ענוה מהי???

אגואיסט, הנציב זכה לכוון... אה?

ידוע הסיפור על החסיד שהלך לרבו ושאל אותו מה יש לו לתקן, הרי הוא מושלם בהכל?

אמר לו רבו השתלם נא במידת הענווה. לאחר זמן מה סיפר הלה לכל קרוביו וחביריו,

שכעת אין מושלם ממנו. משום שרחש גם את מידת הענווה.        המסר מובן, לא??

ועוד משהו: הזכרתי בתגובה הקודמת שלי את דברי הנצי"ב. למעשה, מה שאומר "אגואיסט" זה פחות או יותר דברי הנצי"ב.

הנצי"ב בפירושו לתורה, על הפסוק והאיש משה עניו מאוד, מרחיב בעניין זה השאלה מהי הענווה (מוכיח מכל מיני מקומות בחז"ל שענווה היא לא מה שאנחנו חושבים, ובסוף דבריו מציין שמהמסילת ישרים לא משמע כדבריו, עיין שם).
 
הערה - הדברים אינם כתובים ב"העמק דבר" אלא ב"הרחב דבר" (בחומשי העמק דבר יש לעיתים הערות והרחבות, מתחת לפירוש ההעמק דבר, שנקראים "הרחב דבר").

יש כלל ש99 אחוזי אמת, הם 100 אחוזי שקר... נראה לי שהכלל הזה ניתן להיאמר גם בענוה...

כפי שאני מבינה בטלה הענווה בצורה הכי מושלמת שיכולה להיות, אך כמו בכל דבר יש דרגות ולכן ברור שיש ענווים מאז רבי

א"כ, מה המשמעות של "משמת רבי בטלה ענוה", למה לא יתכן עוד כאלו?, או שמא הכוונה שכמעט ואין, ומאידך מה הקשית על משה רבינו? וכי עניו לא יודע שהוא עניו?

ענווה היא תכונת נפש או רגש שבו האדם מחשיב עצמו כשווה בין שווים, ואינו מרגיש כחשוב ונישא מאחרים מכל סיבה שתהיה. מי שיודע את ערכו ומכיר בכישוריו היתרים, אך לא שם את עצמו במרכז, ולא מבקש לעצמו תהילה וכבוד מהעולם, אלא מבקש להשתלב בתיקון העולם ולעשות את המעשים הראוים והרצויים כ"משרת ציבור".