ניגשה שוב לחלון. מסיטה את הוילון הכבד, הרקום.
כל חמש דקות לערך, היא עשתה זאת. זנחה את עיסוקיה וניגשה לבדוק אם יש אור כלשהו באופק הימי החשוך. אם אוניה כלשהי, או סירה לפחות, מהבהבת בפנס צהבהב, בסימן חיים.
העלטה החזירה לה מבט. רק האור הכסוף של הירח החיוור האיר מעט את גלי הים הסוערים. אבל אף אחד לא נראה באופק.
נאנחת, נסוגה.
לא את כל הנסיכות, אפשר לפגוש בטקס קבלת פנים חגיגי בארמון, או במסיבת תה קייצית בגינת המלך. העולם לא צפוי והנוף עוד יותר לא. היא נהגה לסמוך על החוכמה שלו, שיבין את זה. כנראה שזה היה יותר מדי ממה שאפשר לצפות ממנו.
עברו הרבה שנים מאז גדרה את עצמה במבצר ההוא, על איזה סלע מצוקי בלב ים. נכנסה לתוכו ומיד צבעה אותו מבפנים בגווני אופיה השונים. קירות האבן ידעו לשמור עליה מכל הפגעים שבחוץ. ידעו להגן על בטחונה העצמי ולטפח את כשרונותיה.
היא הרגישה שם בבית. אמנם, בודדה מעט יותר מאשר אילו התגוררה בארמון המקובל, אך מאושרת כמעט באותה המידה.
שערי הפלדה כבר החלידו מזוקן, אבל היא עוד ציפתה לו. קיוותה שישכיל להתעלם מהנוף המאיים ויגיע עד אליה, אל החמימות של בפנים.
פגשה אותו פעם, בעת שטיילה מחוץ לביתה הבצור. רוכב על סוס אפרפר עם כתמים לבנים כאלו, מרוחים. אפילו לא עגולים לגמרי.
החיוך שלו היה עקום מעט. וכשניסה לקוד לה- מעד ונפל לתוך שלולית. היא צחקה אז, אבל הוא לא התבלבל ולא נעלב. הוא חייך חזרה.
במבט שני ששלחה בו, ידעה למצוא את מה שטוב באמת.
גם הנוף שלו לא היה משהו. הסוס היה ילדותי מעט, לא הלבן שחלמה עליו כל ימיה. לעיתים התסגר הוא בתוך עמדותיו ולא זז מהם כמלא נימה. לעיתים התרגז. לעיתים התקמצן.
אבל העינים הגדולות שלה ידעו לעבור אל מעבר לכל זה. למצוא את טוב הלב והשמחה, את החכמה והרצון הטוב. את הפוטנציאל.
ומאז היא מחכה שיבין, שהמכשולים מחוץ למבצר שלה, גם הם משהו שאפשר להתגבר עליו. רק סירה קטנה וחזקה, גלגל הצלה כדי שהסופות לא יטביעו. נעליים חזקות כדי לרמוס את שדה הקוצים מסביב, אולי גם אולר בשביל לפרק את המנעול.
וכשאתה כבר בפנים אתה כבר בפנים. והנוף שם הרבה יותר מתוק.
כל הזמן היטתה אוזניים לשמוע, אם כבר נעליו מטפסות לה במעלה המדרגות.
אבל הוא לא בא. ולא בא. ולא בא.
והיא כמעט התיאשה, ואז התעודדה ואז גם בכתה כמה לילות, אבל רק הקירות החזירו לה קול.
אולי היא ציפתה ממנו ליותר מדי. אולי הוא לא הבין וחיפש ארמון עם מגדלי זהב ושדות שושנים. אולי הוא דווקא ניסה אבל התבלבל באחד המכשולים האחרונים ופרש.
כך או כך, היא נשארה לה שם לבד. במבצר.
והיא ממשיכה להציץ כל יום בחלון כדי לבדוק אם בכל זאת, הוא עוד יבוא.
והוא ממשיך לטייל על סוסו בעולם ולחפש ארמונות.
אבל כיון שהם נועדו אחד לשני והם כל הזמן מפספסים..
הסיפור הזה לא נגמר עד עצם היום הזה.
The end
*
שוב תמי המוזרה עם הרעיונות המטורפים שלה..
אי שם בפנוכו אמור להיות מוסר השכל. המוצא הישר מתבקש להכריז על המציאה..
מוקדש לאנשים שזה אמור להיות מוקדש להם.
וגם לאלו שיבינו על מה אני מדברת (למרות שרוב הסיכוים שלא יהיו כאלו בכלל..)
