החזון אי"ש פוסק כאדמורי החסידים תלמידי הבעש"ט .

בחוברת מר חשוון של עולם החסידות מובא מאמר נרחב על הח"א לרגל 55 שנה להסתלקותו זי"ע.
ושם מסופר על רב שבא עם בעל המעשה אצל הח"א דהנה בשעת חתונתו בדתה אשתו מליבה שם אביה שכבר נהרג בשואה
וכתבו בכתובה שם אביה הבדוי ושאלו אצל הח"א כדת מה לעשות? הח"א אמר שיש לו כח של ב"ד דלמטה ומכריז וקובע ששם אביה הוא כך וממילא כשרה הכתובה.
והנה כזה מצינו באוצר מנהגי חב"ד  בין פסח לעצרת דף רס"א שדן שם בענין היתר חדש ע"י הב"ח בחו"ל וכך כתב:
ובשו"ת ויען יוסף סעיף ל"ח הנדפסות בסוף שו"ת משפטיך ליעקב (לע"ע לא מצאתי מקומו) שיש מאמר בפי החסידים מקובל מתלמידי הבעש"ט זי"ע שכאשר הב"ח המציא בספרו היתר לחדש בזמן הזה בחו"ל הוציאו כמה נפשות מגהינום כי בית דין של מעלה מסכימים למה שמכרעים בבית דין של מטה ע"כ.
לימים אותו רב הנ"ל השיא את ביתו בחודש אלול תשכ"ז והמסדר קידושין היה האדמו"ר מקלויזנבורג צאנז בעל הדברי יציב זי"ע וסיפר לו הרב את אותו מעשה ואמר שאינו יכול לסדר הקידושין עד שייען בזה והתעכב החופה זמן רב ובערב יום הכיפורים של אותה שנה כתב הדברי יציב תשובה מובא באבן העזר צ"א והביא שם כמה סברות ונתחלפו היוצורות ופסק  שאין הכתובה כשרה. מכוח אותם סברות .
והנה כי כן הח"א פוסק כתלמידי הבעש"ט כנ"ל מה שמסכימים בבי"ד של מעלה וכ"ו.
בשורות טובות.

יש כאלו שאכן מצריכים לכתוב את שם המשפחה בכתובה, כיון שזה היום שהשם שמשתמשים בו.
(מספר ת,ז, יש בו קושי הלכתי, שהרי אין זה "שם האדם" ויש לעיין.

מאיר,

הדוגמאות מהחזון איש אכן משקפות מאוד את דרכו להוסיף מימד רוחני, ולעיתים פיוטי, לפסיקותיו, אבל כאן נראה לי שהענין פשוט יותר. לחזו''א לא איכפת כלל הבירור ההיסטורי של שם האב, אלא רק מהו השם שהאשה [וסביבתה] משתמשת בו. כל הקטע של ''אנו כאן בית דין של מטה'' הוא הוסיף בשביל ה'פוזה' להרגיע את הבעל הדואג.

בעל,

כיון שהגט נתפס [בצדק] אף כענין דתי, ולא פורמלי בלבד, ממילא דבקה גם בו תסמונת השמרנות הכרוכה לדת מיום היווסדה, לטוב ולמוטב. 

מאותה סיבה שאומרים קדיש בארמית.

שטיינר
מדוע בעצם לא לכתוב מס' תעודת זהות?

יפה אמר שטיינר, שברור שהחזון איש עיגן את פסיקתו בראש ובראשונה בפסיקה ההלכתית ולעתים הוסיף מילי דחדודא ליפות את העניין.
שתי דוגמאות לכך, זכורני כרגע מחיבורו:
א. בקונטרס י"ח שעות, על שיטתו בסוגיית 'קו התאריך' ותקיפת 'ספר היומם' לרי"מ טוקצינסקי, הוא דוחה את קושיית היסוד עלם על הרז"ה והכוזרי ממשמעות סוגיית ר"ה וכותב כך: "ואמנם אין זו פרכא ושפיר י"ל דאין צריך לקו זה שטח ואין צריך שיהיו בני אדם עושין שם ר"ה, אלא די שהחכמה קובעת נקודה כזו וכמש"כ לעיל, ובעומק ההבנה של ההלכה סברא זו קרובה, שעיקרי ההלכות אצילות ורק ע"י צמצום אחר צמצום הם משמשים גם בעולם המעשה."

ב. בסוגיית מקוה על ידי זריעה, שלדעת התשב"ץ פסול לפי הראב"ד, ואנו מחמירים דעת הראב"ד בדרך השקה ולא בדרך זריעה, כך דעת החזו"א, כותב הוא כך: "אלא כך אמרתי, הלא הכל במזלא תליא מילתא, והרבה הלכות בהלכות שבת ובהלכות חלב ובהלכות טריפות שאין אנו חוששין לדעת יחיד, ולזה אמינא דנתן סאה ונטל סאה אית ליה מזלא אבל ממלא בכתף ונותן בעליון לית ליה מזלא..."

_________________

בעל השמועה הוא הרב יצחק ישעיה וייס, ראש ישיבת קוידינוב בבני ברק ועורך 'צפונות'.

המעשה ארע עם סבו, הרב אברהם צבי וייס ז''ל גאב''ד נוה אחיעזר, כפי שתיאר נכדו הנ''ל בתולדותיו שהודפסו בספרו ''ברכת אברהם'' - מועדים, עמ' שיט.

רי''י וייס מוחזק לכל כאיש אמין ורציני. על מעשה זה הוא נשאל פעמים רבות, עד שבקובץ ''נזר התורה'', יט, כסלו תשס''ט, הוא שב ופרסם מאמר ארוך בענין [עמ' קצז], הנוגע הן בפרטים העובדתיים והן בשאלות ההלכתיות. המאמר נכתב לאחר בירור נוסף שערך עם בעלי המעשה, הידועים לו.

במאמרו זה הוא מציג את תשובת החזון איש [''לאחר שישב אחוז שרעפים''], כך - ''אנו כאן יש לנו כח בית דין של מטה, ואנו מחליטים ששמו הוא ראובן, וממילא גם בבית דין של מעלה מסכימים, והכתובה כשרה ואין כל צורך לעשות כלום''.

בתוך דבריו הוא מציג מספר תיקונים עובדתיים לתיאור שבשו''ת דברי יציב, אבן העזר, סימן צא.

בסוף המאמר הוא מציע הסבר הלכתי פשוט לדברי החזון איש - שמו של האב בכתובה אינו פרט לעצמו מהפרטים הנצרכים לכתובה, אלא חלק משמה של האשה. דהיינו, את שמה של האשה יש לכתוב בפירוט יתר ולא להסתפק בשמה הפרטי בלבד אלא אף בשם אביה. ממילא, אשה שאין לה אב, ואין כרגע שום משמעות אמיתית לשם אביה, והיא מכנה את עצמה ''רחל בת ראובן'', הרי זה שם האשה, ומה איכפת לנו אם אכן אביה הביולוגי נקרא ''באמת'' ראובן?

דעתו זו של החזון איש עולה בביאור מדבריו בהל' גטין, סימן צב, ס''ק כז, שם הוא חולק על דעת הגט פשוט הסובר שלא מועילה חזקה לשם האב כאשר הוא עצמו מתנגד לשם זה, וכותב ''ולא ידעתי טעם ברור בזה, דהא סוף סוף ניכר הבן במדינתו בשם אביו שהחזיק, ונראה דאין לחלק בזה''. אין זה אלא מפני ששם האב הוא פרט מתוך שם הבן, וכל שהבן הוחזק ששם אביו כך - הרי זה שמו של האב לענין שם הבן. והוא הדין לעניננו.

לפי זה הצבע שהוסיף החזון איש לדבריו הוא כדרכו לתת משקל יתר לדבריו באזני ההמון, בפרט לאור העדות שאף בעל המעשה נוכח עם הרב וייס ז''ל בפגישה עם החזון איש, והיה צורך ליתובי דעתיה. אבל עיקר כוונתו שאנחנו כאן - שלדידנו אשה זו מכונה רחל בת ראובן - החלטנו לקרוא לאביה, על כל פנים בנוגע לבתה, בשם ראובן.

 

רודולף 
תוקן על ידי - שטיינר - 30/12/2008 9:59:16

יש כאן כמה נושאים, וכדאי לא לערבב,

מה שתלמידי הבעש"ט אמרו שבשמים פוסקים כמו מה שפסקו למטה, במחילה, דבר זה כבר נאמר בגמ', שנפסקה ההלכה דלא כר"א בתנורו של עכנאי, דלא בשמים היא ופשוט. אך עדיין לא אמרו תלמידי הבעש"ט שאפשר בכח בי"ד לשנות את המציאות ששמו של פלוני הוא ראובן, ולקבוע ששמו הוא שמעון,  

אידך_גיסא
תפתח את הספר דברי יציב אהע"ז צ"א ותראה דברים ברורים "הח"א אמר" חזקה על צדיק וק"ו בעריה"כ שלא יוציא ובודאי לא בכתב דבר שאינו בטוח בו.

הרב מיכי,
אי אפשר עליך...
אבל בכ"ז: אתה הולך, בעצם, על פרדוקס השקרן היווני הקלסי.
אני אומר: מבחינה לוגית - פרדוקס השקרן תופס, אבל מבחינת ההגיון המשפטי - יש שיקולים נוספים. דווקא בגלל שמוסר השמועה (נקרא לו הרה"ג שמועתי) שומט בכך את היסוד להאמין לו-עצמו - הרי חזקה עליו שהוא מוסר שמועת אמת (שהרי האינטרס שלו מנוגד לכך). בניסוח של 'מה לי לשקר': אילו היה רוצה לשקר - היה מוסר בשם החזו"א שאמר: 'אל תאמינו לאף שמועה הנאמרת בשמי, חוץ מאלה הנמסרות מפי הרה"ג שמועתי'.
פארשטייסט?
א"ג