החלק השני של ספר "שמות" עוסק הרבה בענייני המשכן, כליו ופעולתו. התרחקנו הרבה מפולחן זה, אך בריחוק אנו עלולים להחמיץ את המחשבה והכוונה שמסתתרת בתוך חומרי הבניין. תכליתו של המשכן אינה אלא בקשה אנושית טבעית למצוא דרך לבטא את כמיהת הלב, החותר למגע עם הצד הפנימי שבאדם. חיי החול מוכרחים להיות מתודלקים בתחנות רוחניות. בדרך כלל מתורגם התדלוק הזה במעשה הקרבנות. אדם מקריב קורבן כדי להתקרב. אך בסופה של הפרשה שלנו, פרשת תצוה, מופיע "מזבח הקטורת" ומלמד על נתיב אחר בחיפוש אחר קשר בין אדם לאלוהיו. פרשת הקטורת שונה מהותית מפרשת הקרבנות בכל צדדיה.
כבר מיקומו של "מזבח הקטורת" כאן (בפרק ל) מלמד על ייחודו. רבי יעקב חג'יז, מרבני צפון אפריקה שעלה לארץ במאה ה - 17, עומד על ייחוד זה ומציע את פירושו לכך:
<* dir="rtl" style="MARGIN-RIGHT: 0px"><* dir="rtl" style="MARGIN-LEFT: 0px">
רבים בתורה נתקשו למה פרשת מזבח הקטרת לא נכתבה עם כל הכלים.. והקב"ה בחמלתו האיר עיני ונתן לי מתנת חנם וחנני בזה, במה שכוונת תורתינו הקדושה לרמוז לנו דין אחד, שמזבח הקטרת אינו כמזבח העולה, שאם אין מזבח אין מקרבין קרבן.
בפירושו מתכוון רבי יעקב לומר, שתפקודו של מזבח הקטורת שונה מהותית ממזבח רגיל של משכן ומקדש. המזבח הרגיל אינו "רהיט" אלא משמש כחלק ממעשה הקורבן עצמו. בהיעדרו אי אפשר לקיים את הפולחן. לעומתו, מזבח הקטורת אינו חלק מהעניין עצמו. לקטורת יש משמעות עצמית והמזבח שלה אינו אלא כלי טכני. בהעדרו לא נפגע המעשה עצמו.
הקטורת שבמשכן היא עבודה שגרתית, המתרחשת פעמיים ביום (בסמוך להטבת הנרות בבוקר ולהעלאת הנרות בין הערבים). לצורך עבודה זו ישנו במשכן מזבח קטן, חצי מטר על חצי מטר בגובה מטר. בשונה ממזבח הקרבנות הממוקם מחוץ ל"קודש" ממוקם מזבח הקטורת בתוך הקודש, לפני הארון המונח ב"קודש הקודשים". בינו לבין הארון יש פרוכת החוצצת ביניהם. כבר כאן אנחנו מבינים שהמיקום מכניס אותנו צעד פנימה אל הקודש, יותר מקרבן רגיל.
גם מרכיבי הקטורת מדויקים מאד. בתורה עצמה הוזכרו רק ארבעה מרכיבים (שמות פרק ל):
<* dir="rtl" style="MARGIN-LEFT: 0px"><* dir="rtl" style="MARGIN-RIGHT: 0px">
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ:
הכנת המרשם של הקטורת היתה מסורה בידי משפחה אחת מיוחסת, ששמרה את הסוד המקצועי בידיה. היא הייתה מחויבת לשמור על המרכיבים המסורים בתורה ובמסורת שבעל פה.
אחד המרכיבים של הקטורת היה החלבנה, סוג של צמח שמעלה ריח רע במיוחד. דרשה תלמודית מסבירה מדוע היו חייבים להכיל את הצמח הזה בקטורת (בבלי מסכת כריתות דף ו עמוד ב)
<* dir="rtl" style="MARGIN-LEFT: 0px"><* dir="rtl" style="MARGIN-RIGHT: 0px">
כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת.
ההסבר הפשוט הוא שהקטורת מבטאת את כל חלקי העם, גם את המפיצים ריח טוב וגם את אלה המפיצים ריח רע. כך גם תענית מוכרחה להיות כרוכה מכל חלקי העם, שאם לא כן אינה שייכת לכלל הציבור. הרב ניסים מגירונה (מאה 14) מנסה להתמודד עם התופעה הייחודית הזו (דרשות הר"ן, א):
<* dir="rtl" style="MARGIN-LEFT: 0px"><* dir="rtl" style="MARGIN-RIGHT: 0px">
וזהו הענין הנרמז בחלבנה הנכנסת בסמני הקטורת, כי עם היות ריח החלבנה מצד עצמה בלתי נאותה, אפשר שיהיה לה כח לעורר ולהוציא איכויות הסמים האחרים ולעורר בשמיותם. וכן על צד המשל, אם ימצאו בכלל אחד, פרטים בעלי חיסרון מאשר יכביד עליהם הכח המעורר לנקמה בלתי משוערת, בהמצאם בתוך הכלל, יעוררו כוחותיהם למה שראוי בפעל הזה ומה שצותה בו התורה, כי הם ישערו פעלם כפי המכוון התוריי.
רעיון חינוכי מקסים. יש לחלבנה את הכוח להשפיע על יתר הסממנים להוציא לפועל את בושמם. היא מכה בהם בריחה הרע והם מגיבים בהוצאת הפוטנציאל הטוב שלהם אל הפועל.
גם אופן הכנת הקטורת מלמד על רעיון פנימי יותר. הוראת התורה היא לשחוק את כל מרכיבי הקטורת ולהפוך אותם לתערובת אחידה. רק אחרי שהקטורת דקה ביותר, עד שאי אפשר לזהות בין מרכיביה השונים, יכול הכהן ליטול אותה ולהעלותה לפני ה'. התערובת הזו מייצגת את כל חלקי האומה, על דרכיהם ומעשיהם השונים. בעלי הרמז דרשו את הקטורת על פי התרגום הארמי: "קטורא" = קשר. זהו תפקידה, לקשור. אפשר לומר בפשטות שהקטורת יוצרת קשר כפול: קשר של אגודה אחת, בין אדם לאדם, וקשר של אדם - אלהים.
הקרבנות, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, מבטאים את הרצון של האדם להתקרב אל ה', מבחוץ כלפי פנים. המזבח הוא חיצון, ביחס למקום הקודש. זוהי נורמטיביות של עבודת ה'. התודעה האנושית ממקמת את האדם "בחוץ". יש פער ברור בין הקודש והחול. בכל מעשה של קרבן יש צעד של התקרבות ומיד אחריו חוזרים ימי החול הרחוקים. זוהי התנהלות שגרתית ומעגלית של "רצוא ושוב" - התקרבות והתרחקות.
אבל לעיתים יש מקרי חרום. במקרים כאלה אדם לא מסוגל להתמיד בעבודה השגרתית שלו. הוא מוכרח לפעול בדחיפות ובבהילות. כולנו מכירים את המצבים הללו. ברגעי לחץ אנו מחפשים דרך לעקוף את המסלול הבירוקראטי ולהגיע למחוז חפצנו במסלול המהיר ביותר, בניגוד לכל הכללים. גם הרפואה מכירה בהבדל בין טיפול שגרתי שפועל בסדר ומשמעת, לבין טיפול של רפואה דחופה שהופכת להיות אלימה וחודרנית, בניסיון להציל את מה שניתן. גם במגע שבין החול לבין הקודש יכולים להיות רגעי לחץ ודחיפות. רגעים של תחושת נטישה, בדידות, נזיפה. הקטורת באה לסלול את המסלול הזה, הקושר אדם לאלוהיו בדרך לא קונבנציונאלית. בתוך "ארגז הכלים" של האדם המבקש את קרבת האלהים מונחת הקטורת כ"נשק לא קונבנציונאלי". מלמדים את הכהן להשתמש בה בכל יום במנה מדודה – מנה בבוקר ומנה לפנות ערב. אבל עיקר כוחה הוא לפרוץ את כל המחסומים. יש כמה דוגמאות בתנ"ך המראות כיצד פעלו כוהנים בעיתות חירום, באמצעות הקטורת, לעיתים בהצלחה ולעיתים בכשלון (כמו בסיפור בני אהרון).
* * * * *
בקריאת מגילת אסתר, אותה נקרא השבוע לכבוד חג הפורים, יש דמיון לאותה פעולת הקטורת. מרדכי מפציר באסתר להיכנס אל המלך אחשורוש ולהתחנן לפניו על עמה. היא עונה לו בצורה פשוטה:
<* dir="rtl" style="MARGIN-LEFT: 0px"><* dir="rtl" style="MARGIN-RIGHT: 0px">
כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם:
אסתר חושבת בצורה ממוסדת. יש דרך רגילה להתקרב. כל חריגה מהפרוטוקול מערערת ומרחיקה במקום לקרב. אך מרדכי מדרבן אותה לפרוץ את המסגרות: "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".
אסתר פועלת כקטורת. היא מורה למרדכי לכנוס את כל היהודים אל מקום אחד. היסוד העיקרי שבקטורת הוא הקשר בין כל חלקי העם. בלי זה היא לא תפעל. "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי".
אז לובשת אסתר מלכות ונכנסת לפני ולפנים. היא שוברת את הכללים ומתפרצת אל כסא המלך. הכניסה הזו, שבאה בגיבוי של אומה שלמה המכונסת להצלחתה, חוללה את הנס מ"פתרונו הסופי" של המן. המלך מתבשם ממראה עיניו ומושיט את השרביט. מידת הרחמים גברה. ליהודים הייתה אורה ושמחה.
