על מה שיתרו אמר למשה: "ואתה תחזה מכל העם...."

א'
הגם שפירט הכתוב את אשר שמע יתרו, מביא רש"י את דרשת חז"ל "מה שמועה שמע ובא - קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". הוי אומר שיציאת מצרים לא היא לבדה שהשפיעה על יתרו, אלא הדברים שבאו כתוצאה מיציאת מצרים, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, הם הגורם העיקרי.
יש להבין כי בשני הדברים יש בהם כדי להבליט את מעמדו של משה. בקריעת ים סוף: "נטה ידך על הים", ובמלחמת עמלק: "כאשר ירים משה ידו", משום כך הודגש: "אשר עשה אלקים למשה ולישראל". יתרו התרשם בעיקר מהנעשה למשה ועל ידו לישראל.
משה חי בבית יתרו ויכול היה יתרו לראות את אורחות חייו, אמונתו ודבקותו במי שאמר והיה העולם. אין כל ספק שיתרו אשר חתר כל ימיו להגיע לידיעת האמת, שמע ממשה לא פעם על אמונתו, שהאלקים בורא העולם, הוא גם מנהיגו והוא גם מתגלה אל מאמיניו, האדם שיצר בצלמו, והעניק לו כוחות המאפשרים לו להיות שלוחו של מקום עלי אדמות, ורצון האלקים שהאדם יאמין בכוחות האלקיים הטמונים בו, בבחינת "וגם בך יאמינו לעולם".
בקריעת ים סוף הגיעו ישראל לדרגה של "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" וזה חזר אח"כ במלחמת עמלק, שה' הנלחם להם על ים סוף ונלחם להם עם עמלק - ידיו של משה משפיעות על כך, "וכאשר ירים" "וכאשר יוריד", קובעים את הנצחון. השמועה על הכוחות הטמונים באדם שנברא בצלם, שנתגלו בשתי תופעות אלו לאחר יציאת מצרים, השפיעו על יתרו ולפיכך בא.
(התשנ"א)


ב'
רבותינו זכרונם לברכה, גינו את הטוב שבגויים ונראה לנו כי ההוכחה הטובה ביותר לכך - יתרו. וישמע יתרו - על קריאת ים סוף ועל מלחמת עמלק, על גאולתם של ישראל וחלקו של משה, מצד אחד הוא שמח אבל שמחה מהולה בעצב "ויחד יתרו" - עשה בשרו חדודין חדודין, (רש"י בשם חז"ל). שמח - על כל הטובה שעשה ה' לישראל, ועצב - על אבדנם של רשעים, שזה כשלעצמו צריך להביא ל"רינה".
כל דברי חכמינו ז"ל - מקורם מסגנונה של תורה ויש להבין למה פרשו הם את "ויחד יתרו" שמקורו הוא חדוה, ששת לשונות השמחה - ששון ושמחה גילה רינה דיצה וחדוה - ואילו אמל יתרו ראו זאת כמצב חדודין חדודין?
ונראה שזה באמת קשור למשמעותם של לשונות השמחה כפי שפרשום פרשנינו: ששון - הוא ביטוי למי ששמח על דבר שנאבד ממנו והוא קבלו בחזרה, שמחה - משמעה שאדם משיג דבר שלא היה לו מעולם. חדוה - דבר שהשיג ע"י צער ויסורין. בשבע ברכות אנו אומרים ששון ושמחה חתן וכלה, כי החתן מקבל את מה שאבד - וששון הוא אצלו, ואילו הכלה מקבלת את מה שלא היה לה - אצלה זו שמחה. ועל החדוה מצאנו: "ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם" -שבי הגולה זכו לדבר מתוך צער ויסורים.
 "ויחד יתרו" - צר היה לו בשמחתו.(התש"ס)