נפתולי החיים

 יפה!

אם כבר הכרת הטוב לה' הנה איזה הרגשה שיש לי כל יום בתפילה.
'מודים אנחנו לך- שאתה הוא ה' אלוקינו' כאן אפשר לעצור.

על מה אנחנו מכירים טובה, על החיים, על הפרנסה בריאות וכו', יש משהו קודם--
'שאתה הוא ה' אלוקינו' -- על האפשרות לעמוד מולך ולדבר אליך, על היכולת להתקרב אליך.
על הרשות שנתת לנו לאהוב אותך ועל הזכות לפחד ממך.

על זה שאני יהודי, חרדי, ונתת לי מצוות שע"י זה יש לי אפשרות לעשות לך נחת. על היכולת שנתת לי ברוא בתחתונים לקדש את שמך ה' הגדול והנורא.

פשוט עד בלי די- שאתה, ה', אלוקינו.-- מה יש יותר מזה??

חברמנית, לא הבנתי.
שיר, הגישה של 'לסחוב' את ה' נראית לי קצת פתטית.
היה כאן קצת עירבוב דברים, נראה לי שהדבר הבא הוא המשמעות של בלי קידוש ה' אין קיום לעולם וכו':
לקדש שם ה' מורכב משני חלקים, א' לא לגרום לחילול ה' אלא להתנהג בכבוד וכך אנשים לא יפתחו שנאה כלפי הדת וממילא כלפי ה'. ואז לא ייתקרבו אליו.
ב' הגלות משמעה הסתר מלכות ה' בעולם, ביאת המשיח היא גילוי מלכות ה' בעולם, והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. שורש היהדות להמליך את ה' עלינו ברמה כזאת שנרגיש את הטוב בקירבה אליו, עד כדי כך שנרצה שהטוב הזה יהיה בכל העולם. (או בדרגה גבוהה יותר שיכאב לנו כבוד ה' המחולל).
ה' לא צריך שנסחוב אותו, אלא ברגע שברור לנו שהעולם נברא כדי להיטיב לנו והטוב הגדול ביותר זה לקבל מטובו יתברך, ממילא אנחנו רוצים לעשות את רצונו. (הסתבכתם? תקראו דרך ה')
להכיר טובה לה'- חובה, אבל זה חלק אחר לגמרי.

בנפתולי החיים.

האור בקצה, זה רק דוגמה קטנה לדמגוגיה.............................................................................!

בחז"ל כתוב: הכופר בטובתו של חברו, ככופר בטובתו של מקום. כלומר, כל המושא של הכרת הטוב, קשור גם לקב"ה.

נקודה נוספת, אין בחז"ל עניין של להשיב טובה (כמובן שלא תמיד זה אפשרי בכלל), אלא יש עניין בלהכיר טובה, אני מכיר בזה שעשית לי טוב, ותו לא.

כמובן שהדבר מתבטא ויכול להתבטא בהרבה צורות. כמו למשל, תפילה, קרבן, נדרים ונדבות וכדו'. אבל העיקר הוא תחושת המחויבות וההכרה בטובתו של אלוקים שמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

הכול טוב, הבעיה הגדולה מגיעה במצב הבא, ואת המשל הזה כותב רש"י, כשמבאר מדוע הקב"ה גזר על ישראל מלחמה עם עמלק.
וזה לשונו: משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול לי חפץ זה ותן לי והוא נותן לו, וכן שנייה וכן שלישית, פגעו באדם אחד אמר לו אותו הבן, ראית את אבא, אמר לו אביו אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו'.
להאמין שהקב"ה עוזר ומדרבן, נו, זה אנחנו מאמינים. השאלה אם אנחנו זוכרים ומרגישים את זה בכל זמן.
כשהכלב מגיע אנחנו שואלים איש, איפה אבא?? פתאום אנחנו 'שוכחים' את כל האמונה והמשלים.

אז תעזבו מסיפורים, שירים,משלים. ותתחילו לחיות.

נוש, אני חושב שכשאנו עייפים, הוא לא לוקח אותנו על כפיו, כי זה הוא תפקידנו! הוא נותן לנו יד, הוא מעודד ומדרבן אותנו, אבל לא מקצר לנו את הדרך.

כשלא מסוגלים, אז הוא אכן נושא אותנו על כפיים.

קושי=אתגר, העדר מסוגלות=פטור.