למרות שחלפו כ-2,175 שנים, ההיסטוריה היהודית של אז בימי החשמונאים וזו של היום, נראות כה דומות ואפילו חופפות זו לזו. מה בעצם היה הסיפור של חנוכה ומדוע אנו חוגגים עד היום את מלחמתם וגבורתם של בני חשמונאי?
מלחמתם של המכבים נערכה בשני גזרות: זו הפנימית נגד היהודים המתייוונים והשני נגד היוונים. היהודים אז כמו היום מחולקים היו ל-3 קבוצות: מתייוונים שהיו מיעוט אבל כל מוקדי הכוח היה בידם, העיתונות של אז, הפרקליטות, בית המשפט העליון ומן הסתם היו להם עמותות שונות ומשונות בנוסח "שלום עכשיו" וסיסמאות הקוראות להפסיק את הכיבוש, די לכפייה הדתית, אין פתרון צבאי רק פתרון מדיני, ולדבר שלום. הם רצו לזנוח את "המנהגים הפרימיטיביים" של אלה שכונו על ידם קנאים הרוצים להתבדל לשיטתם מן העולם הנאור, כי הרי משאת נפשם הייתה לאמץ את מנהגיו של אותו עולם ולהמשיך ולהיות משועבד לשלטון היווני הזר ואפילו לשתף 
הם שנאו את "הפנטים" שגרו בהתנחלויות, הם שטמו את חובשי הכיפות שדגלו בשמירה על תורת ישראל ומורשתה ולחמו בכל כוח כדי שתרבות ישראל "החשוכה" תפנה את מקומה לתרבות יון הנאורה, מדינת כל אזרחיה ואליליה
עמו פעולה על מנת לעקור מתוך העם היהודי את אורח החיים היהודי. ממש תאומי סיאם של אנשי השמאל בתקופתנו.
הקבוצה השנייה, הייתה מיעוט חרדי-לאומי שכונו בשם חשמונאים.
והקבוצה השלישית הייתה הרוב הדומם, רוב רובם של היהודים שחלקם אפילו מסורתי שלא שנא במודע את המתנחלים והדתיים, אבל באופן כללי קיבל את גישת המתייוונים שהחזיקו כאמור בכל אמצעי התקשורת ועסקו השכם והערב בשטיפת המח האינסופית נגד המתנחלים ממודיעין וחבריהם.
ובעצם על מה ניטש הויכוח? הקבוצה הראשונה בקשה להזדהות עם האויב ואפילו לתת פרס נובל לשלום לאנטיוכוס, ליפול ברגשי אהבה על צווארו ולהכריז מעל כל במה כי הוא פרטנר לשלום ולתת לו במתנה את חברון, ירושלים ושאר הערים ובעיקר ביקשו "להשכיחם תורתך", כלומר לקבוע לעם כולו איך לנהוג, ומה ראוי ונכון, תל אביב למשל IN ,יהודה ושומרון, רמת הגולן, הנגב והגליל OUT, שלטון הנאורים ולא שלטון העם. הם דמיינו שהם נושאי דגל הקדמה, דגל השלום והתמוגגו מהתרבות "המתקדמת".
הם שנאו את "הפנטים" שגרו בהתנחלויות, הם שטמו את חובשי הכיפות שדגלו בשמירה על תורת ישראל ומורשתה ולחמו בכל כוח כדי שתרבות ישראל "החשוכה" תפנה את מקומה לתרבות יון הנאורה, מדינת כל אזרחיה ואליליה. כל הבמאים והשדרנים והשחקנים מטעמם כתבו והציגו הצגות וסיפורים שנועדו להשניא בעיני העם את "הפנטים", והם המציאו להם שמות גנאי, חומניסטים, פוגרומיסטים, כטוב לבם המרושע ומאידך שקדו יום וליל לפאר ולהלל ולקלס את האויב.
קריאות ההכנעה, ההערצה וההתחנחנות שלהם אל אנטיוכוס נועדו להפיס את דעתו כדי שלא יניח מידו את בית המקדש ואת ארץ ישראל.
ואז נמאס לקיצוניים הפנטים החשמונאים, והם הניפו את נס המרד בקראם מי לה' אלי, מה שגרם ללשונות הרעות להשמיע דברי הסתה, ולמתייוונים לשלוח את שוטריהם כדי שיכום מכות נמרצות, את שופטיהם שישפטום ויכניסום לקלבוש ואת שריהם ויועציהם
מי זוכר היום את נשיאי בית המשפט העליון של אז ואת ראשי השמאל שלהם? לא נותר מהם דבר. והמכבים שנשאו את הלפיד של שמירת עם ישראל בארץ ישראל, לא מש זכרם עד עצם היום הזה ושמם נישא בפי כל לתהילה
לחוקק נגדם חוקי פינוי ולא פיצוי דרקוניים. כך יעשה למי שמעדיף "את קדושת האדמה על קדושת החיים" הריעו בחדווה.
למזלנו הגדול מתתיהו ובניו "שמו עליהם פס" כי ידעו שאם תגבר מדיניות המתייוונים, סופו של עם ישראל יהיה לכיליון. דווקא הם היו חרדים לקדושת החיים של עם ישראל ובקשו לשמור עליו מכל משמר. ובקריאה "מי כמוך באלים ה'", יצאו למלחמה. ניצחונותיהם עטורי הגבורה שמורים בתולדות עם ישראל מאז ועד היום. הקרבות שניהל יהודה בצבאות אפולוניוס, ליסיאס וניקנור נלמדים לפרטי פרטים ובכל זאת העיקר הוא ההצלה שהצילו את עם ישראל מהתבוללות פנימית ומכיבוש פיזי.
מי זוכר היום את נשיאי בית המשפט העליון של אז ואת ראשי השמאל שלהם? לא נותר מהם דבר. והמכבים שנשאו את הלפיד של שמירת עם ישראל בארץ ישראל, לא מש זכרם עד עצם היום הזה ושמם נישא בפי כל לתהילה.
ואין לנו אלא לקוות כי הכוחות הלאומיים, הדתיים והפטריוטים של ימינו יצליחו במאבקם נגד הגישה המתייוונת המאיימת לכלות את תרבותנו ועצם קיומנו.
