הניצחון המסתמן של ישראל מול החמאס מספק תשובה לשאלתם של תומכי הפייסנות במשך חמש עשרה השנים האחרונות. כשתומכי אוסלו נדרשו להצדיק את מדיניותם הכושלת, הם תמיד ניסו לשכנע את מבקריהם עם השאלה הרטורית הנצחית: מה האלטרנטיבה?
התשובה היא שהאלטרנטיבה לתבוסה היא הניצחון. ישראל שמה קץ לטבח היומיומי של אזרחיה עם מבצע חומת מגן באביב 2002. והיא תשים קץ לפגיעת הרקטות באזרחי הדרום רק באמצעות ניצחון נגד החמאס.
אסור לישראל לעצור את הפעולה הצבאית הנוכחית ללא ניצחון מוחלט. עלינו לעמוד איתנים מול הלחץ והביקורת הצבועה של הקהילה הבינלאומית.
כן, אנו עושים שימוש לא פרופורציונאלי בכוח - ובצדק. השימוש הלא פרופורציונאלי בכוח הוא הדרך היחידה לנצח במלחמה הזאת. אילו היינו עושים שימוש פרופורציונאלי בכוח, היינו יורים רקטות אל אזורי האוכלוסייה בתוך רצועת עזה, כמספר הרקטות הנופלות עלינו. מדיניות כזאת הייתה גם בלתי מוסרית וגם בלתי יעילה. הדרך היחידה לנטרל את החמאס היא באמצעות שימוש בלתי פרופורציונאלי בכוח.
ויש פיתרון צבאי לסכסוך. הפתרון הזה מבוסס על נטרול אויבינו תוך כדי שילוב של מדיניות אקטיבית (הרס אפילו חלקי של היכולת הצבאית שלהם) ופאסיבית (הרתעה צבאית).
הפיתרון אינו נובע מגיבוש הסכם או ממתן "תקווה," מכיוון שהתקווה האולטימטיבית של הצד השני היא השמדת ישראל, ומכיוון שכל ההסכמים שנחתמו עד כה נוצלו כדי לקדם את ה"תקווה" הזאת.
אסור לחתום על הפסקת אש בשלב זה כי איראן בודקת את יכולתנו ואת נחישותנו. אין לאפשר לאיראן להשיג בעזה היום משהיא השיגה בלבנון באוגוסט 2006.
