וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב, יא) משה מבחין בסיבלם של אחיו, הוא מבחין בסבלם של אחיו ולוקח דאגה זו עמוק אל תוך ליבו; הוא גם "נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם"(שמו"ר א, כז) בלי להתחשב בכבודו ובלבד להקל ולו במעט את הסבל בו הם נתונים.
והנה התורה מספרת 3 מאורעות נוספים על משה
"וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שם) והתגובה לא איחרה לבוא: "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שם יב) משה רבינו לא חשש מסכנה שמא בכל זאת מישהו רואה את המעשה, והרג את המצרי.
למחרת משה רואה שני אנשים עבריים ניצים ושוב הוא לא נשאר אדיש למראה עיניו: "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שם יג) ובעקבות תגובת הרשע הבין משה שאכן נודע הדבר ונאלץ לברוח מפני פרעה.
הוא מגיע למדין וליד הבאר מתרחש המקרה השלישי: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שם יז)
מדוע משה רבנו רואה לנכון להתערב בכל המקרים הללו ומה המכנה המשותף של שלושתם?
