מהניקית חסד לאלפים
" וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (אסתר ג, ח).
כאשר המן בא אל אחשורוש להזהיר אותו מהיהודים, הוא הסית אותו ואמר: "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים", שואל המדרש: מה הוא ה"אחד" המיותר כאן, כל עם הוא אחד ועמים הם שניים, ולשם מה הדגישו כאן "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד".
בא המדרש ומסביר; המן ואחשורוש אימצו את מוחם להבין את סוד הקיום של עם ישראל. הנה ישנו עם שחי בפיזור – מפוזר ומפורד במאה ועשרים ושבע מדינות, ובכל זאת הוא עם אחד. איך, מי ומה מאחד אותם, למה אם קורה משהו ליהודים המתגוררים בהודו, יהודים ממדינה אחרת חשים לעזרתם?...
כשהיתה עלילת-דם בדמשק לפני מלחמת העולם הראשונה, נזעק סר משה מונטיפיורי מאנגליה לסייע בידם. מלך סוריה בשעתו, שנפגש עמו, שאל: "אדוני, אתה מאנגליה, איזה עסק יש לך עם יהודי בכלא בדמשק, תסביר לי, אתה הרי אנגלי, לא סורי. מזה נוגע לך?" הרי אם יבקשו לעלות לגרדום גוי סורי, וכי יבוא גוי מהודו לסייע בידו?... בקיצור, עם משונה – העם היהודי, שמשהו מאחד אותם...
עד שהמן גילה ואמר: ישנו עם מפוזר ומפורד אך ה"אחד" מאחד את כולם. מהודו ועד כוש הכל אומרים את אותו: "שמע ישראל ה' אחד" – אחד אלוקינו!
ה"אחד" שזור בין כולם.
סיפרתי כמה פעמים מה שהתרחש עמי בימי המלחמה הגדולה, כאשר ברחנו ממקום למקום. המלחמה עטפה אותנו מכל הצדדים והכל חיפשו רכבת לברוח יותר לעומק המדינה, ורכבות לא תמיד היו.
באחד הימים נקלעתי במנוסתי לתחנת רכבת בבוכרה, ללא כרטיס להמשך הדרך. כמובן שלא היה לי קרוב או גואל באותו איזור, כך שלא היו לי אפשרויות מילוט. השמש הלכה ושקעה, וידעתי שמי שנמצא משוטט בלילה תחת כיפת השמים ואינו מקומי – ישר לבית סוהר. ומבית הסוהר לעולם הבא.
עמדתי תוהה, חצי שעה לפני השקיעה, החושך התקרב ובא, ואין רכבת להדחק פנימה (ללא כרטיס) להמשיך את הדרך. להיכן אפנה? אם אתחבא תחת ספסל וכד' בתחנת הרכבת, שוטרי המקום יגלו אותי.
לפתע צדו עיני זקן היושב בפאתי התחנה ומצחצח נעליים, העליתי חשד "אולי הוא יהודי".
אם אלך לשאול אותו "האם אתה יהודי?" ואטעה, אוי ואבוי. ריבונו של עולם! עמדתי חסר אונים וברכי רעדו מחרדה, תהיתי מה לעשות. עד שעלה במוחי רעיון. התקרבתי אליו, בהתרגשות מהולה בפחד וקראתי: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (אם הוא גוי, לא יבין מה שאמרתי). מצחצח הנעליים הגביה את עיניו ולחש לעברי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בנעימה בוכרית עתיקה. יהודי בוכרי!
רבותי, אחד עשר יום התחבאתי בביתו, הוא לא הבין את שפתי כי אני הייתי מפולניה, אידיש לא הבין כלל, והוא דיבר בוכרית שאני לא ידיעתיה, דיברתי עם האצבעות. וניצלתי.
חשבתי לעצמי באחד הלילות, ודמעות חמות זלגו מעיני:
"אילו ח"ו הייתי גוי, כל מה שהייתי קורא לעברו בפולנית לא היה שווה כלום, "לך לכל הרוחות" היה מפטיר ושולח אותי, לא היה מבין מילה. ריבונו של עולם! איזה קשר יש לי עם היהודי הבוכרי הזה? את השפה שלי הוא לא מבין, את אבי או אמי לא ידע ולא הכיר, הוא לא ראה מעולם יהודי מפולין, אבל. אבל! שנינו, אני והוא – אומרים את אותו שפע ישראל. והדמעות ניגרו מעיני טיף אחר טיף... מה זה יהודי...
שם בפאתי בוכרה הבנתי את המן הרשע, את הבעיה שלו: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" – מצד אחד הוא מפוזר ומפורד בכל קצווי תבל במאה ועשרים ושבע מדינות – אבל יש אויר אחד שהם נושמים. זו התורה...
(מתוך הספר "להגיד")
_________________
