עשרה בטבת=יום הקדיש הכללי

כאשר הגיעו יהודים כאלה עם בקשות גשמיות לרבי מקוצק, ול"בעל הסולם" הם לא רצו להתייחס לזה בכלל. הם שאלו לאותו אדם שבא: למה אתה בעצמך לא מבקש, מה אתה בא אלינו? ואותו אדם בד"כ היה עונה: אין לי מספיק יראת שמיים ואמונה לכן אני בא אליך הצדיק כדי שאתה תבקש. אז הם אמרו לו: אם כך יש לך בעיה הרבה יותר חמורה מאשר בעיית הפרנסה ובעיות הבריאות, יהודי שלא מכיר בהבורא, שאין לו אמונה בה' ואין לו יראת שמיים זוהי הבעיה האמיתית שלו ושאר הדברים הם רק סימפטומים שנמשכים מהבעיה הזו. כך היו עונים הצדיקים הללו, ולא רצו בשום פנים ואופן להתייחס לבעיות גשמיות, אבל היום ההסתרה שולטת ולכן הכל עקום. במקום שנקבל הדרכה והכוונה לבעיות האמיתיות שהן המולידות את כל המצוקות הגשמיות והנפשיות, במקום זה נותנים לנו אי אלו תרופות קטנות ומקומיות להרגיע את הסימפטומים ואנחנו נשארים עם הבעיות האמיתיות, לכן אנחנו מבקשים מה': "עננו ה' ביום צום תעניתנו, טרם נקרא אליך עננו". תתייחס אלינו לפני שנקרא אליך, כי אנחנו בכלל לא יודעים איך לקרוא אליך. אנו לא יודעים איך לקרוא, מה לקרוא ומתי! "וקרוב ה' לכל קוראיו", אבל "לכל אשר יקראוהו באמת", שהם יודעים מה לקרוא ועל מה לבקש, איך לבקש! ואנחנו לא יודעים את כל זה, לכן אנחנו מבקשים: "טרם יקראו ואני אענה". זה מה שאנחנו מבקשים.
"אבותי כי בטחו בשם אלקי צורי, גדלו והצליחו וגם עשו פרי. ומעת הודחו והלכו עמו קרי, היו הלוך וחסור, עד החדש העשירי". זהו קטע מן הסליחות, והוא מצביע למעשה על הנקודה המרכזית שדיברנו עליה. "אבותי כי בטחו בשם אלקי צורי". ומה זה אומר הביטחון בה'? האם הביטחון בה' אומר, שכל היום מן הבקר עד הערב אלך ואעסוק לי בעניינים גשמיים חיוניים, ואבטח בה' שהוא יצליח דרכי, הוא יתן לי פרנסה, והוא גם ידאג שאני אגיע לעולם הבא בכבוד ויהיה לי שם מקום טוב? או שזה אומר משהו אחר: הם בטחו בהקדוש ברוך הוא פירושו של דבר, שהם לא רצו להתעסק בשום דבר אחר מלבד בקדוש ברוך הוא. והם לא רצו לתת תשומת לב לשום עניין אחר מלבד למציאות ה' . זוהי האמת, וזה נקרא שאבותינו בטחו בהבורא. הביטחון הזה אומר שמשקיעים את הכל בכדי ליצור קשר עם הבורא, וכל שאר הדברים עושים רק מצד הכרח, האכילה, השתייה, והפרנסה, מה שמוכרחים ומה שצריכים. אבל אם אדם מתאמץ להתקשר עם הבורא, אז גם בזמן הפרנסה, גם בזמן שהוא עובד, הוא מתאמץ להיות מקושר עם הבורא תמיד! "אבותי כי בטחו בשם אלקי צורי, גדלו והצליחו וגם עשו פרי". "גדלו", היינו מבחינת קומתם הרוחנית, הם היו אנשים מרוממים, כי מי שדבוק בהקדוש ברוך הוא הולך מחיל אל חיל. "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פיריו יתן בעיתו, וכל אשר יעשה יצליח". אבל "מעת הודחו", בזמן שהיצר הרע מדיח את האדם, "והלכו עימו קרי", מלשון מקרה, זאת אומרת שהפסיקו להאמין בהשגחת ה', והתחילו לומר שהכל מקרה, "היו הלוך וחסור". כמובן שהידרדרות כזו לא באה בבת אחת. כל דור יותר נמוך מן הדור הקודם. ואולי לכן נקראים: "דורות" מלשון התדרדרות, כי כל דור מדורדר יותר מהדור הקודם, נמוך יותר. מסופר על צדיקים בדורות קודמים כאשר ראו ברוח קודשם את המצב אשר עתיד להיות בדורות האחרונים כאבו מאד ואמרו: הדברים שאצלנו כל כך פשוטים, הדברים שהילדים אצלנו יונקים אותם בתור חלב אם, בדורות האחרונים יהיו קשים מאוד. להיות יהודי בעל אמונה פשוטה יהיה קשה מאוד, רק אלו שיעבדו בצורה מאסיבית וילמדו את הדברים הללו באופן מסודר, רק הם יצליחו בדברים הללו.
"ומעת הודחו", מזמן שהודחו בעצת היצר, "והלכו עמו קרי, היו הלוך וחסור עד החדש העשירי". "בעשירי לחדש סמך מלך בבל", בעשרה בטבת, עלה מלך בבל "וצר על עיר הקדש". מלך מורה על שליטה, בבל - מלשון בלבול. "צר על עיר הקדש", היינו שולט על עיר הקדש שנמצאת בכל אדם ואדם. יש עיר הקדש הכללית ירושלים, ויש עיר הקדש שבנפש כל אחד ואחת מאתנו. ועיקר מה שצריכים להתרכז הוא בפרט ולא בכלל. כל אחד ואחת צריך להתרכז וללמוד את הנפש שלו. ללמוד להכיר את חסרונותיה ואת דרכי תיקונה. אם כן כשאנו אומרים שמלך בבל צר על עיר הקדש, הכוונה על עיר הקדש שבנפש כל אחד ואחת. עיר - מלשון התעוררות. בתוך כל אחד יש תשתית של התעוררות לדביקות ה', התעוררות לקדושה. אבל מלך בבל הוא צר, הוא שולט על עיר הקדש, הבלבול הוא ששולט, והבלבול הזה נובע מתוך הסתרה, מתוך שה' מסתיר את אורו ואת השגחתו מאתנו. אנו צריכים לתיקון גדול. נדמה לנו שאנו יודעים מהי יהדות ומהן עקרונותיה, והדבר איננו נכון. מלך בבל הוא ששולט - הבלבול, התהייה, הספקות. אנו צריכים ללמוד את עקרונות היהדות מחדש, אנו זקוקים לחינוך מחדש: להבין מהי אמונה, משום שאנו לא יודעים מהי אמונה ומהי יראת ה'. אנחנו לא יודעים מה זה ואהבת לרעך כמוך, מה זה ירושלים, מה זה להתקרב לה' ומה זה להתרחק. ומי שסבור שמבין בדברים אלו יש לו טעות. ואין אנו מדברים על אנשים חילוניים, אנו מדברים על אנשים דתיים, חרדים, שומרים תורה ומצוות, לומדי תורה, יושבים בכולל. מי שסבור שהוא יודע מה זו אמונה ומה זה יראת ה', יש לו טעות. והמציאות מוכיחה זאת. כי אילו היינו יודעים זאת והולכים בדרך הזאת, אז כבר היה גילוי ה' בתוכנו והיינו חוסכים מאתנו את כל הכאבים, הצרות, המחלות, וכל הייסורים למיניהם. אבל כיוון שעינינו הרואות שאנו נמצאים בתווך, בתוך כל הבעיות הללו, הרי זהו סימן הנאמן ביותר שאין אנו הולכים בדרך הנכונה. אבל לא צריכים להתייאש, צריכים חינוך מחדש. זו מסקנה שצריכים להגיע אליה בצום עשרה בטבת

_________________

 http://www.bhol.co.il/forum/forum.asp?forum_id=20388

למען כל אחינו הנתונים בצרה ובשביה ובמיוחד כל תושבי הדרום

לרפואת החולים והפצועים ולגשמי ברכה.

באותו עניין: אסור ללוחמים לצום היום

בתשובה לשאלת חיילי מילואים דתיים שגוייסו, ולמשרתים כבני ישיבות הסדר, כיצד לנהוג בצום במהלך הלחימה, קבע אתמול הרב הראשי לישראל הרב יונה מצגר, בפסק הלכה נחרץ, שללוחמי צה"ל אסור לצום לחלוטין.

הוא הסביר ש"שדה הקרב הוא בבחינת פיקוח נפש, ולא רק שמותר לאכול אלא שחובה לאכול ולשתות וחל איסור לצום" ומי שרוצה לצום, "אין להחמרה זו שום יסוד".

הרב מצגר התייחס גם לחיילים ב"מעגל שני", שאינם נמצאים בפעילות מבצעית רגלית אלא משרתים כטייסים וכתותחנים, ואמר כי מי שמרגיש שהצום מכביד עליו ומקשה עליו לבצע את הפעילות הנדרשת, יכול לשתות ולאכול במידה.

בעשרה בטבת החל מלך בבל להסתער על חומת ירושלים, כפי שמעיד הנביא יחזקאל "וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר וַהֲכִינֹתָה אֶת פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ וְהָיְתָה בַמָּצוֹר וְצַרְתָּ עָלֶיהָ …"[1][1]. הגמ' בברכות ל"ב: מבארת את המשמעות הרוחנית של אותו מצור ע"פ הרישא של הפסוק "אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר." כלומר, עיקר משמעותו של צום העשירי בטבת הינו, ההסתר פנים שהחל במצור ולדאבוננו מלוה אותנו עד ימינו אלה. הסתר פנים זה הגיע לשיאו בלא כל ספק במאורעות השואה האיומה.

ממילא, טבעי היה שהרבנות הראשית לישראל תגלגל ליום חייב זה, צום עשרה בטבת, את המאורע המר האיום, יום הזכרון לששת המיליון קדושי השואה.

בימינו אנו, הציבור הכללי בקושי מכיר את צום העשירי בטבת ועוד פחות מכך את יום הקדיש הכללי. שני גורמים לדבר, האחד, קביעת יום השואה בכ"ז ניסן ע"י ממשלת ישראל תוך התעלמות בוטה מקיומו של יום הזכרון בי' בטבת. הגורם השני לדבר הוא, שגם שומרי המצוות שאמורים היו להישמע לפסיקת הרבנות העדיפו להתעלם מהדבר וליישר קו עם התרבות הציונית החילונית.

נבאר מעט את השתלשלות הענינים, לאחר קום המדינה קבעה הרבנות הראשית את העשרה בטבת כיום זכרון לחללי השואה וכינתה אותו "יום הקדיש"[2][2]. במקביל המדינה ומוסדותיה קבעו את יום כ"ז בניסן כ"יום מורדי הגטאות"[3][3]. בחלוף השנים, ככל שזרמו הידיעות על עוצמת ההשמדה וככל שמספר ניצולי השואה העולים לארץ ובונים אותה גדל, נוצר דחף ברור ומובן לקיים יום זכרון ממלכתי משמעותי. האסכולה השלטת במדינה היתה של החלוצים הגיבורים שהקימו את המדינה - מפא"י. תרומתם המכרעת של אלו לא מוטלת בספק, אך בדרך בה הקימו ומיסדו את המדינה רמסו כל ערך שלא השתלב במגמת הציונות החילונית.

כאשר החלו לזרום לבני הישוב בא"י הידיעות על הנעשה לאחיהם בגלות אירופה, מעבר לכעס על הנאצים ועוזריהם החלו לעלות תמיהות, מדוע לא קמו ואחזו בנשק, מדוע לא הגנו על עצמם בעז כפי שאנו בני הישוב יודעים לעשות. התשובות לתמיהות אלו ידועות ואינן מעניננו כעת. מ"מ אותה פטרונות, גאוה, שלוותה תחושות אלו גרמו לאנשי השלטון בישראל לתור ב"כח" אחרי מעשי גבורה בשואה. והנה נמצא שבגטו וורשא (שמנה ½ מליון !!! יהודים בשיאו) היה מרד, המעטים מול רבים. למותר לציין שכאשר המרד פרץ, נותרו בגטו כעשרת אלפים איש (% 2 מכמות היהודים שהיו בתחילה והושמדו) ומתוכם שותפים פעילים במרד היו כמה מאות. אין אנו באים להקטין מערכו העצום של מרד גטו וורשא לדורות שאחרי, אבל יהא זה עוול היסטורי להעמיד את זכרון ששת המיליונים שהובלו כ"צאן לטבח"[4][4] רק על מעשי גבורה של יחידים שאינם מציינים בכי הוא זה את גודל הזוועה שביצעו הנאצים ימ"ש בבני עמנו.

מתברר, שאותה אליטה ששלטה במדינה הכריעה, שזכרם של המתמרדים חשוב יותר (קיבוץ "לוחמי הגטאות" ו"יד מורדכי" ע"ש מרדכי אנלביץ הי"ד מפקד המרד). כך קרה שמוסדות המדינה התעקשו לקבוע את יום כ"ז בניסן כיום השואה, היום שבו נפל גטו וורשא בידי הגרמנים לאחר קרב גבורה ארוך וקשה.

בשנים האחרונות[5][5] (עשרים שנה) חל אמנם מפנה ביחס לשואה, והרצון לכבד ולהעריך את כל הנספים בלא הבדל אם אחזו בנשק אם לאו, גרם לכך שהמילה "גבורה" תוגדר מחדש. מעתה, לשמור על צלם אנוש בגטו, לדאוג לזולת בצורה מעוררת השתאות, לקיים מצוות בשואה וכו' כל אלה הנם מעשי גבורה. בין אם נקבל הגדרה זאת ובין אם לאו, ברור ששינוי זה עושה צדק עם אותם ששת המיליונים. לענ"ד הגיע העת לומר שלא גבורה היתה, אלא הסתר פנים של הקב"ה, שגרר אחריו חילול השם שלא היה כמותו, כפי שמתואר במזמור ע"ט בתהילים "נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם… שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם… הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ …לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ:" ובהמשך במזמור פ"ג (המזמור שנהוג לקרא בטכסי יום השואה) נאמר: "אֱלֹקִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵ-ל: כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ: עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ: אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד:" דבר זה ראוי וצריך להזכר, כיצד ניסו למחוק שם ישראל מעל האדמה. אין לתאר ואין לשער מה היה גורלנו לולא ניגף הצורר הנאצי בסופו של דבר, בחסדי ה' השואה נקטעה והוקמה המדינה.

מעבר לכל העיוות ההיסטורי שהזכרנו לעיל, לא יכלה הרבנות הראשית לשנות את קביעתה (שקדמה להחלטה על הכרזת כ"ז ניסן כיום השואה) ולצרף את יום הזכרון, יום הקדיש הכללי, ליום השואה שהתקבל במוסדות המדינה. זאת משום שיום זה, בנוסף להיותו פחות מתאים מאשר צום עשרה בטבת (כפי שבארנו בתחילת דברנו), חל בניסן, וכבר נפסק בשו"ע[6][6] "אין נופלין על פניהם בכל חדש ניסן, ואין אומרים צדקתך בשבת במנחה, ואין מספידין בו, ואין מתענין בו להזכיר בצבור; והבכורות מתענין בו בערב פסח. הגה: גם אין אומרים צדוק הדין בכל חדש ניסן. ונהגו שאין מתענין בו תענית כלל, אפילו יום שמת בו אביו או אמו…"