לא עושה לעצמו הנחות. הוא מקפיד על משטר בריאותי הדוק, שמתבסס על התעמלות, תזונה דלת־פחמימות, מדיטציה, עיסויים ושינה. הוא צועד מדי יום 8 ק"מ, רוכב על אופניים ומרים משקולות. בין לבין הוא שותה 10-8 כוסות מים מיוננים, 10 כוסות תה ירוק ועוד כמה כוסות יין אדום. משקאות קלים וקפה מחוץ לתפריט. קורצווייל מתעד בקפידה את כל מה שהוא אוכל, אבל אינו אוכל כמעט דבר פרט למזונות אורגניים נטולי סוכר - ירקות, בשר רזה, טופו ומצבורי אומגה 3, דוגמת דג סלמון. מדי פעם הוא מוסיף טעם בקמצוץ שמן זית לבישול. מטעמים אחרים הוא נהנה באמצעות תוספי מזון דלי קלוריות בטעמי עוגת שוקולד, לחם ובייקון, שד"ר טרי גרוסמן, שותפו והרופא האישי שלו, פיתח במיוחד עבורו. בסך הכל קורצווייל בולע מדי יום 150 תוספי מזון, ובסופי שבוע מקבל, בעירוי תוך־ורידי, עוד קוקטייל ויטמינים. עוזרת אישית מסייעת לו מדי יום לסדר את הכדורים בתיק פלסטיק קטן, שאותו הוא נושא לכל מקום. "כך נראית השגרה שלי כבר 20 שנה", הוא אומר בראיון ל"כלכליסט".
 |
| תיק תוספי המזון של קורצווייל, הכולל 150 כדורים שהוכנו במעבדה במיוחד עבורו ומחולקים לשלוש ארוחות |
|
קורצוויל (60), אחד מיזמי הטכנולוגיה המוערכים בעולם, מוכן לעשות כל מה שצריך כדי להגיע בשלום לגיל 90. טענתו המהפכנית, שבשנים האחרונות מעוררת עניין גובר ודיון סוער בקרב מדענים ועתידנים, היא שמי שיצליח לשרוד את 30 השנים הבאות יוכל לחיות לנצח. הננו־טכנולוגיה, הוא צופה, תשנה את הגורל שנגזר עלינו מתוקף היותנו בני אדם, והיא תעשה זאת מוקדם מהצפוי.
"אני מאמין שבשנים הקרובות הטכנולוגיה תעזור להכחיד מחלות מסוימות ולהאריך קצת את תוחלת החיים, אבל המהפכה הגדולה תתרחש בעוד 25-30 שנה", הוא חוזה. "אם העשור האחרון היה תור הזהב של האינטרנט, 2030 תהיה תור הזהב של הננו־טכנולוגיה. היא תאפשר לנו לתכנת מחדש את הביולוגיה. התקנים שגודלם כגודל תאי דם ישמרו את התאים הביולוגיים שלנו בבריאות מושלמת - לא משנה מה נאכל או איזה סגנון חיים ננהל. הם יישארו צעירים, ויאריכו את חיינו לפוטנציאל האמיתי שלהם".
כשזה יקרה, קורצווייל יהיה בן 85 או 90, אבל הוא מוכן לחיות לנצח גם בגיל הזה. "כרגע אני עושה את כל שניתן לעשות. אני עורך בדיקות גופניות מדי יום ולוקח מאות תוספי מזון משום שפשוט אי אפשר לסמוך על הטבע. הרי פעם, ממש לא מזמן, זה היה טבעי למות בגיל 36".
אורח החיים הזה כבר הוכיח את עצמו בהתמודדות עם מחלת הסוכרת שאובחנה אצלו כשהיה בן 35. "ניסיתי את הגישה הקונבנציונלית, של טיפול באינסולין, אבל זה רק החמיר את מצבי. בשלב מסוים החלטתי ללמוד את הנושא ולגבש טיפול משלי. החלמתי הודות לתזונה נכונה. במבדקים רפואיים שערכו לי בגיל 40 הייתי במצב של אדם בן 38. כיום, בגיל 60, אני במצב פיזיולוגי של אדם בן 40. גופנית, הזדקנתי רק בשנתיים. אני הוכחה חיה לכך שזה עובד: דרך החיים שלי האטה את תהליך ההזדקנות שלי".
קורצווייל התפרסם בגיל 17, כשהשתתף בשעשועון האמריקאי "זה הסוד שלי". הסוד של ריי הצעיר היה שהוא בנה בעצמו מחשב שמלחין יצירות פסנתר מקוריות לפי תווים של מלחינים מפורסמים ומחקה את סגנונם. שלוש שנים אחר כך כבר מכר ב־100 אלף דולר חברה קטנה שהקים, שניתחה ציונים של סטודנטים והמליצה להם על תוכנית הלימודים והאוניברסיטה המתאימות להם.
 |
| מכונת חשיבה אולטימטיבית. קורצווייל |
צילום: Michael J. Seamens |
מאז שנות השבעים רשם קורצווייל עשרות פטנטים, ובין השאר המציא את התוכנה הראשונה שסרקה דפים מודפסים והמירה אותם לטקסט ממוחשב, את הטכנולוגיה שמסוגלת להפוך טקסט לקול ואת התוכנה הראשונה שמבצעת בעצמה ניתוח טכני של מניות. הוא הקים חברות, התעשר ממכירתן ונכנס ל"היכל התהילה הלאומי של הממציאים בארצות הברית". המגזין ".Inc" כינה את קורצווייל "יורשו של תומס אדיסון". "פורבס" קרא לו "מכונת החשיבה האולטימטיבית", ו"פורצ'ן" - "העתידן החכם בעולם". ב־1999 קיבל קורצווייל את פרס הטכנולוגיה החשוב בארה"ב, "מדליית הטכנולוגיה הלאומית".
לא בכדי עוסקים כל הפרויקטים שלו בממשקים שמטשטשים את הגבול הברור שבין האדם למכונה. כבר יותר מ־30 שנה קורצוויל הוגה בנקודות הממשק הללו, ובודק איך אפשר לממש אותן. לצד הפיתוחים הטכנולוגיים שלו, הוא הפליג גם לבחון את האופציות העתידיות בעניין - מבחינה תיאורטית ומבחינה מעשית.
ב־1990, בספרו הראשון "עידן המכונות האינטליגנטיות", הוא ניסה לחזות את העשורים הבאים - והיה מהבודדים שניבאו את הצמיחה הפנומנלית של הרשת, את האינטרנט האלחוטי ואת השתלטות הטלפונים הסלולריים. ב־1999 פרסם את "עידן המכונות החושבות" (הוצאת כנרת, 2001), ובו תחזיותיו ל־2009. שנתיים לפני שהומצא האייפוד, קורצווייל כבר חזה מפץ גדול של גאדג'טים זעירים, שיסתובבו איתנו באשר נלך. הוא הקדים לספר על מחשבים מיני־ניידים, שישמשו סטודנטים ותלמידים בכל העולם, וחזה שרשתות שיתוף קבצים פיראטיות ישפיעו באופן מהותי על תעשיות הקולנוע, המוזיקה והטלוויזיה. ביל גייטס, מעריץ של קורצווייל, הגדיר אותו "החוזה הטוב ביותר של עתיד הבינה המלאכותית".
קורצווייל, נשוי ואב לשניים, לא עצר שם. הוא עדיין עוסק בטכנולוגיה, בביזנס ובחינוך, מפתח התקני קריאה סלולריים לעיוורים, שוקד על הקמת אוניברסיטה בשיתוף נאס"א וגוגל, מעביר כ־70 הרצאות בשנה ברחבי העולם (בשנה הבאה יבוא לישראל) ולא מפסיק לכתוב.
ספרו המצליח ביותר של קורצווייל כמעט ולא עוסק בעתידנות: "מסע פנטסטי: לחיות די זמן כדי לחיות לעד", שאותו כתב עם רופאו ושותפו ד"ר גרוסמן, הוא ספר בריאות טיפוסי הסוקר את כל המחקרים האחרונים בתחום האנטי־אייג'ינג' - עצירת ההזדקנות - ואת הדרכים ליישם את התיאוריה בחיי היומיום. מי שיתמיד בהמלצות הספר (ראו תיבה), מבטיחים המחברים, יגיע בחתיכה אחת לגיל 125, מוכן לרפואה העתידנית שתפעיל עליו את קסמיה. "אין בספר הזה טיפת מדע בדיוני, רק מדע טהור", מבהיר קורצווייל.
את המדע הבדיוני הוא שומר לספרים הרציניים יותר שלו. "הסינגולריות הקרובה", ספר התחזיות שפרסם ב־2006, עורר עניין רב בקרב מדענים, אנשי טכנולוגיה ופילוסופים. בספר הזה הוא חוזה את השלב הבא בהתפתחות הטכנולוגית: ההתמזגות של בני האדם עם המכונות. ואצל קורצווייל, כנהוג, זו איננה רק סיסמה.
"בתעשיית הטכנולוגיה נהוג לומר שבעיות טכניות הן רק עניין של זמן", אומר קורצווייל, "והגוף שלנו, במובן הזה, הוא בעיה טכנית. אין ספק שיימצא פתרון לתהליך בלייתו, השאלה היא מתי. מדענים ואנשי אקדמיה שמביטים בעולם מנקודת מבט לינארית חושבים שהדרך לשם ארוכה ויכולה להימשך אלפי שנים. אבל הם טועים - משום שצמיחה טכנולוגית היא לעולם לא לינארית ותמיד אקספוננציאלית (מעריכית). היא מתחילה בקצב מתון, מכפילה את עצמה שוב ושוב בזמנים מתקצרים והולכים, עד שהיא מתפוצצת ומזנקת בבת אחת.
"רוב המדענים חושבים עד לאן יתפתחו הטכנולוגיות שהם רואים בעיניים, ואין להם הכלים לנחש איך ייראו הטכנולוגיות עוד חצי עשור. חקר הגנום האנושי התחיל ב־1990, ההערכה הגורפת היתה שהפרויקט שאפתני מדי ויסתיים במקרה הטוב תוך חמישים שנה. אחרי עשר שנים אמנם הצלחנו לפענח רק אחוז קטן מהגנום, אבל בשלוש שנים שאחריהן זינקה הטכנולוגיה כל כך, עד שרוב העבודה נעשתה בתקופה קצרה של שנה־שנתיים. זה מה שקורה בכל התחומים שקשורים לטכנולוגיית מידע, ויקרה גם בביו־טכנולוגיה וביכולתה להשפיע על תוחלת החיים".
קורצוויל מפעיל מחלקת מחקר ובה עשרה מדענים שעוקבים אחר התפתחות הטכנולוגיה לאורך ההיסטוריה. מסקנות החוקרים, הוא אומר, חד־משמעיות - הצמיחה המעריכית היא עובדה שמוכיחה את עצמה שוב ושוב. "התפתחות הצעד הראשון באבולוציה הביולוגית, הדנ"א, ארך מיליארדי שנים. התאים הראשונים התפתחו כבר בתוך מאות מיליוני שנים, ובעלי החיים התפתחו תוך מיליוני שנים. המהפכות הטכנולוגיות הראשונות - המדע והדפוס - התפתחו בתוך כמה מאות, וכל אבולוציית המחשוב קרתה בעשרות שנים בלבד. לקח לנו 50 שנה לאמץ את הטלפון, אבל את הסלולריים אימצנו בתוך פחות מעשור. גם אורך החיים שלנו זינק בחדות: עד לפני כמה מאות שנים תוחלת החיים עמדה על 30 שנה, ולאחרונה הגיעה לכ־80 שנה. לקח לנו 15 שנה לפענח את הקוד הגנטי של האיידס, אבל את הסארס פענחנו תוך 21 יום. אי אפשר לא להאמין בגדילה מעריכית: זה קורה לנגד עיניינו. לקח לנו מיליוני שנים לרדת מהעצים, אבל רק 15 שנה להמציא את האינטרנט. בלוגים, רשתות חברתיות, מנועי חיפוש - כולם התפתחו והגיעו לשיאים תוך שנים בודדות. הדברים הגדולים הבאים יקרו בחצי מהזמן הזה".
אבל האם אפשר לנחש מתי בדיוק הזינוק הגדול יתרחש, ומה הוא יהיה?
"אני לא יכול לחזות מה יקרה לשוק המניות בעוד עשר שנים או איזו טכנולוגיה תוביל. אבל דברים כמו לאן יגיע חקר הדנ"א בעוד 20 שנה או כמה מהיר יהיה האינטרנט בעוד 30 שנה - אלה דברים שאפשר לצפות באופן אמין. יש נוסחאות וחוקים ברורים לדרך שבה דברים מואצים. כשבוחנים את הגרפים, זה נראה כאילו מישהו כמעט תכנן את זה. הצמיחה תמיד מעריכית. זה פלא, משום שהאבולוציה הזו היא תוצאה של כאוס מוחלט. כל הממציאים הגאונים, החברות שפושטות את הרגל, הטכנולוגיות שנכשלות ואלה שמצליחות, התחרות הבינלאומית הפרועה - כל אלה יוצרים בסוף את הצמיחה המעריכית שאנחנו רואים בכל תחום. ואני צופה שבתוך 15 שנה תגיע נקודת ההאצה הזו לביו־טכנולוגיה, מה שיאריך את חיינו מהותית".
ומתי נחיה לנצח?
"עוד 30־40 שנה. כשתגיע נקודת הסינגולריות".
 |
| קורצווייל מרצה על הסינגולריות. "אני לא יכול לחזות מה יקרה לשוק המניות בעוד עשר שנים, אבל דברים כמו לאן יגיע חקר הדנ"א אפשר לצפות באופן אמין" |
צילום: בלומברג |
את המונח "סינגולריות" שואל קורצווייל מעולם הפיזיקה, שם הוא מתאר נקודה במרחב שבה צפיפות החומר אינסופית. הסינגולריות לפי קורצווייל היא הרגע שבו הזמן שבין זינוק טכנולוגי אחד לבא בתור נהפך לכה קצר, עד שגרף הצמיחה כמעט עומד זקוף.
המשמעות של הרגע הזה היא זינוק תלול בהתפתחות הטכנולוגית, שתוביל באחת לשלב הבא והמתבקש של האבולוציה. אותה דרך שהפכה אותנו מאמבה לאדם, קיצצה את הזנב שלנו והפשיטה אותנו מהפרווה, תמשיך במיזוג שלנו עם מכונות. לדברי קורצווייל, זה יתחיל במתיחת גבולות הגוף: "כבר היום אנחנו יכולים להוסיף מידע גנטי חדש ולהדליק ולכבות אנזימים. ב־MIT מפתחים ננו־בוט שמוזרק למערכת הדם ומסוגל לאתר תאים סרטניים ולחסל אותם. בעתיד הקרוב נוכל לתכנת מחדש את הביולוגיה. מיליארדי ננו־בוטים כאלה יוחדרו לגופנו וירפאו אותנו, וינסו לשמר את הגוף האנושי עד למקסימום האפשרי".
וכשהמקסימום הזה יגיע?
"לכל שיטה יש קצה עליון, וכשמגיעים אליו מוצאים שיטה חדשה שמתחילה היכן שהקודמת הפסיקה. ככה זה היה לאורך כל ההיסטוריה. גם הגוף האנושי הוא שיטה כזו - אחרי שנמצה את הפוטנציאל שלו בעזרת ננו־טכנולוגיה, נצטרך לעבור לשלב הבא. האבולוציה הטבעית אטית מדי, האבולוציה הטכנולוגית חייבת להחליף אותה".
השלב הבא הוא הפיכת הנפש למידע. "אחרי שנתגבר על המכשולים הגופניים תשתנה המטאפורה שמגדירה אותנו כבני אדם. נוכל להעביר את מה שאנחנו, את זיכרונותינו ואת אישיותנו, למחשב שיחזיק בהם, ונזכה לחיי נצח רוחניים. נהפוך ליישות שמבוססת הרבה יותר על מידע מאשר על חומר".
המחשבים יהיו חזקים מספיק?
"רק כשלא נוכל לשפר אותם יותר וניאלץ לתת להם לעשות את זה בעצמם. הבינה המלאכותית תאפשר למחשבים לתכנת בעצמם מחשבים חזקים יותר - שרשרת שתוביל במהירות לשיפור עצום ביכולתם. הכל יקרה ברגע שהם לא יזדקקו לנו יותר כדי להתפתח. אני מאמין שהנקודה הזו תתרחש בעוד לא יותר מ־30 שנה. המחשבים אז יהיו חזקים דיים כדי להכיל אותנו".
בינה מלאכותית תוכל לשחזר את המורכבות של המוח האנושי?
"היא תוכל להנדס את המוח עצמו לאחור וללמוד לשחזר את המורכבות שלו. היום מקובל לחשוב שהמוח האנושי מורכב מדי לחיקוי: יש לו מיליארדי ניורונים, הוא משתמש בעיבוד אנלוגי, מאחסן מידע באופן הולוגרפי ומנהל את עצמו באופן שטרם פענחנו. אבל המוח לא כל כך מסובך: העיצוב שלו, התוכנית להרכבתו, נמצאת בדנ"א עם כל שאר הגוף. בדנ"א כולו יש100-30 מיליון בייטים של מידע. זו תוכנה קטנה, אפילו פחות מוורד של מיקרוסופט. זה עדיין לא עניין פשוט, אבל זו מורכבות שבסופו של דבר אפשר לחקות".
ומה בנוגע לגוף? אתה בכל הרצינות מאמין שבני אדם ייהפכו לתוכנות?
"נזדקק לגוף, אבל יהיו לנו הרבה אפשרויות בחירה - נוכל לבחור גופים שונים ולבנות אותם בעצמנו באמצעות מציאות וירטואלית. נוכל ליצור גופים באמצעות ננו־טכנולוגיה ולהחליף אותם כפי שאנחנו מחליפים דמויות בצ'אט. נהיה להכלאה בין ביולוגיה למכונה, ולא נסתמך על גופנו כדי להתקיים".
הדברים האלה עדיין יהיו בני אדם?
"תמיד נהיה בני אדם. בני אדם הם יצורים שתמיד שואפים להתגבר על המגבלות שלהם. זה מה שמגדיר אותם. פעם לא יכולנו לעוף - אז המצאנו מטוס. כיום המגבלה שלנו היא ביולוגיה, ואנחנו נמצאים בשלב מוקדם של הניסיון להתגבר עליה. בן אדם הוא לא רק בשר ודם, הוא חלקיקים שנמצאים בשינוי מתמיד. אפשר להמשיל זאת להבדל בין נחל למים: הנחל הוא תבנית קבועה, אבל המים משתנים. אי אפשר לומר שנחל הוא מים".
התסריטים שקורצווייל מתאר נראים לעתים כמו סרט אימה. האם בינה המלאכותית שתתפתח מעצמה תשמש את בני האדם או תפנה נגדם? ביל ג'וי, ממייסדי חברת התוכנה סאן, הזהיר כבר בשנת 2000 כי פיתוח טכנולוגי מואץ ולא שקול יהפוך את בני האדם לגזע נכחד. אבל זו רק בעיה אחת. איך יוכל כדור הארץ הקורס להתמודד עם אוכלוסייה שחיה לנצח? הגיאוגרף פרופ' ג'ארד דיימונד הוציא לפני שלוש שנים את "התמוטטות", ספר הסוקר את כל הבעיות הנגזרות מחיי נצח של בני אדם.
לשיטתו, מכיוון שהרס סביבתי, בעיות ניהול משאבים, גידול אוכלוסין מופרז, שינויי אקלים ועוד הם בלתי נמנעים - כל אימפריה מגלמת בתוכה את תאריך התפוגה שלה. גם מהאפשרויות האלה קורצווייל מתנער: "כל התיאוריות הללו מיושנות ואינן תקפות למצב הקיים. הטכנולוגיה של ימינו מאפשרת לנו להעשיר את המשאבים שעומדים לרשותנו בצורה דרמטית. לדוגמה, אנחנו מנצלים חלק מזערי מאנרגיית השמש. אם נשכיל להשתמש בה בחוכמה, לא נזדקק לנפט. בעתיד נוכל לדאוג לכך שכל הדרוש לנו - מים, מזון, אוויר - יהיה זמין בעלות נמוכה ובכמויות גדולות מהנדרש. החשיבה הליניארית היא שגורמת לנו לקפוא על השמרים".
"מוות לסירוגין", ספרו החדש של ז'וזה סאראמאגו, מתאר עולם של חיים ללא מוות ובוחן לא רק את ההיבטים המעשיים של חיים כאלה אלא גם את הסוגיות הפילוסופיות הנגזרות. קורצווייל לא מתעכב על המישור הפילוסופי; מבחינתו, המוות הוא פשוט משהו שיעבור מהעולם בקרוב, ולא צריך להיפרד ממנו בהספדים מרגשים. "הגישה שמוות הוא חיובי מבוססת על דת ועל הצורך במתן הסבר רציונלי למוות, כדרך להתמודד איתו", הוא מבהיר. לדעתו, הדחיפות שמשרה עלינו המוות אינה הדלק של היצירתיות האנושית. "יש אנשים שאומרים שהחיים קצרים ואין זמן, אבל מוות זה לא דבר טוב, הוא הורס את חיינו, הוא טרגי ולוקח מאיתנו את האנשים שאנחנו אוהבים. אם יש דרך להימנע מזה ולהותיר את ההחלטה בידינו - למה לא?".
את הגדרות המבקרים - שמגדירים את הסינגולריות "חזון אחרית הימים" או "אקסטזה דתית לגיקים" - הוא ממהר לשלול. "המקורות של הרעיונות הללו אינם מאמונה דתית, אלא מחקר מדעי. באופן אישי, הסיבה שאני מתאמץ להאריך את חיי היא כדי להמשיך וליהנות מהחיים שאני מנהל. זו המטרה. אין שום דבר טוב במוות. אין קשר לאמונה, רק הערכה לחיים כרעיון פילוסופי. נכון שאין לנו כל הפתרונות כרגע, אבל יש לנו מספיק מידע אודות הדרך לחיות זמן רב יותר כדי לחיות לנצח. יש לנו אפשרויות".
במקרה שהמוות בכל זאת יקפוץ במפתיע, קורצוויל כבר סיכם עם חברת Alcor, מקפיאת הגופות הגדולה בעולם, שתשמר את גופתו בטכנולוגיה חדשנית המכונה "זגיגה" (Vitrification), עד שתימצא הטכנולוגיה להחזירו לחיים. הזגיגה אינה מקפיאה את הרקמות, אלא רק מביאה אותן למצב נוזלי דחוס, דמוי זכוכית, שלטענת החברה יקל על החזרתה לחיים.
"זו תוכנית החירום שלי", הוא מסכם.
תוקן על ידי געציל_חדד ב- 01/12/2008 15:57:51
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
