צניעות וענווה

בליל שישי, אחרי קבלת שבת הועברה דרשה בבית הכנסת שלנו ע"י מנהל הישיבה התיכונית בישוב. בהתייחסו
לפרשת משפטים דיבר על מחוייבות בני ישראל למצוות התורה, אבל הדגיש שלא ניתן לעשות שום דבר בהכרח
אלא מתוך אהבה ושבעצם, לצד החוקים והמשפטים ישנו רובד נוסף, הרובד הרוחני היוצר עדנה ורוך ביהודי
כאשר הוא לומד מידות ומוסר. התורה באה לעדן את היהודי ואכן, אני רואה את עצמי ואחרים שהחליטו לקבל על
עצמם תשובה, חלקם מלאה, חלקם לא מלאה, ההתנהגות שלהם השתנתה מקצה לקצה. הכרת תודה, הבנה של
מעשים בחיי היום יום שגורמים נזק לזולת (לשון הרע ורכילות ועוד).

אחד ההיבטים המעניינים שמרככים את החברה היהודית, הוא היבט 'הצניעות', מהי צניעות ? האם צניעות פירושה
לכסות את כל האיברים בגוף כדי שחלילה לא ייחשף אחד מהם שיצור גירוי אצל השני ? או צניעות פירושה ענווה
ופשטות ?, צניעות הליכות, צניעות בתגובות, צניעות מחשבה, יש פה דבר והיפוכו:

צניעות חיצונית - הינה כיסוי והוספה
צניעות פנימית - הינה צמצום והחסרה

בשיעורים של הרב טיכנר על ליקוטי מוהר"ן, מלמד הרב - שרגליים מסמלות את הנסתר, ואילו ידיים  - את הנגלה,
אני חושבת שגם כאן - הצניעות הפנימית - מסמלת את הנסתר, והצניעות החיצונית - את הנגלה.

כל כך הרבה מדברים על צניעות, היא חשובה לא רק לשמירה על ערכי החברה ומלחמה ביצר הרע ותאוות הגוף (יחסים שבין אדם למקום), אלא גם לשמירה על כבוד הזולת (יחסים שבין אדם לזולת). ויחד עם זאת, הדגש בלימוד התורה מושם בדרך כלל בצניעות החיצונית ולא תמיד בצניעות הפנימית, כשם שלימוד התורה שם את הדגש על ההלכות ופחות על המוסר והמידות (הפנימיים - נסתר).

להיות צנוע פנימי, פירושו להיות שפל רוח, בטל ומבוטל כדי להשאיר כל הזמן את הכלי במצב של קבלה מבחוץ (הארה), להיות צנוע זה לא לאמר "מי אני? אני שפל רוח", אלא ממש ממש להרגיש שפל רוח ומבוטל בפני כל ידיעה, זה לא אומר שצריכים למחוק את הידע הקיים בתוכנו, ההיפך, להפנים אותו אבל לא להתגאות בו, לא לראות בו דבר מוגמר, זה כמו שיש לנו מחשב עם דיסק וזכרון, אנחנו ממלאים את הדיסק בחומר ומידע, אבל כדי שהדיסק יוכל לקבל עוד ועוד זכרון, אנחנו מעבירים כל הזמן את החומר שקיים בו לתקליטורים או לשטח אחסון אחר. כך אנחנו מודעים לכך שקיים חומר, יודעים מהו החומר, אנחנו עושים בו שימוש רק כשצריך - ומפנים כל הזמן את הדיסק הקיים לקבל עוד ועוד ועוד חומר.

ליקוטי מוהר"ן וגם ספרי מוסר אחרים (מסילת ישרים ועוד) מעלים ראשית לכל את מידת הגאווה לצד מידת הענווה, מידת הגאווה (כאשר היא בולטת או לא מוצנעת) היא מידה מגונה, בורא עולם לא דר עם גאוותנים, הוא אוהב שפלי רוח, הוא אוהב נמיכות קומה, מצד שני, גם ענוות יתר מידה מגונה כי היא עלולה להביא לחוסר בטחון עצמי, וביטול מוחלט של הכשרון הטבעי שבורא עולם האציל על ברואיו כדי שישתמשו בו.

בע"ה אמשיך בנושא זה. נושא המידות והמוסר אהוב עלי מאד, ואני מאד רוצה להביאו לפורום, אפילו ציטוטים מספרים. כרגע אני כותבת לעצמי, זה בסדר, רואה שמדי פעם יש מי שקורא את הכתוב כאן וגם זה בסדר, מי שרוצה יכול להצטרף לפורום, לכתוב ולהגיב בשפה משלו.

שבוע מבורך לכל בית ישראל.

_________________