פעם היו באירוסין נותנים טבעת לאשה, ואז כבר היתה נקרית "אשת איש" והיתה צריכה גט, אבל בזמנינו אין נותנין טבעת לאשה באירוסין, רק מחליפים החתן והכלה מתנות ביניהם, לכן אין לאשה דין נשואה ואינה צריכה גט.
פה גם הסברתי למה השאלה על "בימינו".
לגבי אם אפשר "לבטל" ודאי שיש איסור לבטל שידוך, כלומר אפשר טכנית לעזוב בלי גט אבל זה אסור, הטעם משום שאדם צריך לעמוד בדיבורו וכו', ענין של בין אדם לחבירו. אא"כ יש סיבה מוצדקת כגון שהתגלה לו מום נסתר שלא היה ידוע לפנ"כ, ויש בשו"ע אבן העזר סימן נ' ובספרי הפוסקים דיונים על כל מיני מקרים אם זה מוצדק לבטל השידוך.
אוסיף יש חלק מהספרדים שבאירוסין עושים קנין או חותמים שלא להפרד זמ"ז, ואז זה יותר חמור.
ישנם אשכנזים שכותבים שאם איזה צד יעזוב השידוך יתחייב סכום מסויים, ואז צריך לשלם את זה, וישנם בספרי שאלות ותשובות הרבה שאלות בעניין.
בקהילת החסידים א"א לבטל השידוך, אלא קודם מתחתנים אפי' לשעה אחת ושוב מתגרשים אם מעונינים להפרד.
דוגמת פס"ד על תשלום הקנס:
אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לא"י עמוד סז
מספר התיק /א - ג - תש"ה/ הרבנות הראשית לארץ ישראל, - בית הדין הגדול לערעורים בירושלים. השופטים: שני הרבנים הראשיים והרב אליהו מרדכי ולקובסקי, בנשיאות: הראשל"צ ר' ב"צ מ' ח' עוזיאל. המערערת: התובעת א' (הכלה), המשיב: הנתבע ב' (החתן). הנידון: תביעת תשלום קנס בגלל ביטול שידוכין במקום שאין טענת בושת חובת קיום השידוך במקום שלא נקבע קנס להחוזר בו עיכוב הנשואין בגלל תביעה כספית.
העובדות: הצדדים א' ו - ב' השתדכו זע"ז. בשטר תנאים נקבע, שכל המפיר הסכם זה צריך לשלם לצד השני חצי נדוניא. ברם, הכלה א' לא הבטיחה לחתן ב' שום נדוניא, כי אם להיפך, היה מוסכם ביניהם בעל פה שהחתן ב' יתן לה מאתים לא"י. לאחרי דין ודברים מרובים בין הצדדים בפני בי"ד ומחוץ לבי"ד והעמדת תנאים לקיום השידוך מצד אבי הכלה, מבקש החתן עכשיו לישא את כלתו, ובמקרה שהיא תסרב לכך, הוא מבקש לבטל לגמרי את קשר השידוכין שביניהם ולפטור אותו מכל חובת תשלומים. לעומת זאת טוענת הכלה א' שהחתן ב' הוא שהפיר את השידוך, ועל כן היא תובעת את תשלום הקנס כפי שהוא נקבע בשטר התנאים.
ביום ה' תשרי תש"ה הוציא ביה"ד בחיפה פסק - דין זה: א. תביעת התובעת א' על קנס נדחית, הואיל ובתנאים נזכר שמפיר התנאים משלם לצד המקיים חצי הנדוניא, והואיל ואין נדוניא אין קנס. ב. הואיל והחתן מוכן גם כעת לפי הצהרתו לקיים את התנאים ולחוג את החתונה בחיפה והוצאות החתונה תכסינה על ידו, לכן הננו נותנים להתובעת זמן של שלושים יום לבוא לחיפה לשם סדור החופה ואם לא תוחג, קשר של תנאים מתבטל ורשאי כל צד להתחתן עם מי שירצה. אם ישנן תביעות של הוצאות, תביעה זו יכולה להתברר בכל זמן.
על פסק - דין זה הגישה התובעת א' ערעור המנומק בין השאר כדלקמן: א. מכיון שהחתן התחייב בקשר עם התנאים לתת לכלה מאתיים לא"י, הרי יש כאן נדוניא, ואין הבדל אם הנדוניא הוא מצד החתן או מצד הכלה עכ"פ יש כאן נדוניא ויש אפשרות לקביעת הקנס - חצי הנדוניא. ב. עצם הקנס במקרה כנ"ל הוא דמי בושת, ולכן גם אם נניח שאין כאן נדוניא, הרי אפשר להעריך את דמי הבושת האלו, ונהפוך הוא הדבר, אם לא קבעו בשטר השידוכין כל נדוניא, אפשר להעריך את דמי הבושת אפילו למעלה מחצי הנדוניא - אבל בשום אופן אין לפטור את הנתבע לגמרי מכל חובת תשלומים.
 |
|
|
