נתניהו והחרדים - יומן הרומן

הרומן בין בנימין נתניהו, ביבי, לבין המגזר החרדי, ידע מאז ומעולם עליות ירידות. בעיקר ירידות. אותו רומן, שהתחיל באהבה גדולה, עלה על שרטון פעמים רבות, בחלקם ההדורים יושרו, ובחלקם המשקעים נוצרו ונותרו.


אם הייתם פוגשים כל יהודי חרדי באמצע העשור האחרון של המאה הקודמת ושואלים אותו לדעתו על נתניהו, היה אומר בלי ספק שהוא פרו-חרדי, אוהב מחבב מעריך ומעריץ כל חרדי. עשור לאחר מכן, רבים מהחרדים כבר השמיעו זמירות אחרות לגמרי, כבר סיפרו שהוא אויב החרדים, מנסה להשמיד להרוג ולאבד כל דבר שריח יהדות נובע ממנו, ואותו יאיר נתניהו, שהיה מנתר לו על הספה ומזמר "אדון עולם", כבר לא קופץ, ולא רק מחמת הגיל.

בהשאלה מעולם האישות, נתניהו והחרדים הם כמו בני זוג פרודים. לא גרושים לא נשואים. אבל, אם בתקופה הקודמת נתניהו ניסה לפנות להליכי גירושין והציבור החרדי בחר בנסיונות שלום בית, הרי שבתקפה האחרונה יותר מתאים לדבר על סרבן גט ועגונה.

בהתחלה היתה אידיליה מושלמת. נתניהו רצה להבחר לראשות הממשלה, והציבור החרדי עבד בכל כוחו לסייע לו. את סיסמת הנצחון הנפיקו בחב"ד - נתניהו, זה טוב ליהודים. בכל צומת ובכל שעה, היה ניתן לראות את צעירי הליכוד, מבויישים עוד מרצח רבין, לצד פעילים חרדים המסייעים בכל כוחם לנתניהו לנצח ולגבור על שמעון פרס. במבט לאחור, אולי לא היתה כאן כפיות טובה, אלא פשוט הזכרון של נתניהו לא כל כך עבד, כמו שקורה לפעמים, אבל מה שברור שביבי לא כל כך החזיר טובה למי שהביא אותו לכס הנכסף.

כאביר על סוס לבן, צעד נתניהו - שלימים כונה נהנתניהו - להציל את הכלכלה. השיטה אינה חדשה, היישום שלה מודרני. אם צריך לקצץ קצבאות - מי הראשון בתור? בדיוק. צדקתם. הזקנים, החולים, הילדים, וכמובן כמובן - החרדים. במקום לזכור את מי שהביא אותו לשלטון, בחר ביבי לבעוט בציבור החרדי, ולא זכר שבתחתית הנעל, מתחת לסוליה, יש שטר חוב.

הציבור החרדי ברובו המוחלט ניזוק קשה. צמצום בבשר החי ניכר כמעט בכל מקום שהיו בו חרדים. אנשים רעבו ללחם - פשוטו כמשמעו. אמא כבר לא הבטיחה עוף לשבת - היא ידעה, שאין לה מאיפה להביא את זה. שום עסק כלכלי לא פרח, בימים שלאחר הגזרות, למעט קרנות הצדקה. אבל נתניהו - באטימות אין קץ, טען שהוא דווקא הציל את המשק. "לא נחזיר את קצבאות הילדים" הכריז. (למרות שבתקופה האחרונה, הוא גילה שיתכן שמשנתו הכלכלי קצת שגויה, וכדאי להחזיר מעט מהקצבאות. "מה רע בזה?").

ביבי, כדמגוג לא קטן, ניחן בכושר דיבור יוצא מגדר הרגיל, ניסה להסביר לאזרחי ישראל, למה בעצם אין צורך בכסף. למה אפשר להסתדר עם שכר המינימום גם אם הוא יקוצץ. למה העניים והחלשים הם נטל. אמנם התיאוריה יפה, אבל לגבי עצמו אינה אלא בבחינת "דרוש וקבל שכר". סיגרים יוקרתיים, יינות יקרים (על חשבון מי?), תענוגות העולם הגדול, ועוד כהנה וכהנה, והכל למרות שבזכותו - בחובתו נותרו אלפים אלפים של אנשים, שרבים מהם חרדים, חסרי אפשרות לקנות יין לשבת.
ישראל, במקום הראשון במספר העניים במערב, כך דיווח YNET לאחר הקיצוצים. האם גילה ביבי שהא טעה? לא ולא. התגלית הגיעה רק כשהבין שהוא צריך את הציבור החרדי שוב.

מעבר למלחמתו הכלכלית בציבור החרדי, שבעקבותיה ירדה הילודה!!, נהג נתניהו לבגוד בכל ציבור שתמך בו אי פעם. הציבור הדתי לאומי כמשל, לאחר שתמך בו בצורה גורפת חסרת תקדים, בבא ההתנתקות, זכה להתעלמות. נכון, נתניהו התנגד להתנתקות, אבל משום מה, הוא נזכר מאוחר מאד, כשכבר לא היה ניתן לתקן. האם האופי הוא בוגדני, או שהוא צודק, וזה פשוט צירוף מקרים של יושר?

נקווה, שביבי אם וכאשר יבחר לראשות הממשלה, יתמקד יותר ב"מלחמה בטרור", וישאיר לנו - לחרדים - "מקום תחת השמש".

ביבי טוב ליהודים! השאלה איזה?