פרשת השבוע

הפסוקים להלן מתוך פרשתנו משקפים את המתח בין החובה המוטלת על השופט לפסוק על פי דין ובין הצורך להתחשב בגורמים אנושיים המנחים אותו לנהוג לפנים משורת הדין. להלן נדון בקצרה בסוגיה זו על ידי עיון בפסוקים בפרק כג:

(ג) "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ".

(ד) "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ".

(ה) "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ".

(ו) "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ".

שתי שאלות עולות למקרא הפסוקים:

1.     מה מוסיף פסוק ו' על הנאמר בפסוק ג'?

2.     סדר הפסוקים מעורר תמיהה: מדוע לא כתבה התורה את פסוק ו' כהמשכו של פסוק ג', [1]ֹ אלא בחרה להפריד בין שתי המצוות בהוסיפה בתווך שתי מצוות: השבת אבֵדה וחובת הסיוע אף לשונא, שלכאורה אין כל קשר ישיר ביניהן ובין האחרות המופנות לשופט?

החזקוני עונה על השאלה הראשונה בפירושו לפסוק ו':

למעלה (פס' ג') הזהיר שלא ינטו לטובתו של עני מחמת רחמנות, וכאן הוא מזהירו שלא יטהו לחובתו (מחמת כבודו או אלימותו של בעל-הדין השני).

אם כן, פסוק ו' משלים את פסוק ג' ואינו חוזר על הנאמר בו.

במכילתא מובאים עוד שני פתרונות לשאלתנו: [2]

'לא תטה משפט אביונך בריבו'. למה נאמר, לפי שהוא אומר 'ודל לא תהדר בריבו', אין לי אלא דל, עני תאב מנין, ת"ל 'לא תטה משפט אביונך בריבו'... רשע וכשר עומדין לפניך בדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא, אטה עליו את הדין, לכך נאמר 'לא תטה משפט אביונך בריבו', אביון הוא במצוות.

לפי הפתרון הראשון, שני הפסוקים עניינם הפליה לטובת העני, אך הדרשה מבחינה בין "דל" הנזכר בפסוק הראשון ל"אביון" הנזכר בפסוק השני. הדל הוא אדם שירד מנכסיו, ואילו האביון הוא כלשון רש"י על אתר: "תאב לכל טובה". אם כן, ההבדל בין שני הפסוקים הוא בדבר חומרת מצבו של העני.

הדרשה השנייה במכילתא תולה את דלותו של האביון לא במצבו הכלכלי אלא במצבו המוסרי: "אביון הוא במצוות", כלומר רשע, ואילו בעל-הדין השני הינו אדם "עשיר במצוות". השופט מוזהר כאן שלא יטה את המשפט לפי חזקתו של ה"עשיר", אלא ידון לפי הנתונים המובאים לפניו בלבד. לפיכך הפיתרון השני הוא שפס' ג' דן בעני מבחינה כלכלית, ואילו פס' ו' דן בעני ברוח.

על השאלה השנייה עונה רש"ר הירש בפירושו לפס' ו':

בפסוקים ד-ה דיבר הכתוב, כביכול בסוגריים, במצוות גמילת חסד והגשת עזרה ביחסי האנשים שמחוץ לכותלי בית הדין, ואילו בבית דין עצמו - יקוב הדין את ההר... נאמר 'אביֹנך' – שלך הוא אביון זה, ופרנסתו עליך; ובתור 'אביון' הריהו מרגיש, שרצונו תלוי ברצון העשירים, ומשום כך הוא צופה עוד יותר לעזרתה של נציגות הציבור (בית הדין). אף-על-פי-כן, כשהוא עומד לפניך 'בריבו' - בבית הדין, אסור לך להטות לטובתו כמלוא נימה.

כלומר כוונת התורה הייתה להדגיש את ההתנהגות המחייבת את השופט ביָשבו על כס המשפט: להתעלם מן החמלה המודגשת בשני פסוקי-הביניים כשדנים את הדל או את האביון.

ייתכן שהתורה רצתה להדגיש את שני העקרונות שמערכת הצדק נשענת עליהם: הדין והצדקה (החמלה). אם כן, ייתכן שהפסוקים מופנים לא לשופטים בלבד אלא לחברה כולה כדי להזכירנו שבצד הצורך לנהוג כדין עלינו לנהוג גם לפנים משורת הדין, ושני האופנים שייכים לנורמה המשפטית שכולנו מחויבים בה בכל אורחותינו המוסריות.

רעיון זה מובא בדרשת המכילתא: [3]

'וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן', והודעת להם את הדרך ילכו בה, זה תלמוד תורה; ואת המעשה אשר יעשון, זה מעשה הטוב, דברי ר' יהושע; ר' אלעזר המודעי אומר, והודעת להם, הודע להם בית חייהם; את הדרך, זה בקור חולים; ילכו, זו קבורת מתים; בה, זו גמילות חסדים; ואת המעשה, זו שורת הדין; אשר יעשון, זה לפנים משורת הדין.

השופט מנחם אלון מתאר בספרו "המשפט העברי" [4] את המתח הקיים אצל השופט בבואו לפסוק בין שתי הנורמות: על פי הדין ולפנים משורת הדין. לאחר שהוא מצטט מקורות מכמה תקופות, ובכלל זה פסקי-דין של בית המשפט העליון, הוא כותב את הדברים האלה (עמ' 142):

התורה הסמיכה את החכמים לקבוע פעם בפעם – בהתחשב עם 'הנהגת האדם המתחלפת לפי הזמן והאישים' [5] – דינים שונים, שרעיונם היסודי הוא לעשות את הטוב והישר; יש שנתנו חכמים לדינים כאלה תוקף של נורמה משפטית שלמה, ויש שלא קבעוה אלא כנורמה, שיש לנהוג לפיה לכתחילה ובדרך חסידות. אלה ואלה מדבריהם של חכמים ומהווים חלק מהותי מכלל עולמה של תורה שבעל-פה, ומשום כך החכם והדיין עצמם -בהוראתם ובפסיקתם - מצווים ומפנים לנורמה המוסרית, כאשר אין בעניין הנדון בפניהם מקום לכפייה המתלווה לנורמה המשפטית.

נסיים דברינו בסיפור הידוע (בבא מציעא פג ע"א) הממחיש את המתח בין שתי הנורמות: [6]

רבה בר בר חנה (או: חנן) שברו לו הכתפים חבית של יין. נטל (מהם) בגדיהם. באו ואמרו לרב. אמר לו רב: תן להם בגדיהם. אמר לו: הדין כך? אמר לו: הן, 'למען תלך בדרך טובים' (מש' ב:כ). נתן להם בגדיהם. אמרו לו: עניים אנו וטרחנו כל-היום, ורעבים אנו ואין לנו כלום. אמר לו רב: תן להם את שכרם. אמר לו: הדין כך? אמר לו: הן, 'וארחות צדיקים תשמֹר' (שם).

בתשובותיו בסיפור זה ראה רב בפסיקה "לפנים משורת הדין" נורמה הלכתית, שהרי השיב לבעל-הדין שזה הדין! קביעתו זו שימשה בסיס להלכה שפסקו רבים מ"הראשונים" ומ"האחרונים" ברוח דברי המובאה לעיל מספרו של השופט אלון. [7]

וראוי שנזכור היטב את מאמרו הידוע והנוקב של רבי יוחנן (בבא מציעא ל ע"ב): "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת-הדין".

מי ייתן ונזכה שיקוימו בדורנו דברי הנביא ישעיהו (א:כז): "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".