לאחרונה בשלה בי התשוקה לעלות להר ה' ולקום במקום קדשו. ביררתי וחזרתי וביררתי את הלכות המקום על פי זהוי המומחים. למדתי ושיננתי את הלכות העליה בטהרה על פי כל דין ושיטה וחשתי שהגיעה השעה.

לצד רגשות הקודש, יש לצעד זה משמעות מדינית ברורה. לא לאורך ימים יכולה מדינה להחזיק בשטח שנוי במחלוקת, ללא נוכחות אזרחית. ברור לי שביום פקודה, כאשר ישאלו אומות העולם את ישראל: 'אתם מה לכם פה?' לא נוכל לענות תשובה ראויה, אם לא תהיה זו מגובה בנוכחות ציבורית ממשית.

ובכן, נודעתי כי ביום א' ערב חנוכה, יעלה הרב יצחק לוי מהר עציון, עם אחוזת מתלמידיו וצירפתי עצמי לקבוצה.

מזה כמה ימים, רוב עיסוקי היה בסוגיה זו. שוחחתי עם מומחים ובעלי דעה, מדעית והלכתית. קראתי את המאמרים הממצים ואת המסקנות המקובלות, כולל חששות סבירים. ערכתי את רשימת השיטות והחששות ההלכתיים ודנתי בהם. טיהרתי עצמי יום אתמול כדי להעריב שמש להרויח שיטת רש"י, שטבול יום אסור בכל מחנה לויה והשכמתי טרם עלה השחר.

עליתי לעיר הקודש, טבלתי שנית לאחר חפיפה ועיון היטב, התפללתי תפילת השחר ברחבת הכותל המערבי, חלצתי נעלי ונעלתי נעלי בד, הסרתי מעלי כל חפץ, להוציא ממחטות נייר ותעודה מזהה והמתנתי לקבוצה מהישיבה.

בשעה שבע וחצי, נפתח ההר ליהודים. כעבור זמן קצר, הגיעו הרב והבחורים והחל תהליך בידוק יחידני. השוטר הנחה בתוקף, שלא לערוך 'שום ריטואל דתי' בתחומי ההר. התרכזנו במעלה גשר העץ הזמני, המוביל לשער הכניסה 'שער המוגרבים' בדרום מערב ההר.

הרב לוי קרא שני פרקי תהילים ברגש, ענינו אחריו פסוק בפסוק ועיני מלאו דמעות. נכנסנו אל ההר, תוך שאני נאלץ לשמור על אשרת פנים מאופקת, מחשש שאנשי החוק והווקף לא ימצאו לנכון להרשות שהייתי תוך בכי. המשימה צלחה לאיטה וכעבור מחצית הדקה חזרה נשימתי לסדרה ופני לתיקנם.

הקפנו את ההר, בשלב זה ממערב למזרח. התקרבנו צפונה עד למרחק של כשלושים מטר מהמדרגות הראשונות, מחשש כניסה לחיל, האסור גם בזמן הזה לכמה אחרונים, למרות שהרדב"ז מתיר. הרב לוי שילב הסטוריה וארכיאולוגיה, עם דרש ודברי כיבושין והחרה אחריו רבי יהודה גליק, מנכ"ל מכון המקדש.

יכולנו למלמל דברי תפילה, והיו שהשליכו מפתחות כדי להרימם תוך שחיה אל מול מקום המקדש. לא חשתי רצון לעשות כן כאנוס, גם משום שבעווננו ניצב שם מבנה זר. אמנם הוא מבטא את אמונת היחוד ובכך פירות בית המקדש הוא, אך עם זאת הוא דוחק את רגלי הבנים הרצויים לאב ושעליהם הוא משרה שכינתו.

התקדמנו מזרחה עד לחומה, ותחושתי היתה תערובת לא מזוהה של תשעה באב, יום כיפור, בית עלמין, ועוד אלמנטים. לא חשתי מעודי תחושה כזו. יותר משחשתי שמחה, גבר בי העלבון והעצבון, וביותר על היותנו זרים בבית אבינו ועל שאחינו הם העומדים עלינו, שלא נשכח את היותנו בלתי רצויים כאן. חזקו עלי דברי הרמב"ם באגרתו, שעשה יום טוב קבוע ביום שהתפלל כאן. לא הבינותי זאת.

השתדלנו, על פי המלצת הרב, שלא להפנות ערפנו למקום הקודש. גם הרגש לא נתן. פסענו לאחורינו. משהגענו לחומה המזרחית, הפכנו פנינו לצפון. צעדנו בצמוד לחומה, תוך שאנו עוצרים ממול מקום שער המזרח. הוי! ציירתי לעצמי עם רב והמון חוגג, ממלא את השטח. ועתה אויה! שפכי עפר וחורבן שממה. אין כל חגיגיות ורוממות בשטח, ואולי לברכה, גם לא של אויבינו. הם אינם נראים נרגשים מאחזקת המקום ואין להם דחף לשמרו ולכבדו. ישראל בזמן ששהו במקום, טיפחוהו, רבצוהו, כבדוהו. וכעת, המקום חרב ועזוב. מוטב אולי כך מאשר שיתוחזק בידי זרים. אחרי הכל, המקום ממתין לנו.

הצפנו עוד עד למבנה שער הרחמים, עקפנו אותו ממערב, המשכנו קצת צפונה ופנינו מערבה. כעת הלכנו מצפון למקום המקדש ובגובה של כמטר וחצי מתחת המפלס העליון. משהגענו למערב, הפכנו פנינו לדרום, עברנו את שער המשגיח, את שער הכותנה ועמדנו קרוב קרוב לאחורי בית הכפורת, רק כעשרים וחמשה מטר מהמדרגות. הרב שוחח עוד ויצאנו לאיטנו דרך שער השלשלת, כשפנינו פנימה. עם יציאתנו, ביקשנו סכין מאחד השוטרים וקרענו איש איש בגדו, אל מול חורבן בית חיינו – בית השם הגדול והקדוש.

לאחר שיצאנו, רקדנו במעגל שירי תפילה ורגש, א-ל בנה ביתך בקרוב.

א  לַמְנַצֵּחַ, מַשְׂכִּיל לִבְנֵי-קֹרַח.
ב  כְּאַיָּל, תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם--    כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים.
ג  צָמְאָה נַפְשִׁי, לֵאלֹהִים--    לְאֵל חָי:
מָתַי אָבוֹא;    וְאֵרָאֶה, פְּנֵי אֱלֹהִים.
ד  הָיְתָה-לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם,    יוֹמָם וָלָיְלָה;
בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל-הַיּוֹם,    אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ.
ה  אֵלֶּה אֶזְכְּרָה,    וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי--
כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ,    אֶדַּדֵּם עַד-בֵּית אֱלֹהִים:
בְּקוֹל-רִנָּה וְתוֹדָה;    הָמוֹן חוֹגֵג.
ו  מַה-תִּשְׁתּוֹחֲחִי, נַפְשִׁי--    וַתֶּהֱמִי עָלָי:
הוֹחִלִי לֵאלֹהִים, כִּי-עוֹד אוֹדֶנּוּ--    יְשׁוּעוֹת פָּנָיו.
ז  אֱלֹהַי--    עָלַי, נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח:
עַל-כֵּן--אֶזְכָּרְךָ, מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן;    וְחֶרְמוֹנִים, מֵהַר מִצְעָר.
ח  תְּהוֹם-אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא,    לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ;
כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ,    עָלַי עָבָרוּ.
ט  יוֹמָם, יְצַוֶּה יְהוָה חַסְדּוֹ,    וּבַלַּיְלָה, שִׁירֹה עִמִּי--
תְּפִלָּה,    לְאֵל חַיָּי.
י  אוֹמְרָה, לְאֵל סַלְעִי--    לָמָה שְׁכַחְתָּנִי:
לָמָּה-קֹדֵר אֵלֵךְ--    בְּלַחַץ אוֹיֵב.
יא  בְּרֶצַח, בְּעַצְמוֹתַי--    חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי;
בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל-הַיּוֹם,    אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ.
יב  מַה-תִּשְׁתּוֹחֲחִי, נַפְשִׁי--    וּמַה-תֶּהֱמִי עָלָי:
הוֹחִילִי לֵאלֹהִים, כִּי-עוֹד אוֹדֶנּוּ--    יְשׁוּעֹת פָּנַי, וֵאלֹהָי.