ספר-התורה המיוחס לר"ן

| עובדיה חן |

רבות נכתב כאן ב'קולמוס' אודות ספר התורה המיוחס לר"ן. כזכור, הספר נמצא עטוף במטפחת וצורפה לו לוחית כסף שעליה כתובת ההקדשה של הספר על תנאי לבית הכנסת 'קהלת יעקב' בברצלונה בשנת ה' אלפים צ"ו ליצירה, ובה נכתב שהספר הזה כתב לעצמו ולזכותו 'נסים בן א"א מו"ר ראובן גרינודי'. על גבי הספר עצמו, בגב העמוד הראשון, שלא כנגד הכתב, נרשמה כתובת מרגשת ונוגעת ללב, שנכתבה בידי ר' ראובן בן הר"ן, המספרת את הקורות בקהילות ספרד בגזירות של שנת קנ"א וכיצד הצילו את הספר הזה. הספר נמצא כיום ב'בית הספרים הלאומי'.

התגלות ספר התורה, היתה לאחת התגליות המשמעותיות במאה הקודמת, והתקבלה בזרועות פתוחות בקרב חוקרים ורבנים. ספרי תורה מזמן כה קדום, כמעט ולא נשתמרו, ובהגלות נגלות ספר זה שכתבו אחד מגדולי רבותינו הראשונים, נשפך אור על כמה הלכות בדיני ספר תורה שלא היו ברורים. בפרט שימש הספר כאחת האסמכתות הגדולות לצורת האותיות כפי מסורת הכתיבה הספרדית, ובעיקר לצורת האות צד"י, שנכתבה בספר זה ביו"ד הפוכה, כמנהג הספרדים וכמנהג כל הנוהגים כיום על פי האריז"ל.

בתחילה התקבל יחוסו של הספר לרבנו נסים ללא עוררין, אלא שבהמשך היו שערערו על האותנטיות שלו, והגדילו אלה שטענו שהוא פשוט מזוייף. כך, ב'קולמוס' (מס' 73, ניסן תשס"ט) כתבו הרב משה אייזיק בלוי והרב מרדכי וינטרויב שליט"א מאמר המנסה להוכיח כי ספר התורה הינו מזוייף, וזאת בעקבות מציאת כתב יד אותנטי של רבנו ראובן בן רבנו נסים - אותו בן שכתב את העדות על ספר התורה. מדובר בכתב יד מוסקבה (אוסף גינזבורג 470) של חידושי הר"ן על בבא מציעא. בסופו של כתב היד נמצא דף שעליו כתוב, בין היתר: "זה הספר כתב בן הרב ר' ניסים זלה"ה", וכתובת נוספת מפורשת יותר: "...והוא מכתיבת הרב ר' ראובן ניסים זלה"ה". כלומר, את ספר חידושי הר"ן הזה כתב, או העתיק אותו בן, רבנו ראובן בן רבנו נסים! והנה בדיקה פשוטה קובעת שלא יתכן ששתי הכתובות יצאו מקולמוסו של אדם אחד...

כצפוי, גררה הכתבה תגובות רבות. המאמר הגיע גם לידיו של אחד מגדולי התורה בדורנו, הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א, אשר כידוע נחשב לאחד המומחים הגדולים בדורנו למחקר תורני. לאחר העיון בדברים, העלה הרב על הכתב מאמר שלם מנומק היטב המציג זוית שונה בכל הענין, ואחר בקשת הרשות ניאות הרב שנפרסמו כאן.

במאמרו המרתק מערער הגר"מ שליט"א על ההוכחה העיקרית של הרבנים והחוקרים הנ"ל שמדובר בשני סוגי כתבים, וטוען כי פשוט הם הגיעו למסקנא זו מחוסר ידיעה פשוט שישנם שני סוגי כתב ספרדי שלעתים היו משתמשים בהם במקביל. יחד עם עוד הוכחות מעניינות, הוא מגיע למסקנא נחרצת כי מדובר בספר תורה שכתבו הר"ן בעצמו.

הוא אף מתייחס לשאר הטענות המערערות את יחוס ספר התורה לר"ן מסתירות עם דברי הר"ן עצמו וכדומה, ומציע להם פתרונות מקוריים.

להלן דבריו כלשונו, כפי שנמסרו לידינו:

***

נאמ"ן ס"ט / בני ברק

על טענת זיוף בס"ת של הר"ן

באה לידי חוברת "קולמוס" (המוסף התורני של עתון משפחה) ניסן התשס"ט, ושם תחת הכותרת "הכתובת המזויפת על ספר התורה" האריכו למעניתם הרב משה אייזיק בלוי והרב מרדכי וינטרויב להוכיח בשם "חוקרים" שונים (ד"ר עזרא שבט, ד"ר מרדכי גלצר, פרופסור שלמה זלמן הבלין ופרופסור שלמה צוקר) שהס"ת המיוחס להר"ן שנכתב בשנת ה' אלפים צ"ו, אשר על פיו הוכיח הרה"ג ר' אריה ליב פרידמן זצ"ל בספר צדקת הצדיק (ירושלים תשמ"ח, עמוד מ) את צדקת וכשרות צורת הצד"י ביו"ד הפוכה כמנהג הספרדים – אינו אלא זיוף מוחלט, וזה ע"פ צורת הכתב הספרדי, ויובאו דבריהם להלן.

file:///C:/Users/NESS-M~1/AppData/Local/Temp/msohtmlclip1/01/clip_image002.gif" v:shapes="_x0000_s1026" alt="" />אמנם עם כל הכבוד לחוקרים, הם אינם בקיאים בכתב ספרדי כלל, וכל טענותיהם אינן אלא דמיון בעלמא. ונזכרתי שלפני כעשרים שנה נתן הרה"ג ר' יצחק כדורי זצ"ל מכתב להרב יצחק פרץ שליט"א שהיה שר הפנים, וטענו המתנגדים שהמכתב מזויף, ומסרוהו ל"חוקרים" שהביאו הוכחה לזיופו שבכל מקום הרב חותם כדורי בדל"ת והפעם חתם כצ'ורי בצד"י עם נקודה (למה לא שאלו את הרב כדורי עצמו? אינני יודע). ולו חכמו ישכילו, דאדרבא חתימה זו היא המקורית, וכך כתבו בעדות המזרח מדורי דורות השם כצ'יר וכצ'ורי בצד"י עם נקודה, ומבטאה כדל"ת חזקה מאד. וכך ראיתי אצל בנו ר' דוד כדורי הי"ו ספר אחד מכורך ע"י מר אביו זצ"ל (שהיה מתפרנס מכריכת ספרים כידוע) ששרד לפליטה מכל הספריה שלו (שנשרפה במלחמת השחרור בעוה"ר), ועל הכריכה כתוב שמו יצחק כ'צ'ורי עם נקודה על הכ"ף ונקודה על הצד"י. וזה בהשפעת הערבית שהאות צ עם נקודה למעלה מבטאים אותה כמו דל"ת חזקה    . וכך פירש דונש בן לברט פסוק אך בצלם יתהלך איש (תהלים ל"ט ז') מלשון חשך וצלמות, והביאו רש"י שם. והוסיף הרד"ק בשרשים (שרש צלם) בשם מר אביו ז"ל שהוא דומה ללשון ערבי שקורין לחשך צ'לאם בנקודה על הצד"י. ע"ש. וכ"כ רבנו חננאל בפירושו לפסחים (דף קי"ג ע"א) על ולא תעקר ככא: "פירוש ככא, המכתש, והוא אל צרם בלשון ישמעאל". והוא ט"ס וצ"ל אל צ'רס (בצד"י עם נקודה ובסמ"ך). והיא מלה ידועה עד היום ופירושה שן טוחנת, וכמו שסיים רבנו חננאל שם: וכדכתיב (קהלת י"ב ג') ובטלו הטוחנות כי מעטו. ע"ש. וע"ע לרש"י בחולין (דף ח' ע"א) וז"ל: רמץ, אפר חם. וכך שמו בלשון ערבי. ע"כ. וידוע הוא בלשון ערבי רמאץ' (רמאד) בדל"ת חזקה. הא למדת שהסימן צ' לדל"ת חזקה הוא עתיק מלפני אלף שנה. ולאפוקי ממה שכותבים היום פנצ'ר ומבטאים "פנטשר", שזה בא מהשיבוש של האות צד"י שקוראים אותה בהשפעת הגרמנית טסד"י, ולכן צד"י עם נקודה נעשתה טְשַׁ. אבל הספרדים כתבו צד"י עם נקודה להוראת דל"ת חזקה. ואילו היה המכתב הנ"ל של הרב כדורי מזוייף, לא היה עולה על דעת הזייפן לכתוב כצ'ורי בצד"י עם נקודה, כי ילידי א"י אינם רגילים בזה כלל. וזה פשוט וברור.

ואלה עיקרי טענותיהם של החוקרים הנ"ל:

א) את המלים "ומלכי צדק" (בראשית י"ד י"ח) יש לכתוב לפי המסורה בשתי תיבות ובשיטה אחת, וכאן הם בשתי שיטות. ע"כ. ולק"מ, כי אין זה במסרה, רק במנחת שי (שם) בשם הרמ"ה וספר ישן כ"י דלא ליפסוק בתרין שיטין. ע"ש. אבל במסרה ליתא, והר"ן תנא ופליג על הרמ"ה, וס"ל דדוקא גבי כדרלעומר אמרו בגמ' (חולין דף ס"ה ע"א) שצריך לכתבו בשיטה אחת, לפי שהוא שם אחד ממש, והראיה שלדידן הרי"ש של כדרלעומר בשוא. אבל מלכי-צדק לדעת המדרש (ב"ר פמ"ג אות ז') פירושו מלך ירושלים כדכתיב צדק ילין בה. ושמו העיקרי הוא שם בן נח כמ"ש רש"י בחומש. ועיין במסרה גדולה פרשת ויגש (בראשית מ"ו י"ד) וז"ל: פוטי פרע, ומלכי צדק, בעל חנן, צפנת פענח, אילין כ"ל [אולי צ"ל כולהו] כתיבי תרין מלין וקריין חד שמא. ע"כ. והרי לא שמענו לגבי פוטי פרע ובעל חנן שיקפידו הסופרים לכתבם בשיטה אחת, זולתי בצפנת פענח שכתב המנחת שי (שם מ"א מ"ה) בשם חומש קדמון שצריך לכותבם בשיטה אחת. ע"ש. ואין זה מעכב כלל. ואת"ל לדעת הרמ"ה שזה מעכב, י"ל דהר"ן לא ס"ל הכי. וכן מצינו להמאירי בקרית ספר שכמה פעמים אין דעתו עולה בקנה אחד עם הרמ"ה כידוע.

file:///C:/Users/NESS-M~1/AppData/Local/Temp/msohtmlclip1/01/clip_image004.gif" v:shapes="_x0000_s1032" alt="" />ב) הר"ן בחידושיו למסכת שבת דף ק"ד [ולא נמצא שם רק בפירושו על הלכות הרי"ף סוף פי"ב דשבת] כתב שצריך לעשות סוף השי"ן חד, ואילו בס"ת זה השי"ן הוא בעל מושב רחב. ע"כ. וגם זה לק"מ, כי אין כוונת הר"ן שיהיה מושב השי"ן משופע עם חוד באמצע כמנהג האשכנזים, אלא שיהא לה חוד בסופה, דהיינו שמושב השי"ן יהיה משפע והולך כלפי מטה עד שבסופו יהא חוד כזה    וכנדפס שם בהרי"ף בש"ס ווילנא. וזה אכן נמצא בס"ת שלו, כמובא צילום מזה בספר צדקת הצדיק (סוף עמוד מ). וכבר כתב אמה"ג זצ"ל בשו"ת איש מצליח ח"א (חאו"ח ריש סי' ז') שהספרדים יפרשו מ"ש בגמרא שקר אחד כרעא קאי, שהכוונה על שיפוע המושב של השי"ן מימין לשמאל. וכמה פעמים מזדמן בסוף השיפוע הנזכר חוד ממש (ראה שם בסוף הסימן ציורים 2-3). ע"ש באורך. ובא הר"ן לאפוקי שלא יעשה מושב השי"ן רחב כמו בדפוס. והגרי"ח בספר עוד יוסף חי דרושים (פרשת שופטים) כתב דמ"ש בגמ' שקר אין לו רגלים, היינו באותיות ק"ר של שקר, אבל אות ש' עומדת בריבוע כמו אותיות אמת, ובא ללמדנו שאין לדחות השקר בכל ענין, אלא יזדמן ענין שצריך לקרב השקר ולחבבו כמו האמת. ע"ש (ונ"ל שבא הרמז באות שי"ן דוקא, ר"ת שלום, לרמוז דמצוה לשקר מפני השלום. וסמך גדול לדבריו ממ"ש בהקדמת הזוה"ק בראשית דף ב' ע"ב, שאמר הקב"ה לאות שי"ן יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת אבל הואיל ואתוון דזיופא נטלין לך למהוי עמהון והם ק"ר וכו', מכאן מאן דבעי למימר שקרא יטול יסודא דקשוט בקדמיתא וכו' דהא את ש' את קשוט איהו. ע"ש). אבל בשו"ת פאת שדך (סי' ו') כתב שאין דברי הגרי"ח כפשוטן שיכתוב כמו אותיות הדפוס ממש נגד כל הפוסקים, אלא כוונתו בעוקץ למטה משמאל, או שמושבה נוטה רק מעט כלפי מטה בשמאל. ע"ש. והם הם דברי הר"ן. ואם תתעקש לומר שאין זה פשט דבריו, הנה יגיד עליו ריעו שכתב הר"ן שם למעלה מזה שצריך להרחיק הרגל מן הגג של הקו"ף. ע"ש. ויש לנו עדות בשו"ת הרשב"ץ ח"א (סי' נ"א) שבס"ת של הר"ן הקופי"ן שבו דבוקים. ע"ש. וכן הוא בס"ת הלז (עיין בספר צדקת הצדיק עמוד מ). והרשב"ץ היה בספרד ונולד עוד בחיי הר"ן (בשנת קכ"א). ומה שתתרץ בסתירה בין חידושי הר"ן ובין הס"ת שלו לגבי אות קו"ף, תתרץ גם לגבי אות ש'. נמצא ששתי הוכחות אלו יאכלמו כק"ש.

file:///C:/Users/NESS-M~1/AppData/Local/Temp/msohtmlclip1/01/clip_image006.gif" align="left" hspace="12" v:shapes="_x0000_s1027" alt="" />

ג) אתאן להוכחה העיקרית של החוקרים הנ"ל, כי נמצא על גבי הס"ת עצמו בגב העמוד הראשון (שלא כנגד הכתב) כתובת מרגשת ונוגעת ללב שנכתבה בידי ר' ראובן בן הר"ן, המספרת את הקורות בקהלות ספרד בגזירות של שנת קנ"א, וכיצד הצילו את הספר הזה, ומאידך יש כ"י מקורי של חידושי הר"ן על ב"מ שנכתב ביד בנו ר' ראובן הנ"ל, ובדיקה פשוטה אף לא של מומחה קובעת חד-משמעית שלא יתכן ששתי הכתובות יצאו מקולמוסו של אדם אחד. וא"כ הכתובת על הס"ת אינה אלא שקר וזיוף. עכת"ד. אולם במחילה מכבוד הפרופ' הנכבדים, אינם יודעים שיש בכתב הספרדי שני סוגים: א) כתב שדומה מאד לאותיות רש"י בדפוס (ועל פיו יצקו אותיות רש"י, כי רש"י ז"ל עצמו לא כתב בהן מעולם), דהיינו שכל אות עומדת בפני עצמה, וכך כתבו חכמי מרוקו ע"פ רוב. וכך נראה כי"ק של הגרי"ח מבבל בצילומים מספר תורה לשמה ועוד. ב) כתב "מעאלק" (תלוי) שהאותיות מסולסלות ותלויות זו בזו, וכך כתבו חכמי תונס וג'רבא לדורותיהם. ושני הכתבים נזכרו עוד בתשובת הרמב"ם שהובאה בב"י אה"ע (ר"ס קכ"ו) שרבינו יוסף הלוי [בן מיגאש] מנע מלכתוב הגט בכתיבה תלויה מאד [הוא כתב מעאלק] כדי שלא יהא משמע תרי לישני בגיטא [כי יש הרבה אותיות דומות, כגון מ ע ט, וכן אם מחברים האות נ עם ו אפשר שידמו לאות ט. ועוד]. וחזרו הסופרים לכתוב הגט בכתיבה אשורית כס"ת, וגם זה עיכב על ידם מפני שיבא [הכתב האשורי] לידי זלזול, והנהיג לכתוב בכתב אחר הנקרא בערבי "מדבדב". עכ"ל בלי ההוספות בין סוגריים. וא"כ הסתירה המדומה שהעלו בין הכתבים אינה סתירה כלל, כי הכתובת ע"ג הספר היא בכתב מדבדב כאותיות רש"י ממש, וכ"י חידושי הר"ן הם בכתיבה רהוטה של מעאלק, כאשר כל אדם יבחן. ואפילו לפי דבריהם, מי אמר שנכתבו בזמן אחד, ושמא היה הפרש של כמה שנים ביניהם. ויש לנו כ"י של אמה"ג זצ"ל בגיל י"ד שנה (חידושי פסחים בסוגית אין חוששין שמא גיררה חולדה) וכ"י שלו בשו"ת איש מצליח מגיל ארבעים ומעלה, והם שונים לחלוטין. ולו חכמו ישכילו, כי אילו היתה הכתובת מזויפת היה "הזייפן" מייחס את הס"ת להרמב"ם שהוא מפורסם הרבה יותר וחי כמאתים שנה לפני הר"ן, וידוע לכל שכתב ס"ת. אלא ודאי שאין כאן שום זיוף. והדברים מעידים על עצמם שנכתבו בזמן הגזירות ממש, שרומז למלחמת האחים דון הנריקי ודון פידרו בר"ת (הדו"ה וד"פ), וכן כותב הכו' האכזו"ק בבי"ת (הכומרים האכזרים וקשים בבית תפלתם). והכל בראשי תיבות מרוב פחד, שלא עצר כח לכתוב מה שבלבו בפירוש. ואילו היה ע"י זייפן כמה שנים לאחר מכן, יכתוב את הכל בפירוש. וכל הבדיקות שהציעו לעשות (בדיקת הדיו ובדיקת פחם 14) מיותרים לחלוטין. ותשקוט הארץ.

ובוא וראה יקר תפארת ערך ס"ת זה שלפנינו, כי נשאלתי לפני שנים רבות מהגאון ר' משה לוי זצ"ל על דברי הרב קול יעקב (יו"ד סי' ער"ה אות ח"י) בשם הברכ"י והאחרונים, שכתב שהסופרים הנוהגים בכל הפרשיות הפתוחות וסתומות לצאת י"ח דעת הרמב"ם והרא"ש, צריכים לעשות כן גם בשירת הים והאזינו, ואם כתבו השירות כדעת הרמב"ם (כמו שהוא ברוב ס"ת היום) צריכים לתקן, "דהיינו שתיבת עבדו שבסוף השיטה (שמות י"ד ל"א) יכתבו אותה בראש שיטת הֶחָלָק, ובסוף השירה ימחקו ויצמצמו הכתב כדי לשייר שיעור פרשה פתוחה, וכן יעשה בשירת האזינו". ובזה הוי אליבא דכ"ע. ע"ש. ונתקשה הרה"ג הנ"ל איך יעשה בסוף השירה. והסברתי לו שהמלה האחרונה בשירת הים העומדת לבדד (ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך "הים") ימחוק, ויכתבנה קצת לפני כן בצמצום, באופן שישאר ריוח כשיעור בינה ובין המלים שלפניה, וגם ריוח ט' אותיות בסופה, שתהיה הפרשה הבאה (ותקח מרים הנביאה) פתוחה לכ"ע בין להרמב"ם בין להרא"ש. וה"ה דהומ"ל כן בתחלת השירה, שימחוק את המלים "ובמשה עבדו" ויכתבן בצמצום כדי להשאיר אחריהן ט' אותיות, ולא יצטרך לכתוב "עבדו" בתחלת השורה הבאה. אלא שקשה שם למחוק הרבה, מפני שיש שם הוי"ה (ויאמינו בה') לפני ובמשה עבדו. אבל לכתחילה כשהסופר כותב יוכל לעשות כן, שיצמצם בשיטה אחרונה שלפני השירה, באופן שישאר בסופה ריוח ט' אותיות להיות השירה פתוחה אליבא דכ"ע. וכן יעשה בשירת האזינו, שאם כבר כתב "וכפר אדמתו עמו" בסוף השיטה ימחק אותן ויצמצם לכותבן לפני כן בדוחק, ותו לא מידי. והסכים לזה הגר"מ לוי ז"ל (וע"ע בקול יעקב שם לעיל אות ט"ז). והנה לאחר מכן באה לידי חוברת "עלי ספר" (רמת-גן תשמ"ו) ושם הובא צילום שני עמודים מס"ת של הר"ן ז"ל בשירת האזינו, ויש שם ריוח ט' אותיות בסוף פרשת וילך (אחר תיבות עד תומם) ואחריה שורה אחת חלק. וכן בסוף שירת האזינו השאיר ריוח תשעה יודי"ן (מאפס מקום) אחר וכפר אדמתו עמו. והבאתי כל זה באו"ת אייר התש"ן (עמוד תקלח). ע"ש. והנה מבואר שהסופר היה ספרא דווקנא דחייש לכל הדעות (כי שיטת הרא"ש היא דעת ר"ת והתוס' במנחות דף ל"ב ע"א כידוע, וכבר נתפרסמה בימי הר"ן). מלבד מה שנמצא בס"ת זה הידור גדול שהיקפו כארכו, וגובהו 48 ס"מ שהם ששה טפחים, כמ"ש בחוברת קולמוס שם, ולמה נתלה בוקי סריקי שבא זייפן אחד וכתב מאחורי הס"ת שהוא להר"ן וחתם בשם בנו ר' ראובן, ולא יירא שמא ירוצו את גלגלתו?

file:///C:/Users/NESS-M~1/AppData/Local/Temp/msohtmlclip1/01/clip_image012.gif" v:shapes="_x0000_s1029" alt="" />                            והנה כל מה שטרחו החכמים הנ"ל לטעון טענת זיוף, הוא כדי לקיים דעת החזון איש זצ"ל שהיה פוסל ס"ת שהצד"י ביו"ד הפוכה (כמנהג הספרדים) ע"פ שמועה שהיתה רווחת בווילנא בשם הגר"א (ונתפרסמה לראשונה בספר בית יעקב לר' ברוך ברוידא, ירושלים תרמ"ד. הובא בצדקת הצדיק עמוד מה-מו) שהגר"א ז"ל חתך בעצמו תפלין ומזוזות שנכתבו בצד"י הפוכה, ואמר דגמירא ליה שנפלה טעות בכתבי האר"י ז"ל ע"י תלמידי הצבי שבור. ע"ש. אבל כבר הוכיחו שלא אמר הגר"א כן מעולם. ובהקדמת הזוהר בראשית (דף ב' ע"ב) מפורש "ובגין כך אנפוי דיו"ד מהדר לאחורא כגוונא דא   ", ואמרו שהגר"א מגיה בזוהר "לאסתחרא" ולא "לאחורא". אבל זה מוכחש מדברי הגר"א עצמו בביאורו לספרא דצניעותא פ"א (עיין צדקת הצדיק עמוד מד ומה). ועוד שהזוהר שם מסיים "ולא אתהדרו אנפין באנפין", וא"כ אין מקום להגהה הנ"ל (צדקת הצדיק שם, בשם האדמו"ר מליבאוויטש). ושוב אמר הגאון חזון איש שבזוהר עצמו הכניסו דברים תלמידי ש"ץ שר"י. והראה לו הגביר ר' יעקב הלפרין ז"ל שהיתה לו ספרייה עשירה עם כמה ספרים עתיקים, שבדפוס ראשון של הזוהר (משנת שי"ח) נדפס כנוסח שלפנינו, והוא קדם לשערורית ש"ץ שר"י מאה ועשר שנים. וחזר החזו"א ואמר שכוונת הזוהר בעולמות העליונים לפני בריאת העולם, ולאחר התיקון נהפך פנים כנגד פנים, אבל הכתיבה בעולם המעשה שלנו אין בה שנויים (ראה בספר צדקת הצדיק עמוד עא). אולם בשו"ת יחוה דעת ח"ד (סי' ג' עמוד טז) הביא מהרה"ג ר' ישראל וועלץ ז"ל שהראה להחזו"א תשובת החתם סופר (חיו"ד סוס"י רס"ו) ששלח לרב השואל כתב האותיות מספרא דווקנא שלמד עמו אותיות של הב"י (שהם צורת אותיות אשכנזיות כידוע) וסיים: "ומה שיראה אות יו"ד שבימין הצד"י הפוכה, הוא ע"פ מה שקבלתי ממורי (הגאון ר' נתן אדלר) זצ"ל ע"פ קבלת האר"י זצ"ל". ועמד החזון איש כמשתומם ואמר לו: מעתה ברור כי אלה שיש להם מסורת לכתוב צד"י ביו"ד הפוכה יכולים להמשיך במנהגם לכתחילה, ואין להם לשנות. ע"ש. וכן בספר צדקת הצדיק (עמוד פה) הביא איגרת מהחזו"א זצ"ל "שהספרדים צריכים לנהוג לכתחילה כמנהגם, ומעולם לא אמרתי ח"ו פסול עליהם, והרבה פעמים באו לפני בשאלות בפרשיות הספרדיות ואיני מעורר כלום" (והובא גם בספר פאר הדור - תולדות החזון איש – בח"ג סוף עמוד קסה). וכנראה זה אחר שראה תשובת החת"ס הנ"ל, והדר הוא לכל חסידיו. ומ"ש בספר קריינא דאיגרתא שהחזו"א לא חזר בו (וכעת אמ"א), היינו דוקא לאשכנזים, שלכתחילה צריכים לכתוב ביו"ד ישרה (אבל לא נראה שיפסול גם בדיעבד לאשכנזים, נגד דעת החת"ס ורבו). ומ"מ נשאר החזו"א בדעתו שעד ימי מרן הב"י כתבו בצד"י ישרה ומשם ואילך התחילו לכתוב בצד"י הפוכה, אם שכך נוח לסופרים ולמדפיסים או ע"פ הקבלה וכדומה. ולכן טרחו בעלי המאמר "להוכיח" שס"ת המיוחס להר"ן איננו לו, והכתובת שעליו מזויפת, וכאמור.

אולם ברוך השם שלא השבית לנו גואל, ויש לנו כ"י קולופון לתנ"ך של הרב שם טוב ב"ר אברהם בן גאון בעל מגדל עז (תלמיד הרשב"א), וצילום ממנו מובא באנציקלופדיה הלפרין ח"א (עמוד 59) שכתב תנ"ך לעצמו בשנת חמשת אלפים ע"ב (עוד לפני הר"ן), וכל הצדיקי"ן שם ביו"ד הפוכה. וכן בתהלים כ"י על קלף מאיטליא שנכתב לפני למעלה משבע מאות שנה (באנציקלופדיה הנ"ל עמוד 71) הצד"י הפוכה. וכן ראיתי בחדש חשון התשמ"ט בס"ת שכתב הגאון ר' יאשיהו פינטו ז"ל (מח"ס פירוש הרי"ף על עין יעקב) ונמצא ביד צאצאיו הי"ו באשדוד, שהצד"י שם הפוכה, וכידוע ר"י פינטו נלב"ע בשנת ת"ח (כעשרים שנה לפני בלבול ש"ץ שר"י), וא"כ אין יסוד לשמועה שהצד"י ההפוכה באה מכת צבי שבור. וכן מוכח למדקדק בלשון מרן בש"ע א"ח (סי' ל"ו ס"ב) "כל אות צריכה להיות גולם אחד, לכך צריך ליזהר בנקודה שעל האל"ף שהיא כמין יו"ד ובנקודה שתחתיה וביודי השי"ן והעי"ן ואחורי צד"י שיהיו נוגעות באות". הנה לא נקט וביודי השי"ן והעי"ן והצד"י, לפי שהיו"ד של הצד"י הפוכה. ועיין בספר צדקת הצדיק (עמוד יב) שבס"ת של מרן הנמצא בצפת כתובה הצד"י ביו"ד הפוכה. ועוד כתב שם (עמוד לז) שבקראקא יש תנ"ך כ"י בבהכ"נ של הרמ"א אשר שלח לו מרן הב"י מצפת שקנה עבורו במאה אדומים זהב וכו'. וכיום נמצא בטבריא אצל ר' יחיא דהאן. ונסע הרב צדקת הצדיק לשם בחדש מנחם-אב התשי"ב ומצא שהצדיקי"ן ביו"ד הפוכה, והכתב הוא ספרדי. ע"ש. הא למדת שכתיבה זו עתיקה מאד ביהדות ספרד ומקורה בזוהר. ואין שום נ"מ להתווכח אם הכתובת שע"ג ס"ת הר"ן נכונה ואם אין.

file:///C:/Users/NESS-M~1/AppData/Local/Temp/msohtmlclip1/01/clip_image016.gif" v:shapes="_x0000_s1030" alt="" />וקבלתי מפי אמה"ג זצ"ל שהאות ל בס"ת אם נמצאת הוי"ו שעליה בקו ישר, או הפוכה, או כמו זי"ן, כזה         הכל כשר, כיון שצורתה הכללית בסדר והתינוק קורא אותה למ"ד. וכ"כ הגר"ע יוסף שליט"א בהסכמתו לשו"ת משפט כתוב. ע"ש. וה"ה לאות צד"י, דכיון שצורתה עליה, אם עשה היו"ד הפוכה או ישרה כשרה לכ"ע, ואפילו בתרתי דסתרן, בין בתפלין בין במזוזה. וכן פסק בשו"ת יביע אומר ח"ב (חיו"ד סי' כ'). עש"ב.

ולסיום אודיע שאצל הספרדים נשכח ענין ש"צ שר"י לגמרי כחמשים שנה אחרי מותו, כי נקטו הרבנים בשיטת "גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו". וזכורני בשנת התשט"ז (בערך) נשלחו לתונס חוברות "לפקוח עינים" מנטורי קרתא בירושלים, ובין הדברים כתבו שמי שמאמין שהמדינה היא אתחלתא דגאולה הרי הוא כמאמין בש"צ שר"י. ובאו ת"ח ונבונים לאמה"ג זצ"ל ושאלו מה הכוונה "כמאמין בשליח צבור"... וכן ראיתי מסופר על הגאון ר' אברהם חיים אדאדי זצ"ל ראב"ד לוב (מח"ס ויקרא אברהם, נלב"ע בשנת התרכ"ט) שהיתה אשה אחת משוררת בערבית בבית היולדת בליל המילה (הנקרא ליל הזוהר) "יבא אלינו המשיח ועמו נתן". וקרא אליה הרב ואמר לה: "מי זה נתן?" (הכוונה ברורה לנתן העזתי). אמרה לו: "חייך רבי אינני יודעת, כך קבלתי מסבתא שלי שקבלה מסבתא שלה". אמר לה: טעות סופר הוא, וצ"ל "יבואנו המשיח והלויתן" שנזכה לסעוד מבשרו של לויתן. וסברה וקיבלה. וכך לא הוצרכו חכמי ספרד לחרמות ולא לנידויים וכיו"ב, כי לא ברעש ה', ודרכיה דרכי נועם כתיב. ולכן כל החשד שאנשי ש"צ שר"י גרעו והוסיפו בזוהר ושינו בכתב הס"ת, אין לו יסוד, לא שורש ולא ענף. ישמע חכם ויוסף לקח.