|
במדור השבועי פוקוס, שהתפרסם ב-MarkerWeek ובאתר TheMarker, נפלה טעות, באשמתי, בחישוב קצבאות הילדים שהיו עד 2003. הקצבאות שמצויינות באתר ביטוח לאומי הן לא לכל ילד בנפרד, אלא בסך הכל. הטעות הזו עוררה קוראים רבים לפנות בטוקבקים ובמיילים ולהעיר לא רק על הטעות העובדתית, אלא לטעון שהיא מערערת את כל הטענה של המאמר.
על הטעות וההטעיה אני מתנצלת. המספרים הנכונים הם, כאמור, לכל הילדים עד המספר המצוין, ולא במצטבר. על הטיעונים שבעד ונגד הגדלת קצבאות הילדים, כדאי להרהר שוב.
קצבאות הילדים המשולמות כיום לילדים שנולדו לאחר 31 במאי 2003, מסתכמות ב-159 שקל לכל ילד. אולם עד 2003 היה החוק שונה, וכל ילד שנולד לפני 31 במאי 2003 זכאי לקצבאות לפי הסכומים הבאים: ילד ראשון 159 שקל , שני ילדים 318 (159 לילד שני), שלושה ילדים 509 (272 לילד השלישי), ארבעה 862 (353 לרביעי), חמישה 1,215 (353 לילד הרביעי), ועד שניים עשר 3,670 שקל. עבור ילדים שנולדו לאחר התאריך הקובע, הסכום העדכני הוא 1908.
מי שקיצץ בקצבאות הילדים היה בנימין נתניהו, וצעד זה היה אחד מאלה שפגעו ביותר בתדמית שלו, כמי שפוגע בשכבות החלשות. הסוגיה המעניינת יותר מאשר הנימוקים ששלחו את נתניהו לקצץ ברווחה באותה תקופה – צעד שכלכלנים מקצוענים טוענים שתרם דווקא לפריחה כלכלית - היא מדוע בישראל יש משוואה מקובלת כל כך בין חולשה וריבוי ילדים.
כפי שנאמר, קצבאות הילדים הונהגו רק בסוף שנות ה-50, במטרה לסייע להוציא משפחות מרובות ילדים ממעגל העוני ולתרום לשיוויון. החוק חל תחילה רק עבור ילד רביעי ואילך, עד גיל 14, והוא הורחב מדי כמה שנים עד לתצורה שהיתה בזמן שנתניהו הגיע לתפקיד שר האוצר.
מאז נטען במחקרים אלו ואחרים שקצבאות ילדים מעודדות הולדת ילדים, ואילו במחקרים אחרים נטען שאין קשר ביניהן. הטענה שמובאת כאן היא שזה לא משנה. בכל מקרה, אי אפשר למדוד בדרך תקפה תמורות חברתיות ודמוגרפיות כל כך משמעותיות על פני כל כך מעט שנים.
אין זה צריך לשנות לנו מיהם המגזרים שזוכים ליהנות מקצבאות. מה שצריך לשנות לנו הוא למי ואיך אנחנו צריכים לעזור בכספי המסים שלנו.
|
*************** id="featuresIframe" tabindex="-32768" align="center" marginwidth="0" marginheight="0" src="/tmc/article/lastArticlesOfAuthorBox.jhtml?ElementId=/ibo/repositories/stories/m1_2000/dm20090307_02.xml" frameborder="0" width="208" scrolling="no" height="0" leftmargin="0" rightmargin="0"><* |
אף אחד מאיתנו לא רוצה להשליך בצד הדרך את החלשים ואת אלה שאינם יכולים. אולם האם אלה שמעוניינים להוליד הרבה ילדים - ויהיו טעמיהם אשר יהיו – רואים עצמם מראש כחלשים? קרוב לוודאי שלא, וודאי שאין שיקול של רווח כספי בהבאת ילדים לעולם. חסר לב לחשוב אחרת. שוב, חיזרו ובידקו את הסבתות והסבים שלכם, שעלו לארץ מטופלים בהרבה ילדים, וחינכו וגידלו והוציאו אותם לבגרות ללא קצבאות. הם היו מרובי ילדים, והם לא היו חלשים.
מי שחלש באמת ונזקק לסיוע כי הוא אינו מסוגל לעבוד, ואינו מסוגל לתמוך בילדיו, צריך לקבל סעד ממדינה שמגינה ותומכת בכל תושביה. אולם מי שיש לו היכולת לעבוד ולפרנס, מוטב שיקבל סיוע בצורה של מס הכנסה פרוגסיווי או שלילי, בצורה של שעות לימוד מורחבות לילדיו וחינוך ממלכתי לגיל הרך – שיקל מאוד על הטיפול בילדים רבים; בצורה של תקציבי חינוך שאינם פוסחים על אזורי פריפריה ומאפשרים גם לילדים ממשפחות מרובות ילדים ליהנות ממסלולי חינוך ממלכתיים טובים. לקבל תשתיות טובות ושירותים טובים.
ישראל נסחפת עכשיו בגלים האדירים של המשבר הכלכלי העולמי. במפתיע, היא מתחילה את הסחף הזה בנקודת מוצא טובה יותר ממדינות רבות, בזכות רגולציה פיננסית שמרנית יותר, וגם לא מעט בזכות המדיניות של נתניהו. הגדלת קצבאות ילדים, הגדלת סיוע לאמהות חד הוריות, ואולי אפילו הכרה בהוצאות מטפלת להורים עובדים אינם בדיוק הדרך שבה נוכל להגיע לחוף מבטחים בשלב הזה. אלא שלפוליטיקאים שלנו קל יותר לבטל את קיצוצי המס הנרחבים, שמיועדים לאלה שלא נחשבים לחלשים, מאשר למצוא פתרון מערכתי ופורץ סטטוס קוו שיצמצם את "השכבות החלשות" בצורה משמעותית.
http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=/ibo/repositories/stories/m1_2000/dm20090307_02.xml
|