סיפורי צדיקים

תושבי האזור הכירו יפה את הורבאן המשומד, יהודי שהמיר את דתו ופיתח שנאה עזה כלפי אחיו לשעבר. כשהיה עובר ברחוב, היו הכול עוברים לצד השני, שכן פגיעתו של זה הייתה רעה ומכאיבה.

הורבאן זה קיבץ סביבו חבורת פורעים, ומדי פעם יצאו לפרוע בעיירות ישראל. כעת נודע כי בכוונת הרשעים לתקוף הפעם את העיירה סמטניץ.

ההכנות לקראת חג הפסח נערכו באותה שנה בצל הפחד מפני חבורת הפורעים. ואמנם, ימים אחדים לפני החג, הגיע שליח חשאי מאחת העיירות הסמוכות ובפיו הידיעה: הורבאן מתכונן להגיע לסמטניץ בליל חג הפסח...

את תחושת האימה שאחזה בלבבות, ניתן היה לחוש בכל פינה. הנשים והילדים כמעט לא נראו ברחובות. כל עבודות הניקיון, שמקובל היה לעשותן בחצר הבית, נעשו הפעם בתוכו. מי שלא היה מוכרח, לא יצא את פתח ביתו. קשה היה להאמין כי בעוד ימים אחדים יחוגו יהודי סמטניץ את חג החירות...

בערב החג ממש נשמע קולו של כרוז העיירה עולה מן הרחוב. הכול מיהרו לפתוח את חלונות ביתם כדי לשמוע מה בפיו. ההכרזה שבפיו הייתה מפתיעה, ואולי משום כך גם הפיחה תקווה. הוא הכריז, כי רב העיירה, הגאון הצדיק רבי יהודה אסאד, קורא לכל התושבים להתכנס ולעשות יחדיו את ליל-הסדר. כל משפחה תיטול עמה את מצותיה, יינה ושאר תבשילי החג ותבוא לבית-הכנסת הגדול.

קריאתו של הרב רוממה מעט את רוחם של בני סמטניץ. הרעיון לעבור את רגעי הפחד בצוותא נסך עידוד בלבבות. גם עצם יוזמתו של הרב הזכירה את גדולתו ותרמה לחיזוק התקווה כי בצילו לא יאונה להם רע.

שולחנות בית-הכנסת הוצבו בטורים ארוכים ומסודרים. המפות הלבנות כוסו עד מהרה במצות וביין שהביאו תושבי העיירה. כך ישבו יחד, אנשים נשים וטף, והרב החל בעריכת הסדר. הוא ישב על בימת בית-הכנסת, לצד בני-משפחתו ומקורביו. מראהו היה כשל מלאך אלוקים. לבוש היה קיטל לבן, וזקנו החיוור נבלע בתוכו.

לפני תחילת הסדר, קרא הרב בחשאי לכמה מן הצעירים, והטיל עליהם ללכת אל מבואות העיירה, להמתין שם ולצפות לבאות. ובינתיים ניהל הרב את הסדר ביד רמה, מתוך שמחה וביטחון בה'.

ככל שנקפו הדקות, כן גבר הפחד בלבבות מפני הבאות. אבל לפחות כלפי חוץ השתדלו הכול להראות פנים שלוות, שרו ושמחו בשמחת חג החירות.

קרבה שעת חצות. המתח בהיכל בית-הכנסת גבר. לפתע נכנסו שליחי הרב ופניהם חיוורים כסיד. הם פסעו בזריזות אל הרב ודיווחו לו כי חבורת הפורעים בדרך. הם שמעו את קולות הפרא שלהם קרבים מרחוק.

חיש-מהר עברו הדברים בין כל המסובים. מהומת אימה קמה במקום. נשים החלו ליילל בבכי, והילדים עשו זאת בעקבותיהן. הגברים התרוצצו מאיש לרעהו בניסיון לשית עצה.

לפתע התרומם הרב ממקומו ובתנועת יד אחת היסה את כל המהומה. "אחיי ורעיי היקרים", פתח הרב ואמר, "האם שכחתם כי ליל שימורים הוא הלילה הזה? שומר ישראל אינו מפקיר לעולם את צאן-מרעיתו, ועל-אחת-כמה-וכמה בלילה זה. אל לכם להפריע את שמחת החג. התייצבו בשקט ובשלווה במקומותיכם וראו את ישועת אלוקינו אשר יעשה עמנו הלילה הזה".

דבריו של הרב פעלו את פעולתם. קולות הבכי נדמו. עיני הכול היו נעוצות ברב הגדול, שירד בתום דבריו מן הבימה. הוא ניגש אל ארון-הקודש ופתחו. ראשו נתחב פנימה, והוא חיפש שם דבר-מה. לפתע שלף הרב מתוך ארון-הקודש את שופר התקיעות של ראש-השנה. לאחר- מכן נטל ממגירת שולחנו את טליתו ונתעטף בה עד מעל לראשו. איש לא הבין לפשר מעשיו. אולם הרב הורה לצאן-מרעיתו להישאר על מושבם, ויצא לבדו את אולם בית-הכנסת.

רבי יהודה אסאד צעד לעבר מבואות העיירה. קולות הפורעים היו עתה קרובים ביותר. והנה הם נראו קרבים ובאים, רכובים על סוסיהם. בראש המחנה רכב הורבאן המשומד בכבודו ובעצמו. ברגע זה עצם רבי יהודה אסאד את עיניו, כיוון את אשר כיוון ותקע תקיעה אחת רמה וממושכת בשופר שבידו.

באותו רגע נראה היה הורבאן כמי שהיכהו ברק. הוא הבחין ברב עטוף הלבן ושמע את תקיעת השופר שיצאה מפיו. על פניו נמסכה אימה. עיניו כאילו יצאו מחוריהן. כמי שאחזו טירוף היפנה את סוסו לאחור, ובקריאות פחד נמלט אל מחוץ לעיירה, ואחריו כל בני חבורתו.

הרב שב לבית-הכנסת ועל פניו נח חיוך מרגיע. הוא סיפר לבני הקהילה הנדהמים כי הפורעים שבו בבהלה על עקביהם. רק אחר-כך נודעו פרטיו המדוייקים של המעשה הפלאי, מפיו של אחד מבני העיירה הנוכרים, שעמד כל אותה שעה בחלון ביתו וצפה בתדהמה בנס הפסח.

_________________

http://www.otzar770.com/

אך עיניו של בעל-הבית הפיקו עצב ואי-שביעות-רצון. ארשת צער ניבטה מפניו הטובים. מה מעיק על ליבו? - חסרונם של האורחים הרבים, שנהגו להסב בביתו מדי שנה לליל-הסדר.

הוא היה עשיר גדול ובעל-צדקה מופלא. במפעלו הגדול העסיק יהודים רבים, והשתדל תמיד לתת אפשרות פרנסה ליהודי נוסף. ביתו היה פתוח תמיד לעניים ולנצרכים. בשבת ובמועד נהג להזמין אליו אורחים רבים ונהנה מהסעודה החגיגית, רבת המשתתפים.

השנה היה מזג-האוויר קשה ביותר. סופות שלגים וקור עז הדירו את רגליהם של עוברי- אורח מהדרכים. כך הגיע ליל החג, ומלבד שני האורחים לא נמצאו בעיר עוד עניים שיוזמנו לסעודת החג.

דפיקה בדלת הקפיצה את בעל-הבית ממקומו. הגביר שהיה להוט כל-כך אחר אורחים, שמח מאוד על האפשרות שאולי אורח הוא זה, וניגש בעצמו לפתוח את הדלת.

"איבדתי את דרכי בשבילים המושלגים", התנצל הזר, "רטוב אני וקופא מקור. התואילו, יהודים טובים, להזמינני לחוג עמכם את ה'סדר'?".

"ברוך הבא!", קידם הגביר בשמחה את הנכנס, "היכנס-נא! לעונג רב ייחשב לנו בואך". הזר היה לבוש בגדים פשוטים, מרופטים קימעא, רטובים לגמרי ומוכתמים בבוץ וברפש ורעד מקור.

בעל-הבית מיהר לצוות על אחד הנוכחים להביא בגדים נקיים ויבשים כדי שהאורח יוכל להחליף את בגדיו הרטובים והמלוכלכים. "לשם מה?", חייך הזר בביטול, "בגדיי טובים הם דיים, הלוא כן? עד שנסיים תפילת ערבית, יתייבשו בוודאי".

"רצונו של אדם כבודו", הפטיר הגביר כשהכול תמהים על דבקותו של האורח בבגדים המלוכלכים, בשעה שהכול סביב כה מבריק, מצוחצח וחגיגי.

האורח הניח את תרמילו על הרצפה ויצא עם הנוכחים לתפילת ערבית. בני-הבית שמו לב לכבוד הרב שבעל-הבית מרעיף על האורח. הוא הושיבו בראש השולחן, לצידו, חייך אליו כל הזמן כדרך מכרים ותיקים, והירבה לדאוג לו. הבנים התפלאו, אך לא הביעו את תמיהתם בקול רם.

"מגיד", הכריז בעל-הבית, וכל היושבים החלו קוראים בהגדה. האורח הזר ישב ולא פתח את פיו. מי שהביט בו הבחין, שהוא אפילו לא הופך את הדפים בהגדה המהודרת המונחת לפניו. בשלב מסויים נדמה היה שהזר פשוט ישן.

כשהגיע זמן הסעודה, לעומת זאת, גילה האורח עירנות יתירה. כאילו התעורר לחיים. נוגס בכל פה, מושיט ידיו לקחת לצלחתו מכל עבר, אוכל ושותה, ומבקש עוד ועוד. בעל-הבית, באצילות מיוחדת, המשיך לכבדו, כבתחילה.

סתם טרדן גרגרן, חשבו בליבם בני-הבית. אך מה זה ראה לו אביהם לכבדו? - זאת לא יכלו להבין.

לאחר שנמזגה הכוס השלישית, לפני ברכת-המזון, פתח בעל-הבית את פיו. "בני!", אמר, "מצווה לספר ביציאת-מצרים. ומובא בספרים, שראוי לספר גם על נסים פרטיים שאירעו לו לאדם, שהרי כל הנסים נובעים מיציאת-מצרים".

והוא סיפר. סיפר על מסע-עסקים עם עוד שני יהודים בעגלה רתומה לצמד סוסים. על סופת שלג עזה שפגעה בהם במהלך דרכם. סיפר על לילה חשוך בדרכים בלתי ידועות. על סוסים שכמעט נפלו לארץ ורק מלקות העגלון אילצו אותם להמשיך בדרך הבלתי-נודעת ולא לטבוע בשלג העמוק.

"המצב נראה חסר-תקווה", סיפר הגביר, "עד שלפתע הבחנו באלומת אור. כשהגענו לבית והתדפקנו על דלתו, גילינו שאין כל מקום לשמחה. נקלענו למעוזה של חבורת שודדים, שקיבלה אותנו כחיה הפוערת פיה לעומת טרפה.

"כספי, שעוני, ושרשרת הזהב שהיתה תלויה בו, נלקחו ממני", המשיך הגביר לספר. "השודדים דנו מה ייעשה בי, ובאו לכלל החלטה. אחת דתי - למות. לא הועילו תחינות ובכיות. איש לא היטה אוזן לתחנוניי.

"ולפתע נכנס אדם ושאל לפשר המתרחש במקום. בראותו אותי מוטל כבול על הארץ ועיניי מלאות דמעות, אמר: 'עיזבו אותו! אם ימות הוא, ימותו עוד רבים עמו. כל עובדיו שפרנסתם עליו וכל העניים הנהנים ממתת-ידו. גם אני עבדתי פעם אצלו, ויכול אני להעיד על טוב-לבו וצדקתו. אנא, עזבוהו לנפשו. עשו זאת למעני!'.

"עם בוקר ניתנה לנו הרשות לעזוב. האיש שהצילני הובילני עד לדרך-המלך. ואם רצונכם לדעת מיהו", סיים הגביר את סיפורו, "הריהו יושב לצידי, וברצוני לכבדו בברכת-המזון".

בני-הבית שישבו מרותקים, נעצו את עיניהם בכיסא הסמוך לאביהם, אך הוא היה ...ריק. במהלך הסיפור, מבלי שאיש יבחין בכך, עזב הלה את השולחן - ונעלם. יצאו לחפש אחריו, והעלו חרס בידם.

לאחר החג, כשפתחו את צרורו, שנשאר בפינת החדר, מצאו בו שרשרת זהב, שעון וסכום כסף...

_________________

http://www.otzar770.com/

אבל בשנת תקט"ז - או תקי"ז - היתה התנהגותו של הבעש"ט שונה ומסתורית. אך אתמול, בעת שאיבת 'מים שלנו', היה שרוי בשמחה רבה, והנה לעת-ערב, בשעת בדיקת חמץ, לבשו פניו קדרות. התלמידים הבינו שדבר-מה נסתר מעיב על שמחת ההכנות לחג. הדבר גרם גם להם לשקוע בחרדה ובצער.

בלילה, לאחר בדיקת חמץ, קרא הבעש"ט עשרה מתלמידיו וביקשם לערוך תיקון-חצות בכוונה רבה. עתה היה ברור להם, כי הבעש"ט מבקש לבטל איזו גזירה רעה, שרק עיניו הטהורות צופות אותה.

הבוקר האיר והתלמידים קיוו שהיום החדש יביא עימו גם מצב-רוח חדש אצל רבם, אבל פני הבעש"ט הוסיפו להיות חיוורות וחמורות-סבר. הוא אף ביקש מהתלמידים, לכוון בעת התפילה את הכוונות המיוחדות לראש-השנה.

לאחר התפילה אמר הבעש"ט דברי תורה, שהתמקדו במידת הביטחון בה'. "הביטחון האמיתי הוא", אמר, "שגם כאשר האדם אינו רואה שום מוצא ושום מבוא לישועה, הוא בוטח בה' ומאמין בישועתו הקרובה". עוד אמר הבעש"ט, כי הביטוי לביטחון הוא השמחה.

אחרי הדברים ניכרה על פני הבעש"ט ארשת של שמחה, אך זו היתה מהולה בחרדה. כך עבר היום, ברגשות מעורבים של שמחה הכרוכה במרירות-הנפש. בשעת אפיית מצת- המצווה היהת הבעש"ט בשמחה, אך לפני תפילת מנחה ציווה שוב על תלמידיו לכוון את הכוונות של ראש- השנה, וחרדה נפלה עליהם.

ליל הסדר הגיע. התלמידים הקדושים הסבו סביב רבם, וציפו להסבריו ולדברי התורה הנפלאים שהיה נוהג לתבל בהם את אמירת ההגדה. אבל השנה לא הרים הבעש"ט את עיניו מן ההגדה כל הסדר. הוא רק קרא את הכתוב בנעימה משתפכת, ולא פסק אף לרגע קל מקריאתו. הדבר גרם צער עמוק לכל התלמידים.

הבעש"ט השתתק, והיה שקוע בשרעפיו. דממה השתררה בחדר. גם התלמידים היו שקועים במחשבות ובהרהורים. ולפתע נשמע קול צחוק מפי הבעש"ט. התלמידים הביטו בו וראו כי עיניו עצומות, פניו לוהטות בשלהבת-קודש, והוא צוחק מתוך חדווה פנימית עמוקה.

כעבור שעה קלה פקח הבעש"ט את עיניו וקרא: "מזל-טוב! ברוך הוא וברוך שמו הגדול, הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו, שגם עמו הם בבחינת ישראל, ופועלים יותר מאשר ישראל'יק בעל-שם-טוב".

שמחה גדולה הציפה את התלמידים, אבל הם השתוקקו לדעת את פשר הדבר והתפללו בלבם שרבם יואיל לספר להם את אשר ראה בעיניו הקדושות. ואכן, הבעש"ט סיפר:

"בערב חג הפסח השנה נגזרה גזירה חמורה על אחד מכפרי היהודים שבסביבה. גויי אותו מקום, שרחשו שינאה עזה ליהודים, גמרו בלבם להתנפל על היהודים דווקא בליל חגם ולכלות בהם את זעמם.

"בראותי זאת, ניסיתי לעורר רחמים לפני היושב במרומים. ביקשתי גם את עזרתכם, בתפילה ובכוונות. אבל כל מעשיי וכל מעשיכם, לא הועילו. לפיכך נתאזרתי במידת הביטחון והשלכתי את יהבי על אבינו שבשמים. כשראיתי את עוצמת הגזירה, לא ראיתי כל סיכוי לבטלה, אבל כפי שאמרתי אתמול, מידת הביטחון דורשת אמונה מוחלטת בכל מצב.

"הערב, כשישבנו לעריכת הסדר, לא ידעה נפשי מרגוע. שעת הגזירה קרבה והלכה, ולא ראיתי כל מוצא. אבל לפתע השתנו פני הדברים מן הקצה אל הקצה.

"באותו כפר ישב לשולחן הסדר זוג חשוך-ילדים. האיש, שהוא מחסידינו, בינוני בידיעת התורה אבל תמים במעשיו ובעל מעשים טובים, ישב עם רעייתו, קרא את ההגדה וסיפר לה את סיפור הצרות של בני-ישראל במצרים, על-פי המדרשים.

"כשסיפר על גזירת 'כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו', פרצה האשה בבכי מר. 'אילו היה הקב"ה מזכה אותי בבן', אמרה, 'הייתי נוהגת בו אחרת. לא הייתי מאפשרת לאיש לפגוע בו. לא הייתי נוהגת עמו כפי שהקב"ה נוהג בנו'.

"הבעל, מצידו, הצדיק את הדין ואמר שעלינו להאמין כי צדיק ה' בכל דרכיו. אבל האשה הוסיפה לטעון: 'איפה מידת הרחמים? איך יכול הקב"ה להתנהג כך עם בנו יחידו? אפילו אם אנחנו חוטאים לו, בכל-זאת הרי אנו בניו!'.

"כך התנהלה ביניהם שיחה נוקבת. הבעל מצדיק את הקב"ה, ואילו האשה טוענת שהוא היה צריך לרחם יותר על עם-ישראל. אחרי הכוס הרביעית נסתתמו טענותיו של הבעל, והוא אמר: 'הצדק איתך. הקב"ה צריך לרחם יותר על עמו'. ומכיוון שתם הוויכוח, והם היו תחת השפעת היין ששתו, קמו שניהם ויצאו בריקוד".

הבעש"ט סיים את דבריו: "באותו רגע קיבלו גם בשמים את דברי הסניגוריה של האשה הכפרית, וכאשר יצאו השניים במחול, נהייתה שמחה בכל העולמות, וגם אני שמחתי שמחה רבה. ומובן שגם הגזירה נתבטלה".

_________________

http://www.otzar770.com/

הסכיתו ואספר לכם סיפור ששמעתי בילדותי מפי סבי, אשר היה בעצמו עד למעשה - פתח הזקן את סיפורו.

בעצם אותם ימים חי באחד הכפרים הקרובים למז'יבוז' שוטר, איש רע-מעללים ושונא-ישראל מושבע. פגיעתו של זה הייתה רעה. בכל פעם שיצא לסיור ברחובות הכפר, היה יהודי כלשהו ניזוק ממנו. פעם הטיל קנס, פעם הכה במגלב שבו נהג לנופף להנאתו דרך-קבע, ופעם אחרת הסתפק באיומים ובהפחדות.

זמן רב מאוד נאנקו תושבי הכפר תחת ידו. יום אחד פשטה השמועה כי שוטר זה, הסמוך על שולחן השלטון ומיקיריו, עומד לעלות לגדולה ולהתמנות למושל המחוז. ידיעה זו הטילה פחד בלב כל יהודי הכפרים ואף בליבם של בני מז'יבוז'.

לאחר התייעצות כללית הוחלט לשגר אל הבעש"ט משלחת מיוחדת, שתבקש ממנו להעתיר בתפילה ולהעביר את רוע הגזרה. קיבל הבעש"ט את חברי המשלחת במאור-פנים ובחיבה מופגנת.

הקשיב לדבריהם ולאחר מכן שקע בהרהוריו. "רואה אני כי יהיה קשה, קשה מאוד, לעצור בעד שוטר רשע זה, ששרו של עשיו ניצב לימינו", מלמל הבעש"ט, ספק לעצמו ספק לאוזני העומדים לפניו.

חברי המשלחת הביטו בו בעיניים מתחננות. "ואנחנו?", אמרו, "כלום לצידנו אין עומדים אבותינו, שרי האומה?!". למשמע טענה זו, שבקעה מלב תם ודואג, נהרו פני הבעש"ט.

ושוב שקע הבעש"ט בהרהוריו עד שלבסוף ניעור מהם ואמר: "אמנם שרו של עשיו מסייע לרשע, אך גם לנו יש מליצי יושר. נמתין ונראה איך ייפול דבר".

כעבור כשבוע התקיים במז'יבוז' היריד השנתי הגדול, שאליו נהרו יהודים ולהבדיל נכרים מכל הסביבה כולה. הכול ציפו ליריד זה. שפע הקולות והצבעים, מגוון הסחורות העשיר ולהטוטני-הרחוב אשר שעשעו את ההמון תמורת הפרוטות שהושלכו לכובעיהם - נמסכו לבלילה חגיגית אחת.

בבוקרו של יום, בתום תפילת שחרית, פנה הבעש"ט לעבר השוק. "הבה נצא לפגוש את היהודים הכפריים, נשאל בשלומם ונרומם את רוחם", אמר לקבוצת התלמידים שנלוותה אליו בדרכו ליריד.

הבעש"ט עבר מדוכן לדוכן, פגש יהודים ממקומות שונים - בירך, עודד, עורר להוספה בלימוד תורה, להתחזקות בשמירת מצוות, ליתר זהירות באהבת-ישראל.

לפתע נשמע רחש באוויר, רחש שהתחזק והלך מרגע לרגע. הרחש לווה תנועה עצבנית של מקצת היריד. כעבור רגע התבררה הסיבה - השוטר האכזר, זה המיועד להתמנות למושל המחוז, בא.

הבעש"ט נותר על מקומו וסביבו חבורת כפריים. מכיוון שהבעש"ט לא זז ממקומו, לא זזו גם הם, אף שליבם לא היה שקט.

פתאום נראה לעיניהם השוטר, רכוב על סוסו. הכול זזו לצדדים כדי לפנות מעבר לו ולסוסו. הביט השוטר בכולם בשחצנות והרוע ניבט מעיניו. או-אז הבחין בבעש"ט ובחבורת היהודים שהקיפה אותו. המחזה הוציאו משלוותו. בחימה שפוכה התקרב אליהם ובתנועה חדה הצליף במגלבו על ראשי החבורה. ההצלפה פגעה בכובעו של הבעש"ט. רק בנס לא פגע המגלב בפניו.

נהמה של בעתה נפלטה מפיות הסובבים את הבעש"ט. לעומת זאת, פניו של הבעש"ט האירו באור גדול. "בערב, לכשיסתיים היריד, בואו אליי ונאמר יחד 'לחיים' לרגל ישועתנו שכבר באה", אמר הבעש"ט לכפריים המשתאים.

ואמנם בערב התכנסו ובאו יהודים רבים לבית-מדרשו של הבעש"ט, וכובדו שם במאכל ובמשקה. הכול ציפו למוצא-פיו של הבעש"ט, שיפרש את משפטו הסתום מן הבוקר. לאיזו 'ישועה' רמז.

פתח הבעש"ט ואמר: "בראותי את השוטר מתפרץ לשוק, רכוב על סוסו, בגאווה גדולה, מצליף לכל עבר ברוע-לב ובגסות-רוח, אמרתי בליבי, 'ריבונו של עולם, גם אם נגזר על איש רע זה להיות שר ומנהיג – ראה-נא כיצד נוהג הוא כבר עתה כמו מלך בגדוד; מדוע אפוא להעלותו עוד?!'. באותה שעה נתקבלה טענתי במרומים. 'רשע זה', אמרו, 'קיפח את גדולתו - בגאוותו'. ומיד התבטלה הגזרה".

הוסיף הבעש"ט ואמר: "הוא אשר אמר החכם מכל אדם בספר משלי: 'גאוות אדם - תשפילנו'".

לא חלפו אלא ימים אחדים ונודע כי פתאום, מסיבה שאינה ידועה לאיש, סר חינו של השוטר בעיני השלטונות. מכיוון שכך, נתבטל מינויו למושל ויהודי המחוז יכלו לנשום לרווחה

באותה תקופה חל איסור חמור על הימצאותם של יהודים ברומא. יהודי שהיה מעיז להציב את כף רגלו על אדמת העיר היה צפוי לעונש מוות מיידי. אבל מה יעשה סוחר גדול כהלל, כאשר עיסקא חשובה ביותר תלוייה בהסכמתם של כמה אנשים ברומא? הוא החליט להתחפש לנוכרי ובדר זו נכנס אל העיר והסדיר בה את עסקיו, שנתמשכו, כאמור, יותר מהמתוכנן.

אין פלא אפוא שהוא היה מדוכדך. וכי מה יעשה לבדו בעיר נוכריה? היכן יערו את ה'סדר'? מניין ישיג מצות? כיצד יישמר מאכילת חמץ בפסח? המחשבה שעליו לחגוג את חג- החירות בתנאים כאלה, גרמה לו עוגמת-נפש עמוקה ביותר.

ולפתע נצנץ רעיון במוחו: "קשה להאמין שאכן אין ברומא יהודים", אמר בלבו. "ודאי חיים בה יהודים המסתירים את עובדת יהדותם. אם כן, אצא לשוק ואראה אם מישהו קונה מוצרים 'פסחיים' מובהקים, כגון חזרת למרור וכדומה. מי שיקנה דברים כאלה, יש להניח שהינו יהודי".

הרעיון הזה הפיח בלבו תקווה והוא מיהר לצאת אל השוק. הוא עמד והתבונן סביבו שעה ארוכה ולמרבה צערו לא מצא את אשר חיפש. חלפה שעה ועוד שעה, השמש כבר החלה לנטות לכיוון מערב, והלל כבר היה קרוב לייאוש. ולפתע הבחין בכרכרה הדורה שהתקרבה אל השוק וממנה ירד לא אחר מאשר ראש-העיר בכבודו ובעצמו. הלל, שהתבונן בו היטב, ראהו לוחש משהו למשרתו, והלה ניגש אל דוכן ירקות וקנה ...חופן חזרת! בינתיים התאסף קהל רב סביב כרכרתו של ראש-העיר, וזה הסביר לקהל, שבא במיוחד כדי לעמוד על מצב העניינים בשוק וכדי לראות אילו שיפורים ניתן להכניס בו...

אבל הלל כבר ראה את מה שראה. הוא גם הבחין, שברגע שהמשרת חזר עם החזרת עלה ראש- העיר על הכרכרה וחזר לביתו. ליותר מזה הוא לא היה זקוק.

להלל לא היה עתה ספק בכך, שראש-עיריית רומא בכבודו ובעצמו הוא יהודי. ולא זו בלבד, אלא שהוא יהודי שומר-מצוות, שבא בעצמו לשוק כדי לקנות את המרור לליל- הסדר. אבל כיצד יוכל הלל להגיע אליו ולגלות לו את בעייתו?

הרבה אפשרויות לא עמדו בפניו, כשהחליט לגשת לביתו של ראש- העיר ולבקש ראיון דחוף בעניין שאינו סובל דיחוי. הוא נתקבל אצל ראש-העיר וביקש לשוחח עמו בארבע- עיניים.

"אני יהודי", פתח ואמר, כשעיניו בוחנות את פני ראש-העיר. "התעכבתי כאן שלא באשמתי ואין לי היכן לחגוג את ה'סדר'. ראיתי קונה בשוק חזרת והחלטתי שאתה יהודי. אני מבקש ממך, שתאפשר לי להתארח בבית בשמונת ימי החג".

כשהלל דיבר היו פניו של ראש-העיר אטומות, רק עיניו הביטו בו בעירנות. כשסיים את דבריו, לא אמר ראש-העיר דבר. הוא קם ממקומו, אחז בזרועו של הלל והכניסו לחדר שני. שם פתח דלת סודית שהובילה לאולם תת-קרקעי גדול. באולם הזה עמדו שולחנות ערוכים וריח של מאכלי-חג עמד באוויר. ראש-העיר הכניסו לחדר צדדי ואמר לו: "כאן תוכל לעשות את החג בביטחון".

הלל לא האמין למראה עיניו. היה נדמה לו שהוא מצוי בתוך איזשהו חלום לא- מציאותי. לקראת שעת המנחה קרא לו משרת לתפילה, והובילו לבית-כנסת קטן, אך יפה ומהודר מאין כמותו. שם התקבצו כעשרים יהודים שחיו חיי-יהדות במחתרת ברומא.

בתום תפילת ערבית איחלו המתפללים 'חג-שמח' איש לרעהו ונכנסו לאולם הגדול כדי לערוך את הסדר. ראש-העיר הושיב את הלל בראש השולחן והוא ממש היה צריך לצבוט את עצמו כדי להאמין שאינו חולם. "הזאת רומא, העיר שבה אסור ליהודים לגור?!", שאל את עצמו.

ה'סדר' התנהל כדת וכדין, באווירה מרוממת, כאשר הלל, שהיה תלמיד-חכם, מוסיף מפעם לפעם הסברים ומדרשים על דברי ה'הגדה'.

לאחר אמירת ה'הגדה' החלה הסעודה, שאף היא התנהלה ברוח טובה ומתוך שמחה. ולפתע ראה הלל דבר שהקפיץ אותו ממקומו. לתדהמתו ראה את אחד המשרתים מגיש לנוכחים, שאכלו זה עתה בשר, עוגת-גבינה, והכול נוטלים ממנה ואוכלים לתיאבון. "מה קורה כאן?!", שאל את עצמו בחרדה. "האם יהודים אינם יודעים שאסור לאכול גבינה אחרי בשר?!"

"אני חשבתי שאתם יהודים שומרי-מצוות", קרא לעברו של ראש-העיר, כשדמעות חונקות את גרונו. "עכשיו אני כבר לא יודע אם לא נכשלתי באכילת חמץ בפסח".

במקום להשיב על דבריו, ביקשו ראש-העיר להתכבד בעוגת-הגבינה הטעימה, והתחיל להסביר, שאין הם גורסים שזו עבירה לאכול גבינה אחרי בשר, שאין הדבר חמור כל כך וכו' וכו'. מדבריו היה ניכר, שהוא מחשיב את עצמו ללמדן גדול, והדבר הזה העלה את חמתו של הלל.

הלל פרץ בבכי מר כשנוכח עם מי יש לו עסק ועל שולחנו של מי אכל בליל-הסדר. באולם השתררה דממה והכול הביטו ביהודי המתייפח.

חלפו כמה שניות וראש-העיר אחז בזרועו ואמר ברוך: "אתה יכול להירגע, הלל. אנו שומרים על דיני התורה בדיוק כמוך. אילו היית טועם מהעוגה היית מוצא, שאין היא עוגת- גבינה, אלא 'פרווה' - למרות המראה המטעה שלה".

"אז למה לא אמרתם לי זאת מיד?", זעק הלל. "למה גרמתם לי עוגמת נפש כה רבה?"

"עליך להבין", השיבו ראש-העיר, "שהיה מקום לחשד שמא מרגל אתה שנשלח אלינו ברמייה כדי לגלות את סודנו. רצינו להעמידך בנסיון, ושמחנו לראות, שאתה יהודי תמים וירא- שמים. עכשיו נוכל לשמוח באמת בשמחת חג-הפסח"...

_________________

http://www.otzar770.com/

היו אלו אהרן-שמואל ובצלאל-חיים. שני ידידים טובים שניהלו עסק משותף: מפעל לייצור בירה. תוצרתם נמכרה בכל הסביבה והמפעל היה משגשג למדי. השניים יצאו מבתיהם לעבר בית-הכנסת שמחים וטובי-לב, אך כשנפגשו בדרך, נודע להם תוך כדי שיחה כי ...שכחו למכור את החמץ אשר במפעלם! האחד סמך על חברו, וכך יצא שהחמץ לא נמכר.

מה עושים עכשיו? המחסנים מלאים חמץ. כל חביות הבירה, הכלים, המכשירים, שקי- הדגן - הכול חמץ גמור. על הכול חל האיסור החמור של "בל ייראה ובל יימצא".

הכול הצטופפו סביב רב-המקום לשמוע מה יפסוק. הרב קרא אליו את הדיין והשניים דנו בנושא. "עליכם לשפוך את כל הבירה המוכנה, ולאיש אסור ליהנות ממנה", פסק הרב. "את הכלים, הדגנים וכל יתר הפריטים יש לסגור היטב למשך ימי הפסח, ואחר-כך אורה לכם כיצד לנהוג בהם".

אך מה שהטריד את השותפים לא היתה העובדה שבעצם הם איבדו את כל אשר להם. הציקה להם העבירה החמורה של חמץ בפסח. כמה נזהרו לנקות את הבית מחמץ, לבער כל פירור, והנה נכשלו בכמות כה ענקית של חמץ גמור! בדמעות בעיניו פנה בצלאל-חיים אל הרב וביקש דרך- תשובה. גם השותף השני הצטרף לבקשה.

ייסורי המצפון של השניים נגעו לליבו של הרב. הם היו יהודים פשוטים, אך ישרים ויראי-ה'. "הנזק הכספי הרב, אותו קיבלתם על עצמכם באהבה, מהווה כבר תשובה עבורכם", קבע הרב. הוא עודדם, הזכיר להם שחג היום, ושצריך לשמוח ולשכוח כל דאגה.

אחרי התפילה פנו המתפללים איש לביתו לעריכת ה'סדר'. בצלאל-חיים היה מדוכא. הרב הרגיעו אמנם, אך בליבו הרגיש שאין די בכך. הוא חשב הרבה בעניין, ולבסוף הגיע לידי החלטה: מעתה לא ייהנה עוד מבית-המיבשל שלו. לגביו - בית המיבשל איננו קיים עוד. רק לאחר שהחליט כך, רווח לו. הוא ניגש לערוך את ה'סדר' במצפון שקט ובלב שמח.

מאוחר בלילה, אחרי סיום ה'סדר', כששכב לישון, הבחין בצלאל-חיים מבעד החלון בפס אדום לרוחב האופק. אי-שם פרצה דליקה. הרחוב המה יהודים שמיהרו למקום השריפה. השמיים האדימו, והרוח נשאה ריח עשן חריף.

ככל שהתקדם בצלאל-חיים אל מקום השריפה, כן גברה בליבו הרגשה מוזרה. ואמנם, הלהבות פרצו מבית-מיבשל הבירה ומשני בתים סמוכים. לנוכח הלהבות היה ברור, כי אפסה תקווה להציל את בית-המיבשל וכי נותר רק לדאוג לכך שהאש לא תאחז גם במבנים הסמוכים.

השחר החל להפציע כשאש דעכה. מבית-המיבשל ומשני הבתים הסמוכים, שבהם גרו איכרים נוכרים, לא נותר מאומה.

היהודים הקיפו את בצלאל-חיים כשהם מביעים רגשות השתתפות בצערו על הנזק הגדול. להפתעתם קיבל את התנחומים בפנים קורנות מאושר. האנשים חשבו בליבם כי דעתו נטרפה עליו עקב הצרות.

בצלאל-חיים חיפש אחר שותפו וכשלא מצאו במקום מיהר לביתו והעירו משנתו. "אהרון- שמואל! בשורה טובה! בית המיבשל נשרף עד עפר!", קרא בהתרגשות. "ברוך השם! בית-המיבשל שלנו עלה בלהבות!".

השותף שיפשף את עיניו בתימהון. "מה השמחה הזאת?", שאל.

"אינך מבין? הלוא החמץ נשרף! ה' עזר לנו וביער את החמץ שלנו!", התרגש בצלאל-חיים. "ממילא נדרתי נדר כי לא איהנה עוד מבית-המיבשל".

אט-אט תפס שותפו את המתרחש. "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך", אמר בשקט.

בצלאל-חיים שם פעמיו לבית-הכנסת כשהוא שמח ועליז. בפנים שוחחו היהודים על הפרשה וניסו לחשוב כיצד יוכלו לעזור לשני חבריהם שירדו מנכסיהם. אחד הנאספים אמר שהשריפה היתה עונש מן השמיים, על שלא מכרו את החמץ לפני הפסח.

"לא עונש", קרא בצלאל-חיים שנכנס באותו רגע. "לא עונש, אחי, כי אם מתנה! מתנה מן השמיים! ה' מחל לנו על חטאנו".

אחר-כך נודעה סיבת השריפה: שני גויים זקנים, שהיו שכנים שנים רבות, התקוטטו בערב חג-הפסח, ואחד מהם התנפל על רעהו במוט ברזל, שבר כמה מצלעותיו והותירו מוטל שותת- דם, עד כי נאלץ לקבל טיפול רפואי.

בנו של המוכה נשבע לנקום את נקמת אביו. בחסות החשיכה יצא אל בית השכן, סגר עליו את הדלת מבחוץ, והצית את הבית. שלושה מבני המשפחה הצליחו להימלט מבעד לחלון ואילו ארבעה אחרים ניספו בדליקה שהתפשטה גם לבית-המיבשל וגם לביתו של השכן המצית.

היהודים בבית-המדרש הזדעזעו למשמע הרצח המזעזע. השיחה סביב הפרשה דעכה לאיטה. בזמן הקצר שנותר עד התפילה החליטו לומר תהילים. בצלאל-חיים ניגש אל הבימה ואמר בקול רם, פסוק אחר פסוק. הציבור, שהצטרף לקריאת המזמורים, נסחף בזרם ההתלהבות שבה נאמרו הפסוקים, מפי יהודי שאך לפני שעות אחדות נשרף כל רכושו והיה כלא היה...

_________________

http://www.otzar770.com/

הוא היה חסידו של הצדיק המפורסם, המכונה 'החוזה מלובלין'. כיהן כרב בעיירה קטנה. יהודי העיירה היו עניים מרודים, והשכר שיכלו לשלם לרבם היה זעום ביותר. אולם הרב נשא את סבלו בדומייה, ובני משפחתו הסתפקו בלחם צר ובמים לחץ.

עם השנים הורע המצב עוד יותר. גם המשכורת הדלה שקיבל מקופת הקהילה החלה להתאחר. פעם ניתנה המשכורת ופעם לא ניתנה. היו לכך שתי 'סיבות': ראשית, לא היה ממה לשלם. שנית, אנשי העיירה שמעו שלרב יש קרוב-משפחה עשיר באיזו עיר רחוקה, והניחו כי מן- הסתם תומך אותו קרוב ברב, שאיתרע מזלו לחיות בעיירה של דלים ואביונים.

המצב בבית הרב הלך והחמיר. הוא, כמובן, לא ביקש ולא קיבל פרוטה מקרובו העשיר. הגיעו הדברים ממש עד פת-לחם. לבסוף לא יכלה אשתו הרבנית לשאת את המצוקה, וביקשה מבעלה שייסע אל קרובו העשיר ויבקש ממנו עזרה.

בתחילה סירב הרב. הוא לא רצה ליהנות ממתנת בשר-ודם. אבל כמה זמן אפשר לעמוד מנגד ולראות את האשה והילדים סובלים רעב? כך נטל את הטלית והתפילין ועמד לצאת לדרך, אבל ברגע האחרון - התחרט.

"מה זה? האם חזרת בך?", שאלה הרבנית ובעיניה מבט נואש. "מה יהיה עלינו?".

"ראי, עמדתי בפתח הבית וחשבתי שזו ממש שטות לצאת לדרך ארוכה רק למען הסיכוי שאולי ירחם עלי הקרוב שלי ויתן לי משהו", אמר הרב. "ראשית, אינני יודע אם בכלל הוא עדיין בחיים. ואם הוא חי - מי יודע אם יש לו ממה לתת. וגם אם יש לו - ספק אם יסכים לעזור לי. לעומת זאת, הקב"ה הלוא הוא חי לעולמי-עולמים, יש לו ממה לתת, והוא בוודאי יתן לנו". בזאת סיים הרב את 'פרשת הנסיעה', ונשאר בביתו.

הרב הוסיף לעסוק בתורה ובעבודת-ה', האשה נאנחה, אך הוא לא איבד את בטחונו בקב"ה.

חלפו ימים אחדים. ערב אחד נעצרה ליד הבית כרכרה מפוארת, וממנה ירד אציל הדור-פנים. הוא ביקש לדבר עם הרב ביחידות. הם נכנסו לחדר הפנימי, והאורח סיפר לרב כי הוא אציל פולני שבא לכאן כדי לבצע כמה עיסקות-מקרקעין גדולות. עליו לסייר בכמה מקומות באזור, ואין ברצונו לשאת עמו כסף. הוא התעניין היכן יוכל להפקיד את כספו, והיפנו אותו אל הרב, שנודע כאיש ישר ונאמן.

באומרו זאת הוציא האורח ארנק-עור כבד והניחו על השולחן. "אבקשך לשמור על כספי", אמר. "אני אמור להסתובב כאן יום-יומיים, ואז אבוא לקבל את הכסף לידי. אם לא אחזור אחרי שלושה ימים - יהיה הכסף שלך ותוכל לעשות בו כטוב בעיניך".

האורח הבלתי-צפוי הלך, והרב הטמין את הארנק בתחתית מגירת שולחנו.

עברו שלושה ימים ועוד שלושה ימים. עברו שלושה שבועות ואחר-כך שלושה חודשים - והאציל איננו. הרב הסיח את דעתו מכל העניין, חזר לתורתו ולעבודתו, והמחסור בבית - בעינו עומד.

התקרב חג הפסח. לא היה קשה כל-כך לנקות את הבית מהחמץ. פירורים לא התגלגלו בבית, אלא נבלעו חיש מהר ברעבתנות. אבל נוהגים לנקות, אז מנקים. הרבנית ניקתה את כל הבית והגיעה לחדר הרב. שוב קבלה באוזני בעלה על דלותם, על הפסח המתקרב כשאין בידם כסף לא למצות ולא לארבע כוסות וודאי שלא לבשר ודגים.

היא ניקתה את המגירות, ופתאום נתקלה בארנק הכסף. בידיים רועדות הרימה את הארנק ואמרה לרב שאפשר לקחת ממנו כמה מטבעות עבור צורכי הפסח. "לא ולא, חס ושלום!", אמר הרב, "הרי זהו פיקדון!".

אולם הפעם לא ויתרה הרבנית. היא זכרה שהאציל אמר שאחרי שלושה ימים יהיה הכסף של הרב, ובפרט שכבר עברו כמה חודשים מאז. לפחות אפשר ללוות מן הארנק סכום קטן לקניית מצרכי הפסח.

דבריה עוררו התלבטויות קשות בלב הרב. הוא לא היה יכול להתעלם מהצדק שבדבריה. הרבנית לא הירפתה ועמדה על כך שמותר להם להשתמש בכסף זה, על-פי התנאים שנקבעו בשעה שנמסר כפיקדון.

ככל שהתקרב הפסח, נשמעו טענותיה הגיוניות יותר ויותר. לבסוף החליט הרב לנסוע אל רבו, החוזה מלובלין, ולשאול אותו מה דינו של כסף זה שהופקד אצלו ובעליו לא בא לקבלו.

לובלין לא היתה רחוקה מעיירת מגוריו של הרב, והוא קם ונסע. הגיע ללובלין, נכנס לבית-המדרש, ואחרי הכנה ראויה הגיע תורו להיכנס אל הרבי.

כשאך עמד בפתח חדרו של הצדיק, עוד בטרם הספיק לומר לו את מטרת בואו, קידם ה'חוזה' את פניו במאור-פנים ובבת-שחוק על שפתיו ואמר לו: "הקב"ה חי לעולמי- עולמים. הוא יכול לתת, הוא יתן - והוא כבר נתן! זכיתם בכסף זה בדרך הכשרה ביותר. תשתמשו בו לבריאות, ושיהיה לכם חג פסח כשר ושמח"...

מסופר על מרן החזון איש זצוק''ל שפעם התאכסן אצלו אורח. ואכן טרח לכבודו באכילה ושתיה והצעת המיטה. האורח לא הרגיש בנוח בטרחת הגאון ואמר קשה לי לראות את הטרחה הגדולה שטורח כבו הרב למעני. ענה לו החזון איש מה הקושי? הרי אתם עכשיו האתרוג והלולב שלי, ואני מנענע בכם!!

צריך האדם להזהר במצוות הכנסת אורחים שבשעה שבא האורח לביתו והוא עייף ויגע לא יטריד אותו בשאלות וקושיות וחקירות איך הייתה הדרך. ואיך הנסיעה ומה שלום פלוני ואלמוני. והאורח רעב וצמא ומתבייש לומר לבעל הבית שיתן לו משהו להחיות נפשו. חכם עיניו בראשו. קודם כל יגיש לפניו משקה ומאכל ומקום לנוח שלפעמים המנוחה עצמה מטלטולי הדרך דרושה יותר לאורח ממאכל ומשקה. וכן כתב הגאון חיים פלאג'י בספרו כף החיים (בסימן ה) והוסיף שם שצריך האדם להקפיד כשבא אליו אורח לביתו תמיד יראה לו פנים שוחקות ולא ידבר עמו מצרותיו.

מסופר על רבינו הקדוש רבי ישראל אבוחצירא זיע''א שהיה מופלג במצווה זו, ואחר כל הכבוד שהיה מכבד את אורחיו היה מתנצל בפניהם שיסלחו לו אולי לא חלק להם כבוד כדמבעי להם. אחד ממקורוביו של הרב שהיה מבקר תדיר בביתו והיה עד להכנסת האורחים המופלגת שהנהיג הרב בביתו. שעות רבות ישב בבית הרב והיה נפעם לנוכח מאות האנשים שהגיעו לקבל ברכת הרב מהבוקר ועד הערב. וכולם התכבדו בדברי מאכל ומשתה, ורכים היו מוזמנים לארוחת צהריים כיד המלך. המקורב הנ''ל שאל בליבו לא פעם אחת מנין הפזרנות הזו בהכנסת האורחים שודאי עולה הון רב וסעודות שאינן נוהגות אפילו בבית עשירים.

באחד מביקוריו אצל הרב הקדוש ביקש ממנו הרב להשאר ללון הלילה בביתו כי מחר רוצה הוא לומר לו דבר מה. למחרת קראו הרב לאחר התפילה, פתח לפניו את הגמרא והחל מקריא לו מעשה ובא עני מרוד לפני רבה וביקש לאכול תרנגולת פטומה ויין ישן נושן. אמר לו רבה וכי אינך חושש להכביד על הציבור ולהטריח אותו בסעודות מכובדות כאלה מידי יום? ענה לו העני וכי משל הציבור אני אוכל? הלא משל הקב''ה אני אוכל ואם מזמן הוא לי בכל יום סעודה כזו מדוע לדחות את הברכה וכו'.

אמר לו האדמו''ר זיע''א לאורחו. דע לך שכל מה שיש לי אינו מיועד עבורי, ביתי הוא ביתו של הקב''ה וכולנו אורחים בו במידה שווה!! זהו בית לכלל ישראל, ואם מזדמן לביתי כדי סעודת אנשים הרי זה כדי לתת לכל הבאים לבקרנו. ואת כל זאת אמר הצדיק לאורחו מבלי שהוציא מפיו מילה אחת אודות מחשבותיו!!

מסופר על הצדיק רבי יצחק מקלוש זצוק''ל אחיו של הרב הנודע רבי מאיר מפרמישלן זיע''א שביתו היה פתוח לרווה לכל עובר ושב. פעם אחת בערב שבת בא גוי אחד וביקש פרוסת לחם לאכול. מאחר והרבנית אפתה כמה חלות לשבת ולא רצתה לחתוך חלה שלימה לתת לגוי, אמר לה הרב חתכי את החלה, דם לא יצא מזה: עשתה האישה רצון בעלה ופרסה לגוי כדי שובעו. לימים נסע רבי יצחק למדינת הונגריה דרך הרי הקרפיטים, והדרכים היו אז בחזקת סכנת נפשות, ואכן נתפס רבי יצחק ע''י כנופיית שודדים ולקחו את כל אשר לו. והוליכוהו לראש הכנופייה להחליט מה יעשה בו. ראש הגזלנים היה אותו גוי שנתנה לו הרבנית כמה פרוסות לחם. מייד הכיר הוא את רבי יצחק ואמר לחבריו השודדים: היהודי הזה החיה את נפשי. על כן תהי לו נפשו לשלל. ואף יוחזר לו מה שנלקח ממנו. השיבו לו השודדים את מה שלקחו ממנו ושלחוהו לשלום לדרכו. כשחזר רבי יצחק לביתו פנה אל אשתו ואמר לה: הלא אמרתי לך חתכי את החלה דם לא יצא מזה!! ואכן ע''י זה לא יצא דמי והייתה לי נפשי לשלל!

מעשה באיש אחד שהיה מכניס אורחים גדול ולבסוף נשרף ביתו וכל אשר לו, שאלו את הגאון מוילנא זיע''א מדוע לא הגנה עליו זכות המצווה של הכנסת אורחים שהיה כל כך זריז בה? ענה להם הגאון מפני שמנהגו של האיש לקיים מצוות הכנסת אורחים רק באכילה ושתיה, ואילו לויה לא קיים בהם. ונשאר מהמילה אש''ל (אכילה שתיה לויה) א''ש בלבד. ולכן לא היה בכח המצוות האלו להגן בעדו כי לא השלים אותן כראוי!!

מסופר על הגאון הצדיק רבי אליהו מנחם מאני זיע''א רבה של חברון שהצטיין מאוד במצוות הכנסת אורחים וביתו היה פתוח לרווחה והיו עניים בני ביתו. ואותו מקום היה הומה מאורחים שהיו אוכלים ושותים וישנים שם. והגאון היה משמח אותם בדברי תורה. ביום שלא היו מצויים אורחים היה הולך הרב ומחפש עניים ומפציר בהם שיבואו ויסעדו על שולחנו. בנו רבי סלימן מנחם מעיד עליו: יותר משלושים שנה לא עבר עליו אף יום אחד כמעט בלא אורחים בביתו! (שיח יצחק).

הגיע החורף. חורף סוער, מושלג וקשה במיוחד. אי-אפשר היה אפילו לחשוב על יציאה מן הבית. משה נאלץ להישאר בביתו, ללא עבודה וללא פרנסה.

בינתיים הלך חג-הפסח והתקרב ולמשה אין פרוטה. מה יהיה על צורכי החג? יין לארבע כוסות, מצות? הילדים מתהלכים יחפים ובגדיהם מטולאים...

משה לא היה יכול לשבת עוד בבית. בביטחון עז בה' שיעזור לו, נטל את צרורו ויצא שוב לדרך, בשבילים המושלגים.

אך יצא לדרך ולידו עצרה מרכבתו של הפריץ. הוא שב ממסע הוללות והוא שיכור כלוט. התחשק לו להתלוצץ קצת על חשבון היהודי 'שלו'.

"בוא הנה מושק'ה", קרא לעברו, כשבידו רובה-ציד. "הבה נשתעשע קימעא. אתה תרוץ לצד השני של השדה ואני אנסה לתפוס ציד. חה-חה-חה"...

"אנא, פריץ נכבד", ניסה משה להתחנן על נפשו. "בלום פיך!", שיסהו הפריץ. "אם תשתהה, אהרוג אותך על המקום".

החייט המסכן הניע בקושי את רגליו. הוא צעד באיטיות, פיו ממלמל את תפילת ה'וידוי', והוא מהרהר בגורל אשתו וילדיו.

"עכשיו רוץ על ארבע!", רעם קולו של הפריץ, "אני יורה!".

"שמע ישראל!", זעק משה. רעם יריה פלח את האויר, ומשה נותר שכוב ללא-תנועה.

רחמיה של אשת הפריץ נכמרו על היהודי המסכן. "די לו ליהודי בפחד-המוות שהפחדת אותו", אמרה לבעלה. "עכשיו עלינו לפצות אותו".

"בוא הנה, מושק'ה, עלה על המרכבה", קרא אליו הפריץ. משה טרם עיכל את העובדה שעודנו חי. שפתיו מלמלו תפילת הודיה לה' שהצילו ממוות בטוח, והוא צעד אל המרכבה ועלה עליה.

הפריץ נרדם חיש-מהר ברוב שיכרותו, ואשתו החלה לשוחח עם היהודי היושב מאחוריה. הוא השיב על שאלותיה. סיפר על משפחתו, על פרנסתו הלקויה. "בוא אלינו", הזמינה אותו הפריצה. "אתן לך עבודה".

בתום יום העבודה שילמה לו אשת הפריץ את שכרו. עיניו נפקחו בתדהמה. הוא השתכר אצלה ביום אחד יותר ממה שהשתכר אצל אחרים במשך חודש שלם! נראה היה לו שגלגל מזלו התהפך. בקצב הזה יוכל לערוך חג-פסח כפי שלא חלם מימיו.

כמה שבועות לפני פסח הגיע משה שוב לפתח האחוזה וליבו טוב עליו. אך הפעם נעדרה הגברת מן הבית, והחייט ניצב פנים אל פנים מול הפריץ בכבודו ובעצמו.

"היי מושקה, העודך חי?", שאל הפריץ. "תודה לא-ל", ענה משה. "ופרנסה"?, המשיך הפריץ. "ברוך השם, הזן ומפרנס לכול", השיב משה.

"יותר מדי הנך מודה לאלוקיך, מושקה", נשמע כעס בקולו של הפריץ. "אני שמעתי שאשתי היא זו הדואגת למחייתך". "ישלם לה ה' שכרה", כך משה.

"שוב האלוקים?!", התפרץ הפריץ בזעם. "ומהיכן תיקח עבור הוצאת הפסח אם לא תתן לך הפריצה את משכורתך?". "ה' יעזור", ענה משה בתמימות.

עכשיו נהיה הפריץ היסטרי. "צא מכאן", צווח בזעם. "כף רגלך לא תדרוך עוד על מפתן ביתי! יתן לך ה' את פרנסתך!". החייט המסכן נס כל עוד נפשו בו.

ליל בדיקת-חמץ הגיע. בביתו של משה שרויה עצבות. אומנם אין חמץ בבית, אך גם מצה אין. אנחה נתמלטה מפיו. "רבונו של עולם! מה יהיה?".

לפתע נפתחה הדלת ושק כבד הושלך אל החדר. ריח חריף של פגר מת התפשט באוויר. 'עלילת דם!', נזדעק משה. "אסור לאבד אף רגע!".

אשתו אזרה אומץ וניגשה להציץ בשק. "ראה, משה, זה קוף", קראה. "קוף מת מונח בשק". רווח לו. הסכנה חלפה. הוא אחז בשק כדי להשליכו החוצה, ואז נשמע צליל מתכתי. מטבע נפלה על הריצפה, מטבע-זהב! הוא מיהר לקרוע את גוף הקוף ובבטנו נמצא אוצר שלם של מטבעות זהב...

אותה שנה נערך ה'סדר' בביתו של משה כיד המלך. יין משובח, מצות שמורות, מאכלים חגיגיים. אורחים הסבו אל השולחן, עיני הילדים ברקו, שמחת יום-טוב ניכרה בכול.

ולפתע, באמצע ה'סדר', נפתחה הדלת לרווחה, ובפתח עמדו לא פחות ולא יותר - הפריץ הנכבד ורעייתו. הם הגיע כדי לראות את משה בבית אפל, חסר-כול, לאחר שהפריץ גירשו מביתו...

הפריץ עמד משתומם. "מנין לקחת כסף לעריכת 'סדר' כזה?", שאל את משה בתימהון. משה מיהר להסביר כיצד שלח לו ה' אוצר טמון בבטן קוף מת.

עתה היה הפריץ מבולבל לחלוטין. הן הוא זה שציווה להשליך את גופת הקוף, קוף השעשועים שלו שמת לפתע, כ'מתנת פסח' ליהודי שלו...

מה התברר? הקוף ראה את בעליו סופר מטבעות והבחין שהוא בודק את הזהב בשיניו. כדרכו של קוף, חיקה את מעשיו וכך בלע מטבעות רבים שגרמו למותו. ואת פגר הקוף הזה ציווה הפריץ להשליך לביתו של משה...

"האלוקים שלך עזר לך באמת", הודה הפריץ.

"ולאחר החג אתה מוזמן אלינו שוב לעבודה", הודיעה לו אשתו.

והנה, כאילו לא די בצרות המרובות שבאו מידי אדם, ניתוספה צרה חדשה מידי שמים: חורף שחון ביותר פקד את הארץ. יוקר המזון האמיר ומחירה של כיכר לחם אחת הרקיע לשחקים. יהודי ירושלים נאנקו ברעב הכבד.

אך זו לא הייתה עיקר דאגתם של בני ירושלים, שכבר היו מלומדים בחיי דחק. הדאגה באה בשל חג הפסח הממשמש, ואילו להם אין חיטים למצות!

רבני היישוב ופרנסיו התהלכו בפנים קודרות. פה-ושם אפשר היה להשיג כמויות מוגבלות של חיטים, אבל מחירן הגבוה עלה בהרבה על הסכום שקופותיהן של הקהילות יכולות היו לשאת. לאמיתו של דבר, קופות הקהילות לא היו יכולות לעמוד בשום סכום, שכן הן היו ריקות לגמרי...

כשבועיים לפני הפסח ישב בביתו רבי ישראל משקלוב, ממנהיגי קבוצת העולים ומראשי היישוב ונכבדיו, והתאמץ למצוא פתרון לבעיה המעיקה. לפתע קלטו אוזניו תכונה רבה מחוץ לביתו. הוא יצא אל פתח הבית ועיניו נפערו בתדהמה. אורחה של גמלים עמוסי שקים על גביהם חנתה לפני ביתו. ערבי זקן, חבוש כאפייה ולבוש בתלבושת ערבית מסורתית, הוביל את השיירה.

כשהערבי הבחין ברבי ישראל הניצב בפתח הבית, התקרב אליו בצעדים מדודים. עיניו של הערבי הקשיש האירו מתוך פניו חרושי הקמטים. הוא החווה בגופו קידה קלה והושיט את ידו לברכת שלום. רבי ישראל הושיט לו את ידו ותהה לפשר העניין.

"רואה אדוני את כל השקים הללו?", אמר הערבי, בהצביעו על השקים הרבים שנשאו הגמלים, "כולם מלאים חיטים. חג הפסח שלכם מתקרב ואני יודע כי בחג זה זקוקים אתם לחיטים, לצורך אפיית המצות שלכם. הבה נסגור בינינו כאן ועכשיו עיסקה במחיר הגון", סיים הערבי את דבריו והשתוממותו של רבי ישראל רק גברה.

מוחו של רבי ישראל החל לפעול בקדחתנות וליבו נחמץ בקרבו. מה יעשה עכשיו? הנה כבר זימן לו ה' חיטים, אך מהיכן ייקח את הכסף הרב שעליו לשלם תמורתן?! הוא כחכח בגרונו ובקול רפה השיב: "בחפץ-לב הייתי מבצע את העיסקה הזו, אבל מה אעשה וקופת הקהל ריקה עתה לחלוטין!"...

הערבי הביט בו, כאומד את דבריו אם אמיתיים הם, ואחר אמר: "יודע אתה, קח את החיטים בהקפה ולכשירווח לכם תפרע לי את החוב".

ליבו של רבי ישראל פרכס בקרבו מרוב אושר. אף-על-פי-כן, משום שישר היה, ביקש לקבוע עם הערבי תאריך נקוב שיהיוה מועד אחרון לתשלום. השניים הסכימו על הסכום לתשלום וכן קבעו את ערב פסח כמועד אחרון לפירעון החוב.

חיש-מהר פשטה בין בתי היישוב היהודי השמועה המרנינה על מלאי החיטים הגדול שהגיע באורח לא-צפוי. בתוך דקות נאספו סביב ביתו של רבי ישראל יהודים רבים שסייעו בפריקת השקים מהגמלים. בתוך כל ההמולה, בעוד היהודים עסוקים בהעמסת השקים על גבם ובהכנסתם לתוך מחסן סמוך, נעלמו הערבי וגמליו מן העין.

התנהגותו של הערבי עוררה השתאות בליבו של רבי ישראל. אך הזמן הדוחק לא איפשר לו להרבות במחשבות. כעת היה עליו לגייס את הכסף שעליו התחייב. הוא מיהר להריץ מכתבים לקהילות היהודיות בחוץ-לארץ ובהם שטח את תחינתו לעזרה כספית מידית, "כדי שבני היישוב יוכלו לחגוג את חג-המצות כדת וכדין". ואמנם, לא ארכו הימים והכסף הדרוש נאסף בידיו.

בהגיע ערב הפסח יצאו כל בני הקהילה למאפיית המצות כדי לאפות את מצות-המצווה לליל- הסדר. רק רבי ישראל נותר בביתו. הוא המתין לערבי שיבוא לדרוש את כספו. אולם השעות נקפו, החמה שקעה והערבי לא בא. הוא לא הופיע גם בימי הפסח ולאחריהם.

חלפו שנים. רבי ישראל משקלוב הרגיש שקרבו ימיו למות. יום אחד, כשכבר שכב על ערש- דווי, קרא לחתנו. הוא הצביע לעבר פינת החדר ואמר ששם מונח ארנק מיוחד עם כסף. על הארנק רשומות היו המילים: 'מעות חיטים לערבי'.

הוא ביקש מחתנו להתקרב אליו ובקול חלש ציווהו: "עשר שנים תמתין ולא תיגע בכסף הזה. אולי בתוך פרק-הזמן הזה יופיע הערבי או אחד מיורשיו כדי לגבות את חובו. אולם אם עד אז לא יבוא אף אחד מהם, תמתין עד ערב פסח של השנה הבאה ואז תחלק את הכסף בין עניי ירושלים".

חלפו עשר שנים ואיש לא בא לדרוש את הכסף. חתנו של רבי ישראל מילא את מצוות חמיו ולקראת חג הפסח של השנה הבאה חילק את המעות בין עניי העיר.

סיפורן של החיטים שהחל בפלא, נסתיים אפוא בחידה.

משפחת דה-גרסיה כללה את מנואל ואחיו הצעיר נח, נשותיהם וילדיהם. הם קנו אחוזה נאה, וכל בני המשפחה התמסרו לבניית הבית ולנטיעת העצים והשתילים. כאן קיוו לפתוח חיים חדשים, נטולי פחדים ורדיפות.

אכן, הם חשו שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. יבוליהם הצליחו ושגשגו. בני המשפחה החלו להעסיק פועלים מקומיים ולהרחיב את שטחי השדה והמטע. בערב, כששכבו לישון, חשו לראשונה את הרגשת החופש והביטחון.

רק דבר אחד העיב על שמחתם: הבדידות והריחוק מקהילה יהודית. לא היה להם לא בית-כנסת ולא בית-ספר, לא שוחט ולא רב. שלחו אפוא האחים מכתב אל הרב המפורסם רבי דוד סייסאס בניו-אמסטרדם וביקשוהו לשגר אליהם כמה תלמידי-חכמים צעירים, שיסכימו לחיות במחיצתם, ללמד את ילדיהם, ואולי גם לעזור בפיתוח החווה.

כעבור שבועות אחדים הגיעה תשובתו של הרב. הוא כתב, כי כמה יהודים שהגיעו מהולנד נשארו תקועים בנמל, מאחר שאין באפשרותם לשלם את דמי עלייתם לחוף. הרב הציע לאחים דה-גרסיה לשלם עבור הפליטים הללו, וכך יעזרו להם וגם לעצמם.

ההצעה נתקבלה בשמחה, ועד מהרה כבר היתה בחווה בג'ורג'יה קהילה יהודית קטנה. הם קראו לעצמם 'סאלם' - שלום. זו אכן היתה שאיפתם הגדולה - קצת שלום ושלוות-נפש.

בינתיים התקרב חג הפסח. קמח למצות קיבלו מהקהילה היהודית הסמוכה. מרור גדל בשפע בגן-הירק של החווה. הנשים הכינו יין מצימוקים. בין הפליטים מהולנד היה גם שוחט, וכך יכלו בני הקהילה ליהנות מבשר בהמות ועופות כשר למהדרין. הכול היה מוכן ומזומן לקבלת פני החג בשמחה ומתוך הודיה לה'.

כמה ימים לפני הפסח הבחין מנואל הזקן, כי אחדים מפועלים מגלים סימני חשדנות ופחד. הוא לא הצליח לעמוד על טיב הרגשתו, וחשב שדמיונו מתעתע בו. אבל תחושתו הראשונה היתה אמיתית.

בני הקהילה היהודית הקטנה לא ידעו, כי מאחורי גבם מתנהלת הסתה אנטישמית חריפה. מקורה היה בג'ים הגדול, בעל החווה השכנה. היה זה גבר ענק, שחום-עור, שנודע בעריצותו וביד הקשה שנהג בפועליו. לא היה פלא אפוא שהפועלים עשו את מלאכתם באי-רצון, דבר שהתבטא ביבולי החווה. הדבר הביא את ג'ים לחוש קינאה בחוותם הפורחת של היהודים. הוא חשב, שאם יעלה בידו להשיג את פועליהם של היהודים, ישגשגו גם יבוליו-שלו.

לקראת הפסח הפיץ ג'ים שמועה, על-פיה ימותו כמה מפועלי החווה של היהודים לפני החג. לפועליו אמר, כי 'ידוע' שאין היהודים יכולים לחגוג את הפסח שלהם מבלי לשפוך תחילה דם נוצרים. השמועה הנוראה נפוצה מהר בקרב הפועלים הנבערים מדעת ועוררה חרדה רבה.

כאילו כדי לחזק את השמועה, חלה לפתע אחד הפועלים הזקנים של החווה היהודית. שכניו ידעו לספר על עוויתות משונות ועל ייסורים קשים התוקפים את החולה. ג'ים הסביר, שהיהודים הרעילו את הפועל הזקן.

מודאגים מעט, הסבו היהודים לשולחן הסדר. מנואל הזקן עמד להרים את גביעו ולקדש על היין, כאשר צעקות רמות של המון מוסת הגיעו לאוזניהם. מנואל ציווה על הנוכחים להישאר בבית ולהגיף את כל הדלתות, והוא עצמו יצא החוצה, בתקווה שההמון לא יעז לפגוע באדם זקן.

בצאתו נחרד מנואל למראה ההמון הגדול, שהתקרב לשער החצר. רבים החזיקו בידיהם לפידים בוערים. בראש ההמון צעד ג'ים הגדול, ושאגותיו: "הירגו את היהודים", הדהדו בכל הסביבה. מנואל ניסה לפנות להגיונם של האנשים ולהסביר להיו טרף להסתה פרועה, אך קולו היה קול קורא במדבר. ההמון פרץ את הגדר והתקרב אל הבית, בכוונה להעלותו באש.

פתאום נשמעה תרועת חצוצרה, וקבוצת חיילים חמושים פרצה אל תוך ההמון. מעבר להם נראתה דמותו של המושל, רכוב על סוסו. המושל רתח מזעם: "ממתי מתנכלים אצלנו לאנשים רק משום שאלה שומרים על אמונתם? השליכו מיד את המקלות והלפידים ושובו לבתיכם. היהודים הללו הם אנשים ישרים ונאמנים העובדים קשה לפרנסתם!".

"הם הרעילו את אחד הפועלים שלהם", נשמע קולו של ג'ים הגדול.

"זה שקר מתועב!", השיב המושל נמרצות. "אינני רוצה לשמוע כאן את עלילות-השקר מאירופה".

לפתע ניגש אל המושל הפועל הזקן, שמחלתו גרמה לכל המהומה. "ג'ים הגדול הכריח אותי להתחלות, כדי להעליל על היהודים. הוא איים שיהרוג את אחי העובד אצלו".

עתה הופנו כל העיניים אל הענק שחום-העור, אך זה כבר לא היה שם. חיילי המושל נצטוו לתופסו ולהעמידו לדין. המושל עצמו פנה אל מנואל הזקן והתנצל לפניו על הצער שנגרם להם. "אעשה הכול שאירועים כאלה לא יישנו בארצנו, שחירות האדם היא מאבני-היסוד שלה", אמר.