במדבר לג,
נ וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, לֵאמֹר. נא דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-אֶרֶץ כְּנָעַן. נב וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. נג וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. נד וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, לָרַב תַּרְבּוּ אֶת-נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת-נַחֲלָתוֹ--אֶל אֲשֶׁר-יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל, לוֹ יִהְיֶה: לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם, תִּתְנֶחָלוּ. נה וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם--וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם--עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. נו וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם--אֶעֱשֶׂה לָכֶם. {פ}
רש"י, פסוק נ"ב:
ד"ה והורשתם: וגירשתם.
פסוק נ"ג:
ד"ה והורשתם את הארץ: והורשתם אותה מיושביה, ואז "וישבתם בה", תוכלו להתקיים בה, ואם לאו -לא תוכלו להתקיים בה.
במדבר פרק י"ד פסוק כ"ד:
ד"ה יורישנה: כתרגומו יתרכינה, יורישו את הענקים ואת העם אשר בה, ואין לתרגמו יירתינה, אלא במקום יירשנה.
במדבר פרק ל"ב פסוק ל"ט:
ד"ה ויורש: כתרגומו ותריך. שתיבת רי"ש משמשת שתי חלוקות לשון ירושה ולשון הורשה, שהוא טירוד ותירוך.
רמב"ן, פסוק נ"ג:
ד"ה והורשתם את הארץ וישבתם בה: על דעתי, זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנהּ להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות ק"י ב') במצות הישיבה בארץ ישראל, ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, "בואו ורשו את הארץ" (דברים א' ח'). אבל רש"י פירש, "והורשתם את הארץ", והורשתם אותה מיושביה, אז "וישבתם בה", תוכלו להתקיים בה, ואם לאו - לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר.
רמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות להרמב"ם בסוף מצוות עשה:
מצוות שלא מנה אותן הרב (הרמב"ם) ממצוות עשה כפי דעת הרמב"ן:
מצוה ד': שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אמרוֹ "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם". ופירט אותה להם במצוה הזו כולה בגבוליה ומצריה, כמו שאמר (דברים א' ז') "ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים..." שלא יניחו ממנה מקום. והראייה שזו מצווה – אמרוֹ יתעלה בעניין המרגלים: (דברים א' כ"א) "עלה רש כאשר דיבר ה' לך אל תירא ואל תחת". ואמרוֹ עוד (דברים ט' כ"ג): "ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם" וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב (דברים ט' כ"ג): "ותמרו את פי ה'... ולא שמעתם בקולו" – הוראה שהוא מצוה – לא ייעוד והבטחה... ואומר אני, כי המצוה חכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו (כתובות ק"י): כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהי בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר (שמואל א' כ"ו י"ט): "כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוהים אחרים", וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה חז"ל – הכל הוא ממצות עשה שנצטוינו לרשת הארץ לשבת בה, אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי (ראה י"ב כ"ט): מעשה בר' יהודה בן בתירא ור' מתיא בן חרש ור' חנינא בן אחי ר' יהושע ור' יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטוס (מקום בחו"ל), וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: "וירשת אותם וישבת בארצם" – וחזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.
ספורנו:
ד"ה והורשתם את הארץ: כאשר תבערו יושבי הארץ, אז תזכו להוריש את הארץ לבניכם, שאם לא תבערו אותם, אף על פי שאתם תכבשו את הארץ, לא תזכו להורישה לבניכם.
 |
|
|
