חסידות ואידאולוגיה: המהפך (?) של בעל התניא.

זה סיפור קלאסי על הבעל שם טוב, שבלי קשר למידת אמיתותו ההיסטורית משקף את התפיסה הרווחת בימי ראשית החסידות (שאז נוצרו סיפורים כאלו): תנועה עממית, שמציגה דת "ידידותית למשתמש". שוב אין צורך להקדיש את חייך ללימוד תורה  ולהמית עצמך על ספסלי בית המדרש: היהדות של המוני העם מספיקה פחות או יותר, ומה שצריך הוא למזוג לתוכה איזו מנה של רוחניות, שמחה של מצווה, קדושה – וזהו תפקידו של הצדיק. בואו נכנה את התפיסה הזו חסידות עממית.

כעת נעבור כארבעים שנה קדימה, אל ספר התניא. בגדול, המסר שלו הוא שיש לאדם שתי נפשות: נפש האלוקית שכל שאיפתה הוא לפרוח לעילא ולהתבטל באינסוף, ונפש הבהמית שהיא שורש כל שאיפות העוה"ז – מאכל ומשתה, כסף, ילדים, נשים. מטרת האדם בעולמו היא, במקרה הטוב, לבעוט את הנפש הבהמית  ולהשליכה מחוץ למבנה האישיות שלו (זה נקרא צדיק) או, במקרה השכיח (בינוני), לנעול אותה באיזה סוג של סיר לחץ כך שהיא לא תשפיע לעולם על החלטות השכל. איך שלא יהיה מדובר בעמדה מאד מאד תובענית, שבבסיסה דרישה מן האדם להשמיד, או לכלוא, או לפקוק באיזה כלוב תודעתי, חלק  משמעותי מאד מכחות הנפש שלו, חלק שאצל אנשים "סתם" ממלא 99 אחוז מן הזמן ומן התודעה.

מה קרה? הרי ברור, לכאורה,  שאין לאידאולוגיה מן הסוג הזה שום קשר עם מה שנתפס כתורת הבעל שם טוב. גם אם לא נגדיר את תורתו של בעל התניא כסגפנית במובן הקלאסי של צומות ועינויי גוף, היא כוללת בתוכה כאלמנט עיקרי שינוי אישיותי יזום בממדים כבירים, משהו שהוא באופן בסיסי עניין ליחידי סגולה וכרוך במאמץ, סבל ומתח אינסופיים.  מאיפה שלא תסתכלו על זה, ידידותי למשתמש זה לא.

יש שתי שאלות שמציקות לי בהקשר הזה:

1.      1. מה קרה כאן? מדוע ביצע בעל התניא מה שנראה כפנית פרסה מדרכו של הבעל שם טוב?

2.      2. איך זה שהחב"דניקים הם לא "כאלו"? הרי הם לא נראים, לפחות למתבונן מבחוץ, כאנשים מכווצים ולחוצים הנתונים במאבק פנימי מתמיד (במלים פשוטות, הם לא נראים כמו מוסרניקים ליטאים). למה בעצם? 

על השאלה השניה אין לי שמץ רעיון לתשובה (אגב, האם אופי התנועה השתנה בנקודה זו עם המעבר לארה"ב? האם החב"דניקים נראו אי פעם כמו נוברדוקאים?)

דווקא לגבי השאלה הראשונה חשבתי על משהו:

נדמה לי שיש כאן שלשה דברים שלא יכולים לחיות ביחד: דת "ידידותית למשתמש", פולחן הצדיק ואידאולוגיה. מה שניסה בעל התניא לעשות הוא להכניס אידאולוגיה לחסידות, וזה חייב אותו להפוך את הדרך הרוחנית לקשה ומפרכת.

שהרי מה תפקידו של הצדיק? בחסידות העממית היה מדובר על איש רוחני שמתפקד כלפי החברה לא כמדריך אלא כסמל להזדהות: מתפלל בדבקות, מחולל נסים, פוקד עקרות ורופא חולים, מברך וכדומה. הצדיק הוא אדם המעלה מפני שנולד כזה, זכה לכך בזכות אבות או אפילו בזכות מאמציו: מה שחשוב הוא שהדרך בה רכש את המעלה הזו אינה רלוונטית ואינה חשובה מבחינת חסידיו.

אנשים כמו בעל התניא, ר"נ מברסלב, ובדורות אחריהם גם הרבי מקוצק, מאסו בתפקיד הזה. מבחינתם מי שרוצה לראות שפנים יוצאים מהכובע שילך להופעה של קוסם, זה לא המגרש בו הם משחקים. הם תפסו עצמם כאנשים רציניים  שעניינם הוא הצגה של תורה רוחנית, שכלתנית ו"שקופה" באופן יחסי, שמאפשרת בעקרון  התקדמות לכל אדם המעונין  בה [ראה מאמרו של אטקס על דרכו של רש"ז מלאדי כמנהיג, וסקירת נסיונותיו להמעיט את ביקוריהם של החסידים אצלו ואת הזדקקותו לתפקיד של מסייע בענייני העולם הזה].

אלא שכאן מגיעה המלכודת. כל זמן שדובר על חסידות עממית, הצדיק היה יכול לטעון למעמדו מכח זה שכל לילה הוא מדבר עם מלאכים. ברגע שהפכת את העניין לאידאולוגיה,  הדבר היחיד שיכול להצדיק את מעמדו של הצדיק הוא איזה מפעל רוחני כביר שהוא ביצע בנפשו: התגבר על היצר ההוא או שחט את היצר הזה – שהרי אם לא כן במה הוא יותר טוב ממני? זה ממש מחייב תיאוריה כלשהי של סגפנות והתגברות עצמית. לדעתי זה נכון גם לגבי התיאוריה החב"דית כפי שהוצגה בספר התניא, גם כלפי התורה הברסלבית המקורית, וגם כלפי החסידויות שצמחו מפשיסחה וקוצק.

עד כמה שניתן להבין, נדמה לי שזה היה בסיס ההשגות של ר"א קאליסק כנגד אדמו"ר הזקן וספרו. הביקורת שהוא מותח במכתביו היא אמנם לא מאד ברורה, אבל נראה שהוא יוצא לא כנגד נקודה מסוימת בספר התניא אלא כנגד הפיכת החסידות לאידאולוגיה. ועדיין צ"ע.

_________________

תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 24/01/2013 19:13:08

תוקן על ידי דורש_יחודך ב- 24/01/2013 17:31:42

תוקן על ידי דורש_יחודך ב- 24/01/2013 14:23:02