האם היקום באמת אין סופי?

אבל זה כמובן דוקא מ"החלל" מקום בריאת העולמות (שיבראו אח"כ).מה שהבאתי את המושג של א"ס המקיף (הנמצא ברמ"ק ובמקובלים הקדמונים) כווונתי היתה רק להראות שח"ו לאמר שהיה צמצום בעצמות אור א"ס. וכיוון שעלה ברצונו לברא העולמות...צמצם וכו'. הרי מוכח ומוכרח (גם מהלשון וגם מהענין) שהיקום סופי שאפילו החלל סופי (המילה "אפילו" באה לבטא מעין ק"ו כיון שהחלל כולל את כל ריבוי העולמות שהיקום שלנו הוא כגרגר אבק בתוכם).

למחשבון, מצטער שטרם עיינתי באשכול החדש (אני עצמי חדש בפורום וראיתי רק מעוט דמעוט). אבל בודאי שהמשפט שהבאת (שמקורו כפי הזכור בהקדמת תקוני הזהר) כוונתו (לענ"ד) כפולה. כלומר "ממלא כל עלמין" משום "שלית אתר פנוי מיניה" וזה מתיחס לאור שחזר ובקע לתוך החלל דרך הקו והצינור (חוץ מאור הרשימו שנותר בו).

וענין "איהו אסְחַר" היינו "סובב כל עלמין" מתיחס לאור א"ס המקיף את החלל. כנלע"ד כרגע.

לאמר (ועוד בלשון "מוכרח") "שהוא לא נמצא) דה פשוט לא נכון (ולענ"ד גם אסור). אלא מה פי' נמצא? זה כבר קשור לשאלת הצמצום אם הוא כפשוטו או לא שזו סוג' שאין כדאי לנו להכנס אליה וכבר הדכיר זאת רציונליסט בפתיחת האשכול.

לגבי קביעת המדע אם היקום אי"ס אין בזה הכרעה מדעית אמפירית אלא זה תלוי בהשערות לגבי הגיאומטריה של המרחב הקוסמולוגי (ג' תיאוריות: סגורה, פתוחה, שטוחה) שתי האחרונות מחייבות מודל אי"ס והראשונה מתארת מודל סופי.הדעה הרווחת היום נוטה למודל שטוח ואי"ס.
זה קשור, כמובן, למס' מודלים של התפשטות/התרחבות הגלקסיות בתוך המרחב. האם התרחקות הגלכסיות היא אי"ס בזמן וזה מחייב מרחב אי"ס או שהיא מוגבלת בזמן ובמרחב ואז עולה השאלה מה יקרה כאשר תגיע ההתפשטות ל"קצה" המרחב היקומי. כל אלו תיאוריות שהן נגזרות מתיאורית "המפץ הגדול" שגם היא לא הוכחה לגמרי אבל מקובלת בזרם המרכזי של המדע.
אם כן יש לנו ספיק ספיקא מס' פעמים. ועדיין כבודו (של המדע) במקומו מונח ובכלל זה, הכלל של "כבדהו וחשדהו".
עתה נשוב להתחלה שבה פתח "מחשבון" את האשכול הזה. ובהקדם לפני שנתייחס לדברי האר"י הערה והסתייגות למה שכתב: "צמצם את עצמו וממילא נוצר ריק".ח"ו לאמר שיש "מקום" שהוא "ריק",ואקום) ממציאותו יתברך. במקום הצמצום נשאר אור שנקרא בפי המקובלים "רשימו", היינו רושם מהאור האי"ס שהסתלק.הרשימו היה ממלא את כל החלל שנוצר.
האור הנמצא מחוץ לחלל "המקום" (שד"א זה מקור השם "המקום" לקב"ה) נקרא "אי"ס המקיף"
לעומת אור שחזר ונכנס חזרה בתוך "הקו" ואכמ"ל.
לענ"ד אי"צ להביא ראיה עקיפה מאור אי"ס המקיף לכך שהיקום סופי. הרי זה גופא היה רצונו יתברך לברא עולם (עולמות) מוגבל ולכן צמצם את אורו.
בבקשה, לא להתבלבל מזה שאנו מדברים על צמצום אור אי"ס ואלו הנושא שלנו הוא אי"ס/סופיות היקום. כי כל בריאת היקום (בסופו ש"ד) היא תוצאה של צמצומיםרבים באורו יתברך.
ועוד עלינו לדעת שמה שכתב האר"י (בע"ח שם) שצמצם את "עצמו" הכונה ל"אורו" ולא ח"ו את "עצמותו" יתברך, שזה אין להעלות על הדעת.
וז"ל שם (בדרוש עגולים ויושר) "צמצם את עצמו א"ס בנקודה האמצעית אשר באמצע אורו ממש" ובהגהות העץ-חיים הביא דיוק הרמ"ז (ר' משה זכותא) שלכן כ' "אורו" לאפוקי עצמותו עכ"ל.
גם הלש"ם האריך בזה בספר הביאורים ואכמ"ל.

נביא כאן כמה מדברי קדשו של רבינו הרמח"ל המתיחס לדברי הגמרא: ש-די שאמר לעולמו די (חגיגה יג) ובצירוף המדרש תנחומא:שהשמים היו נמתחים והולכים וכו' (הובא ע"י כמה כותבים).

אומר על זה הרב ז"ל: "והיינו כי ודאי היה יכול לברא יותר בריות (בכמות) ממה שברא. והבריות עצמן יותר גדולות ממה שברא.ואם היה רוצה לברא בריותיו לפי ערך הפועל, לא היה להם שיעור כמו שאין שיעור לו וליכולתו (היינו היותו א"ס ובעל בלתי תכלית). אבל בראם לפי ערך הנפעל וכו' ונמצא שעכ"פ עכב כביכול יכולתו ההרבה והבלתי בעלת תכלית (כלומר א"ס) שלא תפעל בבריותיו (וחייבים לאמר גם בבריאה שהרי זה בנוי על המדרשים של "השמיים") כמו ערכה אלא לפי ערך ההבריות (והבריאה) (דעת תבונות סי' כו) וראה גם בסימן מו' (שם) המדבר על צמצום והגבלת השפעת אורו ית'. ומובן למתבונן הקשר בין שני סוגי הצמצום האלו. מכל אלו פשוט וברור כי כל הבריאה בין היקום (המרחב) ובין הנבראים (בשמים ובארץ) הם מוגבלים היינו סופיים.

אם מה שהטריד את הקוסמולוגים היה (בין השאר) שעבור גלקסיות המתפשטות זמן א"ס דרוש מרחב א"ס, הרי אנו יכולים להרגיעם (וגם את עצמנו). מסורת אבותינו בידינו ש"שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב" היינו באלף השביעי שיתחיל בעוד 231 שנים. בחלל שנוצר בשעת הצמצום הראשון יש מספיק מקום להתפשטות הגלקסיות משך תקופה זו. כמובן, שאנו מצפים בכל יום שיבוא.

זו הפעם הראשונה שאני מצטרף כמגיב. אינני מכיר את הכללים והחוקים אשמח לתגובתכם.