פרשת בשלח

כידוע, ניתן לעבור את השטח שבין מצרים לארץ ישראל רגלית. למעשה כיום, מאז חפירת תעלת סואץ, ישנו איזור נרחב של גבול בין מצרים לישראל שבו צריך לחצות את התעלה (אך לא את ים סוף...(. לפני חפירת תעלת סואץ בכלל לא היה צורך להתקרב למים כלשהם. מדוע אם כן הביא הקב"ה את בני ישראל לחופו של ים סוף, כך שהיו המצרים מאחוריהם והים מלפניהם, ואין להם לאן לברוח?

התשובה הפשוטה ניתנת בתחילת הפרשה:

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף".

הקב"ה לא רוצה להנחות את עם ישראל דרך ארץ פלישתים, ולכן הוא לוקח אותם "דרך המדבר ים סוף". פתיחת הפרשה מעלה הרהורים נוגים: הנה עם ישראל יוצא סוף סוף מעבדות לחירות, לאחר אותות ומופתים גדולים, יד חזקה וזרוע נטוייה - ולבסוף החשש הגדול ביותר הוא מפני עם ישראל עצמו, שעדיין שבוי בגלותיות שלו ובתחושת העבדות, ומבקש שוב ושוב "ניתנה ראש ונשובה מצריימה". תופעה זו כינו חז"ל בלשון "עבדא בהפקרא ניחא ליה" - עבד נוח לו בהפקר, נוח לו להיות עבד בכך שאין לו אחריות על עצמו, מאשר להיות חופשי ולקחת אחריות על כל מה שמשתמע מכך: להיאבק על פרנסת משפחתו, להלחם באויביו, לארגן את משק הבית וכדומה. כך עם ישראל מעדיף להישאר בעבדותו הקשה תחת יד מצריים, ובלבד שלא ייאלץ להתמודד עם החיים. כל מראה מלחמה עלול להפחיד אותו ולהחזירו אל הכמיהה לנוחות האבסורדית שבעבדות.

אלא שנראה שאין די בתשובה זו, שכן גם אם רוצים להרחיק את ישראל מן הפלישתים, אין צורך להרחיק וללכת עד ים סוף. ניתן לבחור מקום טוב באמצע המדבר, שבו יעברו בני ישראל אל הארץ. לכן נותן לנו הפסוק תשובה נוספת מייד בהמשך, בתחילת פרק י"ד:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:  (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם:  (ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר:  (ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' וַיַּעֲשׂוּ כֵן".

היינו, מעבר לצורך להרחיק את ישראל ממלחמת הפלישתים, יש עניין עצמי למשוך את פרעה לרדוף אחרי ישראל, כך שיקבל את עונשו מחד, ותפורסם גדולתו של הקב"ה בכל העולם מאידך.

אבל דווקא הכרזה זו של הקב"ה מגלה שוב את חולשתם הרוחנית של בני ישראל בשעה זו: הרי הכרזה כזו הייתה צריכה לנסוך תחושת ביטחון ושלווה בלב בני ישראל - למעשה כאשר פרעה רודף אחריהם והם לכאורה סגורים בין מצרים ובין הים, היו ישראל צריכים לשבת בשלווה ולשמוח, שהנה חלקה הראשון של התוכנית מתקיים - "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם", ועכשיו נותר רק לראות כיצד יתקיים החלק השני - "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ"... אך במציאות עם ישראל משותק מפחד, ומייד מתחרט על יציאת מצרים: (י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה':   (יא) וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:   (יב) הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר".

קשה לשפוט את עם ישראל באותו מצב, אבל קשה שלא להיזכר במשפט מפורסם שאמר, כמדומני, ד"ר שמריהו לוין, מראשי הציונות - שקל יותר יהיה להוציא את היהודים מהגלות, מאשר את הגלות מהיהודים.

גם היום, כמעט שישים שנה לאחר הקמת מדינת ישראל, עדיין אנחנו מרגישים לפעמים את הגלות נושבת בעורפנו, ואנחנו צריכים לשוב ולבדוק את עצמנו - האם אנחנו נאמנים לאמת העצמית שלנו, או שמא אנחנו עדיין מרגישים משועבדים לאדונים הזרים ששלטו בנו והתעמרו בנו כל כך הרבה מאות שנים. הדאגה ליחסי החוץ של מדינת ישראל לא יכולה לבוא על חשבון אמירת האמת הפנימית שלנו. אסור לנו לעצב את דרכינו על פי מה שנראה לנו שימצא חן בעיני האומות, אלא לומר את האמת כפי שאנו מאמינים בה, בנחישות ובעוצמה, וכאשר נעשה זאת נגלה שהאומות מקבלות אותנו כפי שאנחנו.

קריעת ים סוף, ושירת הים שבאה בעקבותיה, היו עליה רוחנית עצומה לעם ישראל.
חז"ל אומרים¹ שאפילו שפחה ראתה על הים מראות שהנביאים לא זכו להם. היה זה גילוי שכינה עליון ביותר, שרומם את העם לדרגות גבוהות.
עם סיום שירת הים, מתחיל העם לצעוד, וכך מתארת התורה את תחילת המסע²:

ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה. וילנו העם על משה לאמר מה נשתה.

ומפרש רש"י³:

ויסע משה - הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות והיו ישראל מוצאין אותם בים וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים שנא' (שיר השירים א') "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף" לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם.

השאלה זועקת. הדי שירת הים טרם נדמו, וכבר עם ישראל עוסק בביזה? לפני רגע נקרע הים, וכבר "וילונו העם"? האם אין למעמדים רוחניים כאלה כל השפעה לטווח ארוך? מהי התועלת בהתגלות שכינה עליונה כל-כך, אם מיד אחר כך יורד העם למדרגות כה נמוכות?
משלו חכמים משל למה הדבר דומה, לדרך גדילתו של תינוק. בתחילת גדילתו תינוק איננו נופל. הוריו מחזיקים בידיו, נושאים אותו על ידיהם והוא שמור ומוגן מכל צרה. אימתי מתחיל הילד ליפול? כאשר הוריו החליטו שהוא גדול דיו לצעוד בכוחות עצמו, הם עוזבים אותו, ואז, לאחר מספר צעדים הוא נופל. האם נאמר כי כעת מצבו נמוך יותר משהיה לפני כן, טרם החל לצעוד? ודאי שלא. הנפילה היא סימן להתבגרות וליכולת להתמודד שגם תצא אל הפועל על ידי הנפילות הרבות.
בקריעת ים סוף נישא עם ישראל על כנפי המעמד הגדול, על כנפי גילוי השכינה. אין זו דרגתו העצמית של עם ישראל. גילוי זה הוא למעלה ממדרגתו ומכחו של עם ישראל, ולכן כאשר חזר העם למצבו הרגיל, והחל ללכת בכוחות עצמו, החלו הנפילות. גם כאן, הנפילות מלמדות כי עתה עם ישראל הגיע לדרגה כזו כי הוא יכול ללכת לבד, כי הוא יכול להגיע מעצמו לדרגות גבוהות, אלא שיכולת זו כוללת נפילות המלמדות על התחלה של עתיד גדול.
אם כך, מהי מטרת העליה הגדולה שבקריעת ים סוף?
עליה זו מסמנת את המטרה. בעבודה רבה, בקנית המעלות בצורה פנימית, יוכל עם ישראל לחזור לדרגה הגבוהה של קריעת הים, אלא שהפעם יהיה זה מותאם למדרגתו. כאשר יגיע לכך עם ישראל מעצמו, יהיה כאן בנין פנימי ושלם של הדרגה אליה הגיעו קודם.
ישנו כאן לימוד גדול הנוגע אלינו.
פעמים שהתקופה מרוממת את האדם והוא פועל למעלה מדרגתו האמיתית. בתקופה זו מתגלה בו רוח עליונה והוא מסוגל למעשים מעבר לכוחו. אך כאשר שוקטת הרוח, החיים חוזרים לשגרתם והאדם חוזר לגודלו הטבעי, נדרש האדם לחיות את אותה רוח גדולה בחיי היומיום, וזהו דבר הגורם נפילות.
תופעה זו קיימת אצל האדם הפרטי ואצל הציבור.
באדם הפרטי: כתב בעל "חובות הלבבות"⁴:

ואמרו על חסיד שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים ושללו שלל אחר מלחמה חזקה. אמר להם, שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה. אמרו לו, ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם, מלחמת היצר וחייליו.

מלחמה היא זמן שבו מתגלה האדם בכוחות עליונים, שפעמים שהם גדולים ממדרגתו האמיתי. לא תמיד מצליח האדם לאחר המלחמה לחיות בגדלות את חיי השיגרה. פעמים ששלושים ימי מילואים בשנה מכריעים אדם שעבר בגבורה רבה קרב קשה.
גבורת השיגרה גדולה וחשובה לא פחות מן הגבורה החד פעמית, ההירואית.
גם בחייה של אומה ישנן תקופות שבהן מתרוממת האומה למעשים עליונים. העליה הראשונה והשניה התאפיינו במעשי גבורה מפעימים של אנשים שמסרו את נפשם על ייבוש ביצות, כיבוש קרקעות, עבודה עברית וכדו'. לאחר הקמת המדינה והתבססותה נדרש עם ישראל לגבורה מסוג שונה: ליכולת לחיות חיים נורמליים של עם, בגדלות ותוך התמודדות מתמדת מול אויבים ושאר קשיים. לא תמיד אנו מצליחים לעמוד במשימה, אך עלינו להבין, כי הנפילות הן סימן להתבגרות, לכך שעם ישראל נושא את עצמו, ולא רוח התקופה מרוממת אותו. מעתה, כל אשר נעשה ונצליח, הרי שהוא קנין אמיתי לנו, מדרגה אותה רכשנו בעצמנו, ואנו יכולים לצעוד אל השלב הבא.
התקופות הגדולות בחייו של האדם ובחייה של האומה מסמנות את המטרה אליה יש להגיע בחיים של שגרה והתקדמות.