מאמרים מנשיאי חב"ד

להבין ענין שמחת חתן וכלה ע"פ ולהעלותו כו' אל ארץ זבת חלב ודבש. הנה פי' חתן וכלה למה נקראים בשמות כאלו. להיות כי שמחת חתן היא בדרך ירידה מלמעלה למטה. לכך נקר' חתן ותרגומו של יורד נחית. וחות הוא עיקר התיבה. וכלה יש בה ב' פירושים הא' לשון כליון כמ"ש כלתה נפשי. כו'. והב' לשון כלא. שהוא ענין מניעה מלצאת החוצה. כמו שים זה בית הכלא וכדומה לזה כלוא בבית לא אצא כו'. וביאור כל זה להבין דוגמת זה בחתן וכלה העליונים. הנה ארז"ל ביום חתונתו זה מתן תורה. היינו כי ידוע דחתן הוא הקב"ה סוכ"ע הנק' בשם הוי'. וכלה כל ה' הוא שם אדני כח הפועל בנפעל בחי' ממכ"ע כו'. ולהיות כי ירידה גדולה היא לבחי' סוכ"ע להתצמצם בשם אדני להוות מאין ליש כו'. לכך נקרא הוי' חתן לשון חות. כי נחית דרגא הוא להיות משפילי בשמים וארץ כו'. מאחר שהוי' הוא ענין היה הוה ויהיה למעלה מזמן ומקום. אני ראשון וכו' וכולא קמיה כלא חשיבי כו' וכידוע. אמנם כדי להבין למה נקרא ממכ"ע בשם כלה. וכפי' הב' לשון כלא כו'. וגם להבין כל עיקר ענין שמחת חתן וכלה כו'. יש להקדים להבין פי' הפסוק כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כו' כן היינו מפניך הוי' כו'. הנה כנס"י בכל ימי הגלות מצרים נמשלה למעוברת כמ"ש כמו הרה כו'. וכן הרינו חלנו כו'. והלידה שתוליד כנס"י הוא לידת משיח שנא' בו אני היום ילדתיך כו'. וכמו שבשעת הלידה תחיל תזעק בחבליה כו'. כמ"כ יהיו חבלי משיח שהוא חבלי לידה כו'. וביאור דבר זה הנה מסיים הנמשל כן היינו מפניך הוי' פי' להיות כי כל עיקר הכוונה במעשה המצות הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה פי' קוב"ה ידוע שהוא שם הוי' סוכ"ע שבבחי' אצי' ממש יתגלה לעין שכל והשגה ממש. שאז הוא ענין היחוד. שהעליון מתגלה למטה בתחתון. דהיינו בבחי' ההסתר והצמצום של הנבראים מאין ליש יתגלה בהם בחי' הוי' סוכ"ע כו'. ולזאת הכוונה אנו אומרי' ברוך אתה הוי' פי' ברוך לשון המשכה והתגלות מלמעלה למטה דהיינו שיתגלה באלקים דוקא בחי' הוי' כו'. וזהו כמשל הלידה שהולד תחלה מוסתר בבטן אמו ובלידה מתגלה ויוצא לחוץ כו'. כן שמש ומגן הוי' אלקים שהוי' מוסתר ומצומצם באלקים בבחי' עיבור וקטנות

גדול כו'. וכשכנס"י מעוררים למטה שיתגלה הוי' למטה בזאת גורמים קירוב זמן בחי' הלידה וההתגלות והיינו מה שיהי' לע"ל בגילוי גדול במשיח דכתיב ביה אני היום ילדתיך שהוא גילוי אלקות העצמות דהוי' סוכ"ע הוא ע"י הקריאה וההתעוררות כל ימי העוה"ז לזה ע"י מעשה המצות ובכל הברכות שאומרים ברוך אתה הוי' כו' אמנם קריאה והתעוררות זו שאומרים בזמן הזה אינו אלא בבחי' עיבור בכנס"י שהרי כשאומרים ברוך אתה כו'. אינו מתגלה עדיין כ"א בצמצום גדול ליחידי סגולה בשעת הכושר לפרקים רחוקים כו'. רק שצועקים ומבקשים שיהי' הגילוי והלידה כו'. וזהו כן היינו מפניך הוי'. פניך הוי' הוא בחי' הוי' כמו שהוא בבחי' פנימיות האצי' שהוא סוכ"ע העצמי כו'. דקמי' כלא חשיב כו' ואין שינוי כלל כו' וכחשיכה כאורה שוין כו'. (וזהו ע"י שויתי הוי' לנגדי פי' שיתבונן שבאמת הוא הארת הוי' באלקים ואד' למטה כמו שהוא למעלה בעצמותו בגילוי אלא שלהיות גילוי זה לאדם זהו בחי' הלידה הנ"ל לע"ל דוקא. זהו שאמר היינו מפניך הוי' שנהיה כאן למטה מפניך ה' כאשר היינו במחשבה תחלה כו'. אבל בימי העוה"ז לא היינו מפניך הוי' וזהו העבודה בכל משך זמן העיבור שיתגלה שם הוי' כמ"ש ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד. וארז"ל אטו האידנא לאו אחד הוא כו' עד האידנא לא כמו שאני נכתב אני נקרא. ולע"ל יהיה נקרא כמו שנכתב. לכן נקרא בחי' זו מה שאינו נקרא כמו שנכתב בשם עיבור והעלם. ולע"ל יהי' גילוי פניך הוי') והיינו בחי' הסתר וצמצום גדול בבחי' עיבור ולזעוק בחבלי לידה לבד כנ"ל והמשך הדברים כך הם עד שנהי' מפניך ה' היינו כמו הרה תקריב ללדת כו' וד"ל. והנה חבלי לידה אינם אלא בשעת לידה. ובימים הקרובים אל הלידה. אבל באמצע העיבור אין חבלים שתזעק כו' רק צער העיבור לבד כו' ועיקר ענין החבלי לידה ידוע שהמה המונעים את הלידה ומעכבים הולד לצאת כו' כמ"כ יובן שהצעקה והזעקה הגדולה היא באה כשהמונעים רבים והם חבלי משיח בדור שיבא בב"א שתחיל תזעק בחבליה. פי' קודם עיקר הגילוי של הוי' יזעקו בנ"י. מחמת גודל ההעלם ומניעת האור והגילוי כו'. אבל קודם לזמן משיח הרבה אין בהם הזעקה עדיין מחמת העלם כו' אלא ענין

העיבור עצמו. דהיינו ענין אשה כי תזריע וילדה זכר כו'. והאשה מזרעת תחלה מן האודם שבה שממנו עור ובשר של הולד. ושחור שבעין כו' כמ"כ עד"מ כל ימי העוה"ז שהוא בחי' עיבור דהיינו ע"י בחי' העלאת מ"ן דכנס"י מרשפי אש התשוקה וההתלהבות מהתבוננות דהוי' כו'. וכל חד משער בלבי' כו'. הנק' אודם כו' מזה נעשה בחי' עיבור מה שנמשך שם הוי' להיות מלובש בתוך שם אלקים ואדני והעלאת מ"ן זה מן האודם. ואל אישך תשוקתך נקראת כלה כל ה' שמקבלת מבחי' כי כל בשמים ובארץ. ומזה נמשך שתהי' כלתה נפשי. אבל מה שהפנימית עצור בה בצמצום וכיווץ גדול נקראת כלא כו' וכמשי"ת בע"ה וד"ל. והנה לאחר הלידה הוא זמן מוחין דיניקה ב' שנים. וזהו ארץ זבת חלב ודבש פי' זבת חלב להניק הנולד בחלב דאימא מדדים שבמקום בינה דוקא כדי להגדיל הולד כו'. וביאור דבר זה הנה אנו רואים שהולד נולד בקטנות מאד. וע"י החלב שיונק הוא גדל בכל איברים. שלא לפי ערך גידולו לאחר היניקה. שהרי לאחר ב' שנים דיניקה הוא גדל מעט מעט בכל שנה. הגם שיאכל הרבה אין המזון מגדילו כ"כ. כמו שהחלב הוא מגדילו בב' שנים דיניקה. שנגדל הרבה מאד בחצי שנה יותר משיגדל לאחר היניקה בב' שנים וכדומה. אין זה אלא מסיבת החלב שטבעו להגדיל הגוף יותר מהמזון. והתועלת העיקרי ביניקה הוא ההגדלה. מלבד מה שהוא לו ג"כ למזון וחיות כלחם. וטעם הדבר למה החלב מגדיל הוא לפי שהחלב שבדדים במקום בינה שבלב כו' כי דם הלידה נעכר ונעשה חלב. מיץ דק במוחי' שלה ומשם נשפע ויורד למקום בינה שבלב ונעשה חלב בדדי' כו'. וחלב זה הוא בחי' מוחין אלא שנתגשם וירד כו'. ע"כ בכחו להגדיל איברי הולד שהרי כל עיקר הולד ממוחין דאמו נלקח כו' וד"ל. ודוגמת זה אנו מוצאים בעבודת ה' במדות אהבה או יראה ורחמנות שנולדו כבר מן השכל שכאשר יזכור על השכל של המדה יותן כח ועוז להמדה שתפעולעוד פעולתה וכמ"ש במ"א. שזכירה זו נעלמת בתוך המדה וממנה סבת הגדלתה להתקיים ימים רבים כו' ע"ש בארוכה וד"ל. והנמשל מכל זה יובן ג"כ בענין ארץ זבת חלב כו'. פי' ארץ הוא כנס"י בחי' מלכות דאצי' שנקראת והארץ הדום רגלי. ונקראת ארץ החיים לפי שמקבלת שפע ואצי' מעץ החיים ע"ש שממשיך החיים מהחכמה ובינה בחי' והחכמה תחי'. ובבחי' בטן שלה מוסתר ונעלם ההמשכה משם הוי' והיינו ע"ד מבטן מי יצא הקרח. מי היא הבינה בחי' מי ברא אלה. ובטן מי היא המל'. וקרח זהו ההשפעה כמ"ש במ"א ע"פ הנותן שלג כצמר וכשיתגלה לע"ל כנ"ל כתיב כי הגדיל הוי' לעשות עם אלה וענין הגדיל הוי' שלהיות כי הלידה שהוא גילוי אלקות בנשמות הוא בתחלה בקטנות. ואז זמן מוחין דיניקה מבחי' החלב דמוחין דאימא כנ"י כו' והיינו זבת חלב להניק ולהגדיל שיהי' בחי' הוי' גדול ומהולל מאוד בבחי' אורך ורוחב גדול בהשגו' בני אדם. וכמ"ש וראו כל בשר כו' ולא בבחי' קטנות כו' וד"ל. והגדלה זו דהוי' עם אלה דוקא שהם כללות נשמות הצדיקים כי חלק הוי' עמו ישראל עלו במחשבה תחלה וכמ"ש כן היינו מפניך הוי' כנ"ל. וכנזכר במשל הנ"ל שההגדלה בזמן היניקה שלא לפי ערך הגידול אח"כ כו'. כמ"כ הגם שיהי' בחי' חבלי לידה גםלאחר משיח והוא הכאב שמרגשת אחר הלידה כו'.

אמנם הגדלת הנולד יהיה במהירות מאד ויתגדל ויתקדש שם הוי' לעיני כל בבחי' הגדלות המוחין כו'. וזהו מסיבת החלב דאימא שהוא בחי' מוחין עליונים דמל' דאצי' שירד והושפל במקום בינה שבלב כדי להניק כנ"ל וד"ל:

ועתה יש להבין ענין הדבש מהו זבת חלב ודבש. הנה מטבע הדבש הוא להעמיד הדבר הנטמן בתוכו. שיתקיים הדבר ימים רבים מאד בלתי יקולקל כלל מכמו שהיה בראשית התהוותו חזק במעמדו כו'. ובלתי הדבש הנה מרוב ימים ושנים יתפרדו חלקי הד' יסודות שבאותו הדבר וילכו לאבדון ולכליון כל אחד למקורו. ומזה סבת הפסד אותו הדבר התבואה תרקב. והדומם יתעפש וכדומה לזה בכל חלקי גופי הדומם והצומח והחי יבאו להפסד וכליון לגמרי מטעם זה אבל הדבש יקויים בו הדבר במעמדו ותקפו כמו שהיה בלתי יקולקל ויופסד כלל גם משינוי אוירים וכדומה והטעם הוא לפי שיש בטבע הדבש לכווץ היינו להצמית ולהכוויץ כל דבר כמו שטבע החומץ להכוויץ ולהצמית כמ"ש בפוסקים בי"ד בכמה דוכתי וכמו הורדס דטמנה בדובשא כו' ולפי שהוא מצמית ומכווץ נקמצו בו הד' יסודות ואינם מניחים להפרד וליכלל כ"א במקורו כו'. ועוד זאת פעולת הדבש שמהפך ממרירו למיתקא שהרי הוא מהפך את הדבר הנטמן בו לדבש כו'. דהיינו ברוב הימים מאד יהפך הדבר הנטמן שנעשה דבש ממש וכמ"ש בי"ד בענין היתר רגלי הדבורים שבדבש כו'. ובענין חתיכה של איסור שנפלה בדבש עיין בהרא"ש פ' כיצד מברכין בשם הר"ר יונה ובטוא"ח סי' רי"ו ובטוי"ד סי' פ"א דיעות בזה:

וכל זה מסבת הכווץ שיש בדבש. עד שברוב הימים יהפכנו לדבש ממש כו'. ועיקר הטעם הוא מפני שבדבש יש גבורות ג"כ הגם שהוא מתוק שהרי שורף הלב וכמ"ש במ"א והוא מבחי' גבורות ממותקות דהיינו בחי' גבורות שבחסד ע"כ בגבורתו וכחו הוא מצמית ומכווץ כי בחי' גבורות הוא הצמצום והכווץ בעצמותו העדר ההתפשטות כו'. וכשהוא בתגבורת גדול הנה אז יתגבר על אותו הדבר ויהפכנו לדבש והיינו שממתיק אותו ג"כ כי הלא זהו בחי' גבורה שבחסד שהוא התגבורת הגדול של החסד להמתיק את הגבורות היפכו כמו תוקפא דדרום כחום היום החמימות הוא בחי' גבורות של חסדים כמ"ש במ"א עד שיהפך גם מצד הצפון שלא יהי' קר וכדומה לזה להפשיר השלגים כו' וכן עד"ז מיתוק הצנון מן חריפותו ע"י הדבש הוא וכמ"ש במ"א שזהו מסיבת גבורות שבדבש דוקא וד"ל. משא"כ המתוק בעצם לא יוכל להמתיק הגבורות כמו מתיקת הצוקער וכדומה הוא מבחי' חסד שבחסד וע"כ אין בכחו לקיים כל דבר להיות שאינו מכווץ לפי שהוא בבחי' ההתפשטות כטבע המים כו'. ומה גם שיוכל להמתיק היפכו והכל הולך אל טעם א' וד"ל. והנמשל מכל זה יובן למעלה בהיות כי אנו אומרים אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי. ויש להבין מה הוצרך לשומר לשמור הנפש בגוף כו'. אך הענין הוא לפי שע"י יניקת החלב דאימא כנ"ל הגדיל הוי' פי' בכנס"י יהי' מוחין והשגות נפלאות בהוי' בדוגמת הוי' האמיתי שלמעלה באצי' שהרי נאמר וילדה זכר דהיינו דוגמת המשפיע כו'. וכמ"ש בזהר פ' בא דל"ח מאן פני האדון וע"ד שארז"ל עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה וא"כ כל  

ניצוץ לא יוכל להשאר בחומר גופו מאחר שמשם הוי' נלקחו בשרשו קודם שנזרע בבטן מ' דאצי' כידוע שחלק הוי' עמו כו'. ולכך כשישיג הניצוץ באמיתת בחי' הוי' סוכ"ע כמ"ש שויתי הוי' כו'. והיינו בעת הגילוי הגדול בחי' לידה כנ"ל ובפרט כשיגדיל ע"י יניקת בחי' חלב כנ"ל מוכרח הדבר שיופשט מגשמיות גופו בבחי' מס"נ ממש מחמת העריבות ומתיקות שראה והשיג שרשו העצמי כמשל שלהבת העולה מאיליה כו'. ואז נקראת כלה כלתה נפשי ממש כו'. וזהו אתה נפחתה בי כמ"ש ויפח באפיו כו'. ואתה משמרה בקרבי בלתי תפרד מן הגוף לגמרי ותוכלל במקור חוצבה כו'. וענין שימור זה הוא ע"י בחי' הדבש שארץ העליונ' זבת חלב ודבש ג"כ והיינו שנמשך בחי' גבורות שבחסדים עליונים להכוויץ ולהצמית הניצוץ שיתקיים בחומרו ולא יוכלל כו'. וביאור דבר זה יובן ע"ד דוגמא ממה שאנו רואים כי כאשר תחפוץ הנפש להתענג על ה' בעריבות ומתיקות עד כלתה ממש בצדיקים הגדולים כידוע הנה במה תחזור להתקיים בגופם. וכמ"ש בזהר שהוא ענין דעייל ונפיק כו'. אינו אלא ע"י שתחפוץ יותר בתורה ומצות בעוה"ז משתהנה מזיו השכינה וכמאמרז"ל יפה שעה א' בתשו' ומע"ט מכל חיי העוה"ב וכמ"ש תחת אשר לא עבדת בשמחה ובטוב לבב מרוב כל פי' השמחה וטוב לבב של הניצוץ אלקי במעשה המצות הוא הרבה יותר משמחת וטוב לבב בזיו השכינה הנק' רוב כל כידוע ומבואר במ"א. אך מפני מה יפה שעה זו של מעשה המצות מרוב כל עד שמפני זה תחזור מן דביקותה הנפלאה ותחזור בגופה בבחי' שוב כידוע. הנה הוא לפי שהתורה נמשלה לדבש וכמו הדבש מכווץ כנ"ל כן תורה ומצות יקיימו ויכווצו את הניצוץ להיות נשמר ומתקיים בגופו ימים רבים כו'. ועוד זאת פעולת דבש התורה שזהו יהי' יתרון שכר הניצוץ שישתאב בגופא דמלכא וכענין מיכאל מקריב נשמות כו'. והיינו להיות לאחדים ממש עם הוי' האמיתי הנק' גופא דמלכא. ואז תקרא אחי וריעי או אחותי וכמ"ש למען אחי ורעי כו' משא"כ בעוה"ב נק' ברתא דמלכא כו' וזהו שאתה משמרה בקרבי ויובן שהשימור הוא ממקום הנעלה יותר במדרגת ממאן דנפח כו' וד"ל. ועתה יובן ענין שמחת חתן וכלה בהיות כי ע"י הדבש דתורה ומצות אינה נקראת כלה. אלא כלא. לשון מניעה ועיכוב ההתפשטות והיציאה מגופה אלא הניצוץ כלוא ועצור בחומר כדי לקיים המצות וכנ"ל. ועד"ז יובן המדרש סוף שיר השירים ע"פ חברים מקשיבים לקולך השמיעני. וזהו ענין שמחת כלה שתשמח במצות בטוב לבב הרבה יותר מרוב כל כנ"ל וד"ל:

והנה מבואר ממה שנזכר למעלה דמה שתשמר הניצוץ בגופה. הוא מחמת מדרגה אלקי' הרבה יותר נעלה. ממדרגה זו של הניצוץ. במה שיהי' לה מס"נ וכלות הנפש כו' וכמ"ש במ"א בענין הפרש משה ע"ה בזה משאר הנביאי'. שנתנבא והי' עומד בגופו כמקודם כי לא הסתיר לו גופו כלל. כי הכליון של המס"נ הוא מצד מחשך החומר שצריך להפשיטו אבל במשה היתה שכינה מדברת מתוך גרונו כו'. וזהו ג"כ מדרג' דעייל ונפיק בנשמות כו'. ולכך זה נק' בשם שמחת כלה שתתעדן בעונג הנשפל ויורד אל עצמותו כמו השמחה בכל מקום היא בחי' ירידה והשפלה מלמעלה למטה שהרי בשמחת אדם יתגלה יותר וכמ"ש במ"א. וכמ"כ שמחת כלה

בחי' ירידה היא בהיפוך מכלות הנפש שהוא עונג העולה כו' והשמחה הוא העונג היורד כו' וד"ל. ועד"ז הוא שמחת חתן העליון כי כתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא כו' ונז' בזהר דמל' עלמא תתאה לגבי עלמא עילאה דדכורא כהאי אבן טבא כו'. וכמו המראה שמה שמראין יתראה בה. וכן בהיפוך למעלה מה שמראין בדמות כבוד ה' הנק' מראות אלקים והוא שמחת כלה העליונה. עד"ז הוא בא לראות באופן שמחה כזו דוקא. דהיינו בעונג הנשפל ויורד והיינו שמחת חתן. וכנז' בזהר בהאי יומא מלכא בי תרעא יתיב. פי' כשיש שמחה גדולה אז המלך מתגלה ויוצא מפנימיות היכליו ויושב בשער. כדי שיראוהו כל ההמון דוקא אפי' עני נבזה כו'. וגם בזאת יהי' שמחתו שיגלה כל מצפוניו הנחמדים שבאוצרותיו וישתבח בהם לעיני הכל כו'. וכענין בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו כו'. שזה היה בזמן השמחה דוקא. וא"כ אין שמחה עליונה דאצי' בבחי' ירידה וגילוי גדול כ"א ע"י מעשה המצות דוקא כנ"ל וד"ל:

להבין שורש כל הדברים הנ"ל. שרש ענין חלב ודבש. הנה דבש נזכר בפע"ח שער השופר שדבש הוא דין דגדלות ש"ו של שופר הוא בגימטריא דבש והוא בחי' גבורות שבחסד. וגם כל מיני מתיקה הוא מבחי' גבורות. שמפני זה נאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו דקאי על כל מיני מתיקה. ולאו דוקא דבש כדפרש"י בחומש פ' ויקרא. שכתב דכל מתיקת פרי קרוי דבש. ולהבין זה איך דבר המתוק הוא מבחי' גבורות והלא הגבורו' הוא הדין והצמצום כו'. הענין הוא דבאמת כמה מיני גבורות יש. ובדרך כלל ב' מיני גבורות הם. הא' הדין והוא ענין הכליון וההסתלקות כמו האש שהוא המכלה כל דבר כו'. וגם בעצמו הוא טבעת העלייה וההסתלקות למעלה באש היסודי מקורו כו'. והב' הוא ההיפוך מזה והיינו ענין הירידה וההמשכה להשפיע ולהחיות לזולתו. וכמו ענין גבורות גשמים שיורדין בגבורה או לקיים המציאות בלתי יאבד ויכלה כענין הדבש המכווץ כו'. וזה לא יהי' ע"פ הרוב כ"א מבחי' הגבורות דוקא. וכמו שאנו רואים שהחמימות של התאוה. יקרא בשם גבורות ג"כ כידוע והרי הוא עיקר מקור סיבת ההולד' כמו שמצינו כשנתבטל היצה"ר ג' ימים לא נמצא ביצת תרנגולת כו'. וההולדה הוא שפע וחיות בדרך המשכה וירידה ממהות למהות אחר עד שיוליד דוגמתו שהוא כענין החסד היפוך הדין וההסתלקות כו'. וכן אנו רואים כי הדם הוא הנפש הוא יקרא בשם גבורות ג"כ כידוע והוא עיקר החיות של הגוף והחיות הוא שפע החסד האמיתי להחיות לזולתו כו'. ומכל זה וכיוצא בזה יובן שיש שיקרא בשם גבורות ויהי' מחיה ומשפיע יותר מהחסדים כו'. ועפ"י הרוב הוא מבחי' גבורות שבחסדים. ועד"ז הדבש וכל מיני מתיקה שהגם שהמתיקות שרשו ומקורו הוא מבחי' החסדים. בענין מ"ש ומתוק האור וטוב לעינים וכן מ"ש ומתק רעהו מעצת נפש אבל ענין העריבות והעונג הנרגש בדבש ומיני מתיקה זו היא מבחי' גבורות דוקא ע"כ יחיה וישיב את הנפש הטועמה כו'. והוא ענין הטעמים ג"כ שבכל המאכלים שהטעם רוחני שיטעום בהם הוא מבחי' גבורות כו' וד"ל. ועפי"ז יובן ג"כ סיבת ענין הדבש שהוא מכווץ בלתי יכלה כו'. והנה שרש ענין דבש הגבה למעלה הוא בחי' דין דגדלות כו' כמבואר שם. וביאור הדבר הנה ידוע דבחי' גבורות דע"י

הוא מתלבש בחכמה סתימאה דא"א שממנו שורש כל הבירורים דרפ"ח כו' כי בחכמה אתברירו וידוע דבחי' חסד דע"י שורה בגלגלתא שהוא כתר דא"א כו' וגבורות דע"י שורה בחכמה שבכתר כו'. פי' גבורות דע"י הוא ענין צמצום העונג כאשר יתצמצם ויהי' נרגש באיזה דבר ואז הוא בבחי' כלי המקבל אותו העונג (נ"ל כמו עד"מ אם יתענג האדם באיזה דבר נאה ונחמד הנה יש כאן ב' צמצומים הא' צמצום הרגשת העונג שהרי מה שירגיש בעונג זה הוא בחי' חלק קטן מאד נבדל מעצמות העונג שבבחי' יחידה שבנפש כו' שאינו בבחי' הרגשה עדיין כי ההרגשה היא מגשמת את העונג ומצמצמת אותו במאד שהרי ישתנה לפי העת בהכנת הנפש ואופן והשראתה בחומר הגוף כו' משא"כ עצמות כח העונג שבנפש אינה משתנית בשינוי החומר של הגוף כי מעצמות הנפש תחשב ע"כ אינה בכלל הרגשה עדיין כו' וד"ל. והצמצום השני הוא מה שהרגשת עונג זה הוא באופן פרטי דהיינו בדבר פרטי כמו מראה הציור הזה דוקא ולא בציור אחר והרי יש אדם מתענג ממראה נאה זו ולא יתענג כלל מציור אחר שזולתו יתענג בה וזולתו לא יתענג כלל במה שזה מתענג כו'. וא"כ הרי העונג הזה יוצא לחלק פרטי דהיינו להיות באופן פרטי וגם הלא הדבר שבו יתענג הנה הוא בחי' כלי ומכון שבו ישרה עונג הזה א"כ בא לכלל כלים ואותיות המגבילים כו'. בין בנפשו בין באותו הדבר שהרי יש מי שמקבל אותו העונג והוא הרגשת הנפש ואותו הדבר כו' וד"ל. משא"כ עצמות כח התענוג שבנפש שאינה בכלל הרגשה לא תהיה באופן פרטי ולא בדבר פרטי שיגבילוה וישנו אותה כו' ולא תבא לעולם לבחי' כלי מקבל כלל כמו עד"מ אדם שעושה שמחת חתונה לבנו יחידו שהוא שורה בעצם כח התענוג שבנפשו והוא מוגבה ומרומם גם במדותיו להיות עושה ההיפוך דהיינו מקמצנות לוותרנות כו' וכדומה וכמ"ש במ"א שזהו בחי' חסד דע"י אבל צמצום הרגשת עונג פרטי הוא מבחי' גבורות דע"י עד"מ הנ"ל. נ"ל) וכמ"כ יובן למשכיל למעלה להיות כי ידוע דבחי' עתיק הוא הנעתק ונבדל מבחי' האצילות כי הוא סוף מדרגות עצמות המאציל הגבה למעלה רם ומתנשא על האצי' כו'. וא"א הוא שרש כל הנאצלים וראש ומקור להם להקרות בשם כתר שלהם כו' והנה בחי' חסד דע"י שורה בגלגלתא דא"א פי' עד"מ עצמות כח העונג כנ"ל שנחשב מן העצמות כנ"ל לפי שאינו בכלל גילוי הרגשה כו' כמ"כ בחי' חסד דע"י הוא הגבה למעלה מכל גילוי והרגש השעשועים כו' לכך הוא שורה בבחי' כתר שבכתר שהוא נחשב עדיין מבחי' העצמות של המאציל כידוע. אמנם בחי' גבורות דע"י שהוא עד"מ הרגשת השעשועים שהוא כבר בבחי' כלי ואותיות הצמצום כנ"ל הוא שורה בחכמה שבכתר שהוא ראש ומוחין השרשיי' לכל האצי' וכידוע לפי שע"י צמצום העונג דגבורה דע"י יוכל לבא לידי מקבלים ע"י החכמה דא"א כו' וד"ל. משא"כ מבחי' חסד דע"י גם חכמה דא"א לא יוכל לקבל מאחר שאינה בבחי' כלי כלל כנ"ל וד"ל: ובזה יובן מה שנחלקו המקובלים אם החכמה הוא דין או חסד כמ"ש בפרדס שער מהות והנהגה והאריז"ל הכריע ששניהם אמת שלפעמים הוא רק חסד כשהוא בקווין ימין ושמאל כו' אזי חח"נ מימין כו' וכשהוא למעלה מהקווין דהיינו בבחי' חכמה שבכתר שמתלבש בו בחי' גבורה דע"י הוא דין כו': ואז דוקא

תקרא החכמה עדן ע"ש העונג כו' וביאור כל זה הנה ידוע דמקור מוצא השכלה הגלויי' הוא הנק' משכיל והוא בחי' חס' כו' ובו ישרה העונג הנרגש הנ"ל כמו שאנו רואים שחכמת אדם תאיר פניו בעונג נפלא כשממציא מושכל חדש כו' וכמ"ש במ"א. והנה עונג זה הנרגש בשכל החדש שהמציא אע"פ שנתגשם במציאות השכל הוא באמת הגבה למעלה לגמרי ממציאות חכמה ושכל אלא הוא מבחי' עצמות כח התענוג שבבחי' יחידה שבנפש רק שהושפל וירד במשכיל כדי להוציא מושכל חדש כו' וא"כ הרי היא עיקר מקור המוליד שכל זה החדש כנ"ל כי הרי מחמת המשכיל עצמו לא היה נולד כי הוא מטבע המים שהוא בבחי' קרירות לא יוליד וישפיע וכנ"ל שטבע החמימות דוקא יוליד וישפיע כו' ולא הקרירות כו' וזהו שנקראת אז החכמה שבכתר הנק' משכיל בשם עדן ע"ש הפלגת עונג העליון שמבחי' יחידה ששורה בו ונותן בו כח ועוז להוליד כו' וד"ל. ולכך נק' אזבשם דין וצמצום ע"ש העונג הנרגש הנ"ל שהוא דין וצמצום לגבי עצמות העונג כו' ועכ"ז אין זה דין וצמצום בבחי' עלייה והסתלקות אלא הוא מבחי' הגבורות היורדים ונמשכים להשפיע ולהחיות דוקא כנ"ל שהרי העונג הזה הוא מוליד מושכל חדש כו' וכל הולדה הוא שפע וירידת החיות כנ"ל וד"ל. ונמצא דעת שניהם אמת דלגבי עצמות המשפיע דעצמות העונג הרי זה העונג הוא דין וצמצום וכנ"ל אבל לאחר שכבר המשיך שפע החכמה מן המשכיל הרי שפע זו חסדים אמיתיים הם יורדים מגבוה לנמוך כמים היורדים כו' והוא החכמה שבקו ימין חח"נ שהן המקור לירידת השפע מעילה לעילה עד להיות מוחין למדות כידוע וד"ל וכמו שמגבורו' דאבא נמשכו לחסדים דאימא. כמ"כ מגבורות דעתיק נמשכו להיות חסדים דאבא. כי מאחר שהמקבל התחתון אין לו ערך עם העליון המשפיע כידוע. א"כ מה שנקרא גבורות וצמצומים בעליון הוא בחי' חסדים במקבל כי המקבל לא יוכל לקבל כ"א מצמצומו של עליון כידוע. וכן כאן חסדים דאבא נמשכו רק מבחי' גבורה דע"י שהושפל וירד בח"ס כנ"ל וד"ל:

ועתה יובן שורש ענין הדבש שהוא דין דגדלות פי' הצמצום שבגדלות המשפיע היא באמת השפע וחיות לתחתון המקבל כנ"ל במשל המושכל חדש שסיבת הולדו הוא מבחי' גבורות דע"י שהוא ענין בוצינא דקרדוניתא דנקיב כו' שהוא הקו המדה כו' דהיינו בחי' גבורה דע"י שבחס' הוא קו המודד כו'. וביאור הדבר להיות כי באמת הרי כל אור הנאצל מן המאציל היה חוזר ומסתלק למקורו במאציל כי הירידה הוא השפלה גדולה ולכן נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא שהאור הוא בבחי' ההסתלקות למקורו כטבע האש כו' כמ"ש במ"א ע"פ אתם נצבים. וא"כ יש להבין מי הוא המעכבן מלהסתלק למקורן וגם עוד זאת שיהיה בהם מן ההיפוך בטבעם דהיינו שיהיו יורדים ונמשכים מלמעלה למטה מעילה לעלול הימנו כו'. אך הענין הוא כי הרי מבואר למעלה שיש בחי' גבורות שהם היפך ההסתלקות אלא אדרבה הירידה וההמשכה מלמעלה למטה להשפיע ולהחיות רוח שפלים כו'. כמ"כ הנה הוא בחי' גבורות דע"י היינו בחי' קו המדה המוריד את כל עילה שיהיה נשפל ויורד בעלול הימנו כו' פי' שנמשך שפע גבורות שבחסד בכל אור הנאצל עד שיהי' מטבעו לירד ולהחיות לשפל הימנו. ושרש ומקור כללית שפע זו הוא ענין הקו המדה. כמו עד"מ

אמת הבנין שמודד באמה זו לכל פרטי הבנין זה יהיה מדתו כך וכך אמות. וזה יהיה מדתו כך וכך אמות כו' הרי עיקר סיבת המדידה והקצבה בכל חדר מהבנין הוא מחמת האמה שמדדה ונתנה קצבה לכל חדר להיות במדה כו' והאמה עצמה אינה מן המדידה עצמה כ"א שהיא המודד כל מדידה כו' וד"ל. כמ"כ יובן עד"מ ענין קו המדה דגבורות דע"י הוא מקור כל המדידות והצמצומים דכל עילה בעלול הימנו דהיינו מה שיש להם הכח הזה להתצמצם ולירד במדידה וצמצום בעלול הימנו הוא מחמת מקור כל המדידות שהוא בחי' גבורות דע"י שהוא שפע כללית לזה לבד וזהו ענין בוצינא דקרדוניתא דנקיב כו' פי' דנקיב שיורד ונשפל כנ"ל לפי שהוא מבחי' גבורות שבחסד כנ"ל (נ"ל והוא ע"ד שמאל דוחה באדם התחתון שהשפע מהשמאל היא בצמצום. אך עכ"ז עיקר סיבת קיום ההשפעה היא מחמת השמאל. כי הוא דוחה מן העצמות. ודחייה זו ירידה היא וקיום גדול למקבל מפני שמסיבת הדחייה הנה לא יחזור ויסתלק השפע למקורו אלא אדרבה יתקיים במקבל כו'. אך בזהר אמר דלית שמאלא בהאי ע"ק א"כ הכל ימין וגם שמאלו תחת לראשי אינו ענין דחייה וצ"ע כנ"ל) וזהו כענין הדבש שהוא מכווץ הדבר ומונע אותו מלהסתלק למקורו כו' כמ"כ עד"מ יש גבורות עליונות הדוחי' ומכווצין מלמעלה למטה באצי' כדי שיתקיים כל שפע במקבלים ולא יחזרו ויוכללו במקורם והוא מבחי' גבורות שבחסד כנ"ל. והנה כאשר יומשך מוחין דגדלות לז"א דאצי' הנה יהי' מתחלה יחוד עליון למעלה מחו"ב שבקווין כו'. דהיינו בבחי' חכמה שבכתר מהארת גבורות דע"י שהוא בחי' דין דגדלות כנ"ל והוא השורש האמיתי להמציא מציאות דין דגדלות גם בז"א שהוא ענין הדבש כו' וד"ל. וגם בכל זה יובן מה שיש בטבע הדבש להפוך מרירו למיתקא ג"כ כו'. לפי שבגבורות שבחסד תגבורת החסד בהם עד שיהפכו את המנגדם משא"כ בחסד עצמו שאין בו תגבורת כ"כ כמ"ש במ"א בענין י"ג תיקוני דיקנא דתקיפין וקשישין אינון כו'. להיותם מבחי' גבורות דשערות כו' ע"כ הם ממתיקים כל הדינים כו' כי הלא הן נמשכים ממותרי חסד שבו שורה בחי' גבורות דע"י כנ"ל וד"ל. וגם זהו הטעם למה בחכמה דא"א אתברירו רפ"ח ניצוצים דוקא לפי שהוא בתגבורת החסדים להפוך את המנגד דהיינו החושך לאור כו' וגם יש דוגמת גבורות אלו מן אח"פ שהם ג"כ בחי' גבורות שבחסד אך הן למעלה מבירור רפ"ח כו' כי אינם יוצאים בבחי' שערות כו' וד"ל. ועתה יש להבין שרש ענין החלב כו'. ותחלה יש להבין ענין מוחין דיניקה מהו להיות כי ידוע בפרד"ס בהתחלקות המדות לג' חלקים מושכל מוטבע מורגש שהן חב"ד חג"ת נה"יוכמ"ש בפרד"ס שער הנתיבות בענין ל"ב נתיבות החכמה. נתיב כ"ז נק' שכל מורגש נתיב כ"ח נק' שכל מוטבע. ביאור הדברים יובן באדם התחתון כ"ז כי הטבעות המדות בתינוק הנולד מבטן אם רחמן או אכזרי כ"ז נק' מוטבע. והרגשתם בלב בפועל ממש נק' מורגש שהרי אנו רואים בתינוק בן יומו כל אופני מזג מדותיו אם רך הלבב או אכזרי וכן בפיזור וקמצנות התנשאות ושפלות כו' בלתי שינוי במזגו גם כשיזקין ויגדיל בכל הפרטים אך יהיה שינוי בהנהגות המדות המוטבעות לכשיגדיל ויזקין שיוכל לשלוט במוחו על הטבעת לבו ויעשה חסד ופיזור יותר מכדי מזג טבעו וכדומה מפני הצורך לו עפ"י חכמה וטעם.

ובפרט ע"פ תורה שמשיג ויודע איך שמצוה ליתן צדקה. לכך מפזר ונותן זה הוא בחי' מדות שכליים שהמדה נלקחת מן השכל מחמת שיודע חכמת התורה שמצוה ליתן צדקה לכך נותן כו'. ונעלה מאד המדה שנלקח מן השכל ממדות טבעיים שבלא שכל. שהמדות הנלקחים מהשכל הן בחי' גדלות המדות. וכיוצא בזה בשאר המדות התנשאותן ושפלותן ישונה גם קצת מהטבע מחמת תגבורת שליטת המוח להולידם מחדש ע"פ הדעת המנהיגם כו'. ונמצא מובן עיקר ההפרש בין ימי הגדלות לימי הקטנות הוא בהנהגות הדעת את המדות הנק' מושכל של המדות שעד ב' שנים הוא ימי היניקה אין לו בחי' המושכל כלל רק מתנהג כפי ההטבעה שבלבו לגמרי כו'. ובימי הגדלות לאחר ב' שנים המושכל מתחיל להאיר במדות מעט מעט כו'. ונק' מוחין דגדלות כידוע. אמנם מה שנקרא בשם מוחין דיניקה הגם שאין בהם מהארת המושכל שבמוחו כלל כנ"ל היינו לפי שיונק החלב משדי אמו ומוח אמו שבחלבה הוא לו למוחין למדותיו המוטבעים. כמאמר שעשה לה דדים במקום בינה. וביאור הדבר להיות כי גם המדות המוטבעות בלבבו צריכים לקצת חיות ושפע. שיהיו מתקיימי' במציאותם בהטבעתם ובהרגשתם. ומה גם שיגדלו. כי בעיבור במעי אמו היו מצומצמים מאד בתכלית תלת גו תלת ראשו בין ברכיו כו' דהיינו שגם ההטבעה שבלב היה בבחי' העלם גדול במורגש כו' ועתה משנולד נגדלין המדות מעט מעט ע"י מוחין שלהם המצומצמים לפי מזג הטבעות המדות לבד כל ימי היניקה מן החלב שהוא יונק בכל יום הולך ומתגדל גם שטח גופו ע"י הגדלות המדות המוטבעות כו'. וזהו שנק' בשם מוחין דיניקה פי' מוח ושכל מצומצם במאד מאד רק להחיות הטבעת המדה לבד כמות שהיא משא"כ מוחין דגדלות הוא לעשות היפך ההטבעה ע"פ השכל הרחב שבמוח כו'. וענין החלב דאימא שגנוז בו מוחין שלה בהעלם היינו לפי שבמקום בינה שבלב הם הדדים שנשפע בהם מחמת ריבוי ותגבורת השפע אורות שבמוחין דאימא כו'. וסיבת ריבוי זה הוא לפי שמחמת הלידה הדם נעכר מנה"י ונסתלקו למעלה ועי"ז ניתוספו ונתחזקו המוחין כמבואר בע"ח. וביאור הדבר היינו שהדם נעכר ונעשה חלב ועד הלידה הגם שמן הדם שבנפש מתהפך לחלב ומיץ רוחני בגידי המוח לחזקו בתוספת ויתר שאת כמבואר בספרי הרפואה אבל באשה יתרון עכירות והיפוך הדם יש מן הלידה ודם הנדות שנעצרים ונעכרים ונעשה חלב ומיץ בריבוי ותוספת במאד עד שיורדין למטה בחזה ונשפעים בדדים וכמבואר בע"ח בענין אלדד ומידד כו' וד"ל. ובאמת עיקר הטעם מחמת שיש בחי' מוחין בחלב דאימא עד שטבע המדות נגדלים ממנה כו'. היינו לפי שכל דבר שהיה למטה ועלה למעלה הרי נתעלה להיות במדרגת ומהות העליון וכמ"כ בענין עליית נה"י בחב"ד מאחר שנתעלו נעשים מוחין ממש והוא החלב שנעשה מן הדם ממש כו' וד"ל. והנה מכ"ז יובן למשכיל למעלה באדם העליון אשר על הכסא שנקרא בשם ז"א דאצי' וידוע כללות ענינו שהוא ענין הסתר אוא"ס ב"ה

רק בשביל המשכת שפע לנבראים הם בבחי' מוחין דקטנות עד"מ מוחין דיניקה בגשמיות כבר ישנם במציאות אך שצריכים הגדלה לפי ערכם לבד כנ"ל. כמ"כ הו' קצוות עליונים מזרח ומערב כו' כבר נאצלו בשביל בי"ע. אך שבכל יום מחדש מע"ב כו' נמשך להם מוחין חדשים בכל יום. כדי להוות זמן ומקום מחדש כו' ומוחין אלו הוא מבחי' חלב דאימא דאצי' עד"מ הנ"ל שבחלב גנוז בהעלם מוחין מחמת תוספת ריבוי האורות שמן העכירות של הדם כו' כמ"כ מבירורי רפ"ח ניצוצים דם נעכר ונעשה חלב כו' וד"ל. אמנם ענין מוחין דגדלות ז"א היינו ממוחין דאו"א עצמם לשלוט על הטבעת המדו' המצומצמים ע"ד אבינו אב הרחמן רחם עלינו וע"ד כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו. ועיקר ההפרש בזה היינו ההפרש שבין חכמה לבינה. כי בינה היינו השגה שמשיג כבר את השכל וישנו באותיות וצירופים במחשבתו. ולשון השגה כמו המשיג איזה דבר בידו ותופסו כו' כמו"כ כשהשכל והסברא נתפסת ליש ודבר מה הוא ההשגה שבבינה שלטעם זה נק' בינה יש. כמ"ש להנחיל אוהבי יש כידוע. מפני שכבר הוא יש ודבר מה בהשגת השכל כו'. משא"כ החכמה הוא כח מ"ה כלומר הביטול ממציאות שום השגה ותפיסא וכאלו לא השיג כלל. והיינו מה פשפשת כו' וזהו לפי שהחכמההוא מקור השכל והסברא כידוע שעדיין אינו בכלל השגה ותפיסא כלל רק כמו ברק בעלמא מבהיק נקודה אחד בהשכלת התמצית ועדיין לא יוכל להסבירו גם במוח מחשבתו כו' ומאחר שמוחין דיניקה הוא מחלב דאימא הרי אין בהטבעות המדות רק מבחי' ההשגה והתפיסא וגם זאת נמשך בהעלם בחלב כו' אמנם מוחין דגדלות עיקרם ממוחין דאבא שהוא גדלות השכל למעלה מן השגה כו'. ולכך כח שליטת המוח על הלב להפוך מן הקצה לקצה מאכזריות לרחמנות וכדומה מפני שאע"פ שלפי אופן יניקתם מחלב דאימא לא ירחם האכזרי כו' אבל מצד שליטת מוחין דגדלות דאבא מקור השכל כו' יוכל גם האכזרי להתפעל ברחמנות כאשר ישכיל היטב גודל עוצם המרירות והשפלות כו'. וכאשר לא ישכיל בחכמה כ"א בהשגה בעלמא המוחין קטנים לא יתפעל מצד טבעו לרחם על העני כו'. ועפי"ז יובן מה שאנו מבקשים יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך מעלינו דהיינו ע"י המשכת מוחין דגדלות בז"א מבחי' אבא אב הרחמן. וכ"ש בחי' ומדרגת אב הרחמים:

והנה להבין שרש ענין עיבור כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כו', יש להקדים הפסוק ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו מהו לשון הקשה. אך הענין הוא דבחי' עיבור היינו תלת גו תלת ראשו בין ברכיו כידוע. וענין החבלי לידה המה המעכבים ומונעים את הלידה ואותם הצירים וחבלים הוא מסיבת יניקת החיצונים בחי' גבורות קשות ונאחזים ביסוד דנוק'

כמ"ש לפתח חטאת רובץ כו' בעצב תלדי בנים כו' וכאשר נמתקו הגבורות הקשות אז תוכל לילד כו'. וזהו כי הקשה פרעה שהיתה כנס"י בבחי' עיבור במצרים כידוע ופרעה הוא עורף ואחוריים. ובאדם זהו ענין הרצונות זרות לימשך אחר תאוות הגוף. ולמעלה זהו ענין יניקת החיצונים כמ"ש במ"א ע"פ עבדים היינו לפרעה במצרים. ויוציאנו ה' אלקינו. וזהו ענין כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק כמ"ש ויזעקו כו'. וא"כ היתה בחי' מקשה לילד מסיבת פרעה. לכך נאמר כי הקשה פרעה שעשתם בחי' מקשה לילד כו' וד"ל. ובמה נמתקו צירים וחבלים דפרעה היינו במה שהוטבע בים כו'. והנה באמת סיבת עיכוב הלידה בג"ח האחרונים הוא מחמת היסוד שטבעו להתקמץ ולהתכווץ במאד ולעמוד נגד הולד בלתי יצא כמבואר בספרי הרפואה שלפני הלידה יכווצו בו הגידים ויקשרו הולד כו' ובעת הלידה יפתח פתאום וסיבת הפתיחה הוא שנבקע מחמת ריבוי משא כובד הולד עליו כו'. וביאור טעם הדבר מה שנבקע יסוד אימא בעת הלידה ומתחלה הוא בהיפוך כנ"ל כמ"ש בע"ח, יובן עד"מ ממה שאנו רואים בשכל והשגה הנק' בינה ג"כ כידוע. והנה בחי' יסוד אימא הוא כלי המקבל שמקבל וקולט בו שפע השכל והסברא ונקרא התקשרות המושכל פי' כשלומד דבר שכל ומשיגה במוחו הרי יש כח ההשגה במוחו מתחלה שהוא משיג כל השכליים והוא מוח בינה כידוע. ובעת שלומד שכל זה הפרטי ומשיגה בכח השגתו הנה יש כח פרטי בכח המשיג שיקשר את המושכל שלומד בו ויקלטנו בתוכו בעומק כו' עד שע"י ענין התקשרות זו וקליטה זו נתקצר ונתקמץ אורך ורוחב של השכל שלומד כו' כי טבע היסוד לקלוט ולכווץ ולקשר בו כו' וד"ל. ואמנם אנו רואים שלפעמים יפתח היסוד הזה פתאום. עד"מ הרב המשפיע שכל לתלמידו הנה אם דעת הרב וחכמתו אינו נובע במוחו כ"א בצמצום אז יוכל הרב לעצור ולקמץ שפע השכל ביסוד דבינה שבו כו' כטבעו כו' אך אם שפע החכמה נובע בו בריבוי ותגבורת גדול יותר מדאי אזי לא יוכל היסוד הזה להתקמץ וממילא ועל כרחו יפתח וישפיע שפע רב יותר מכדי קבלת התלמיד כו' משא"כ אם אין שפע החכמה ברב כ"כ יוכל למנוע במוחו מלגלות שום דיבור יותר מכדי הצורך כו' לפי שטבע היסוד לקשר המושכל ולכווצו כנ"ל וד"ל. ונמצא סיבת פתיחת היסוד הוא רק מחמת תגבורת הריבוי שבמוח עד שאין ביכולתו לכווץ ופתאום יפתח על כרחו כו' כמ"כ ממש יובן הטעם בפתיחת יסוד דנוק' בעת הלידה דוקא מחמת תגבורת כובד הולד כו'. וכמ"כ למעלה יובן ענין בקיעת יסוד אימא דאצי' וכענין מה שכתוב במ"א ע"פ הזהר פ' אמור יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך. (בסידור גבי סוכות):

_________________