בשני אשכולות התפתחו דיונים אודות דברי המאירי, כאילו כאשר דברו חז"ל אודות הגויים לא התכוונו אלא לאומות הקדומות שעבדו ע"ז ולא היו מתוקנות בנימוסים.
עיקר מה שהתפרסם מדבריו הללו, הוא במסכת ב"ק (לדפים לז ו-קיג), שהובאו בשיטה מקובצת. וע"ז כתב החת"ס (הובא בקובץ תשובות צ):
"התם בבבא קמא [קי"ג ע"א] בספר אסיפת זקנים הפסק בשם הרב המאירי מצוה למוחקו, כי לא יצא מפה קדשו".
וכ' ע"ז המהדיר: הכוונה למש"כ בשיטה מקובצת שם ד"ה ולענין פסק כתב הרב המאירי, וז"ל שם: ומ"מ באותן [העכו"ם] הגדורים בדרכי הדתות,,, אם באו לפנינו לדין אין מעבירין להם את הדרך כמלא מחט אלא יקוב הדין את ההר וכו' עיי"ש, אבל מש"כ מרן שלא יצא מפה קדשו תמוה, דלהדיא כתב המאירי כן בספריו כמה פעמים, וגם בבית הבחירה למס' ב"ק [שנדפס מכת"י בשנת תש"י] קי"ג ע"ב במקומו [שמשם מביא השטמ"ק], הובא פסק זה".
ואכן לאחר שהתפרסמו הרבה מכתבי המאירי, התברר כי הוא נוקט בקו זה לאורך כל הדרך. קשה לומר שהיה מי שהשתלט על כל כתביו להוסיף בהם קטעים מגמתיים.
אולם מצד שני, ריבוי המקורות איפשר גם לרד"צ הילמן בצפונות א' להוכיח [לדעתו], כי המאירי כתב מה שכתב "לתשובת המינין". מתוך שחשש שמלומדים נוצרים או משומדים יקראו את חיבוריו, חשש לציין שמה שהוא כותב אינו אלא "לתשובת המינים", והשלה את קוראיו לחשוב שזו היא אכן שיטתו.
אביא כאן חלק מדברי המאירי שצוטטו שם, ובסוגריים מרובעים אביא תמצית דברי הילמן עליהם, שעיקרם: לא יעלה על הדעת שהמאירי התכוון ברצינות/ לא הבין את דברי הגמרא, וכיו"ב.
ברכות כה ב
לא סוף דבר שהערוה אוסרת בישראל לבד אלא אף אם היה אחד מעובדי האלילים עומד לנגדו אסור לקרוא ק"ש שהרי אף בבני נח כתיב וערות אביהם לא ראו
[הדברים מדברים בעד עצמם]
כתובות ג ב
ואתה למד מסוגיא זו שאף בנבעלה לגוי כן אפילו היה מאותם הקדומים בעבדת האלילים שלא היו גדורים בדרכי הדתות שביאת גוי שמה ביאה לפסלה לבעלה והתמה ממקצת רבותינו הצרפתים [ר"ת] שכתבו שביאת גוי אינה אוסרת לבעל ממה שאמרו רחמנא אפקריה לזרעיה וכן הביאו ראיה ממה שלא הקשו בסנהדרין והא אסתר גלוי עריות הואי עד שלפי מה שראינו בנימוקיהם אירע להם בימים הקדומים מעשה באשת ישראל שנבעלה לגוי ונשתמדה אחריו ואחר כן חזרה בתשובה ונתגייר הגוי עמה והתירה לגוי לישא אותה אחר מיתת ישראל או גירושיו אף על פי שאמרו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שלא נאמר כן אלא מתוך שנאסרה לבעל בביאתו אסורה לבועל כל ימיו אף לאחר מיתת הבעל אבל ביאת גוי אינה ביאה לאפרה לבעל ומתוך כך לא נאסרה לבועל
[כלומר המעשה שהתיר ר"ת היה בימים הקדומים שגויי צרפת היו עוע"ז, אבל לגבי נוצרים לא היה מתיר]
סנהדרין נב ב
הבא על אשת איש הרי הוא בחנק ואם היא אשת קטן אפילו יבם שקנאה כבן תשע או אשת איש מי שאין לו אישות שניהם
[די ברור שנקט לשון נקיה לתשובת המינים, שהרי "איש מי שאין לו אישות" היינו גוי, ולפי הצנזורה הפנימית שלו לא יכול היה לכתוב גוי, ומאידך לא יכול היה לכתוב עוע"ז קדום, שכן הלכה זו נוגעת גם לנוצרי מן האומות המתוקנות.]
סנה' פב
בא על אחת מבנות עובדי האלילים שלא פגעו בו קנאים מכין אותו מכת מרדות משום גויה
[כלומר, הבא על בת הנוצרי מן האומות המתוקנות, אין בזה משום גויה?]
שם
ואם ייחדה דרך אישות אף על פי שאין אישות לעובדי האלילים לוקה מלא תתחתן
[ולנוצרי יש אישות?]
יבמ' צח
זה שביארנו שאין אבות לגוי לא מחשש שסתמן זונות הן ואין הולד נידון אחר הבעל אלא אפילו היו שני אחים תאומים שנתגיירו... שהדבר ידוע שאביו של זה הוא אביו של זה, כך הוא הדין, כל שהוא מעובדי האלילים ואינו בגדר הדתות הרי הוא כבהמה שאין חוששין בו לזרע האב כלל
[כלומר הא דאין חוששין נאמר רק בעוע"ז, אבל אחים נוצרים שנתגיירו ומת אחד מהם ללא זרע, חייב השני ביבום]
ב"מ נט ב
כל שגדור בדרכים הדתיים הרי הוא בכלל אונאה אבל עובדי האלילים אינם בכלל אחוה כדי לכללן בדין אונאה הבאה דרך מקח וממכר כלל אמרו חכמים לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו.
[כלו', הגוי שגדור בדרכים הדתיים, הוא בכלל "עם שאתך בתורה ובמצות"]
ב"ק לז ב
מה שנאמר בגמרא דוקא בעממים שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסים כמו שאמר עליהם בגמרא ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח שלא קיימום עמד והתיר ממונם כל שעה שהדין מחייבם בכך הא כל ששבע מצות בידם דינם אצלנו כדיננו אצלם ואין נושאין פנים בדין לעצמנו ומעתה אין צריך לומר שכן באומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסים.
[מה"אין צריך לומר" משמע אחד מן השניים: או שר"מ המאירי חשב ש"האומות הגדורות" מקפידות על ז' מצוות בני נח, והן במעלה גדולה יותר שמלבד זאת הן גם גדורות וכו' – או שסבור היה שהיותן "גדורות..." מעמידתן במעלה גדולה יותר מסתם מקיימי ז' מצוות ב"נ; אגב, עיקר חילוק זה כבר כתב ר' יהונתן מלוניל וז"ל: "ולתשובת המינין נוכל לומר שלא דברה המשנה אלא על שבעה גויים הקדמונים שהותר לנו דמן". במהדו' וילנא שם על הגליון הובא פי' זה של ר' יהונתן תוך השמטת המילים "ולתשובת המינין".]
הוריות יא, וכעי"ז בע"ז כו ב
המינין והאפיקורסים מותר להזיקם בידים והמסורות גופם מותר וממונם אסור והמשומד לע"ז בכלל המינים הוא ודברים אלו כלם כשעדיין שם ישראל עליהם שכל ששם ישראל עליו והוא מתפקר ומחלל את הדת ענשו חמור עד הרבה מפני שנעשה מין וכמי שאין לו דת הא כל מי שיצא מן הכלל לגמרי ונעשה לו בן דת אחרת הרי הוא אצלינו כבני אותה הדת שהוא נכנס בה לכל דבר חוץ מגיטין וקדושין וזיקתם
[דבר מוזר שלא נמצא בשום פוסק]
מלבד זאת טוען רדצ"ה טענה גדולה: דרכו של המאירי היא להביא מקור הדברים או לכתוב שכך נראה לו, ואילו בכל הביאורים הנ"ל לא כתב כלום מזה, אלא מתייחס לענין כאילו זהו הפירוש היחיד האפשרי בסוגיא.
שאלה לחכמי האתר שבאשכולות הנ"ל טענו אחרת: האם יש מה להשיב על הוכחות אלה?
