24.000 תלמידי רבי עקיבא

מעניין לדעת שהתורה עצמה לא מציינת במפורש ששבועות הוא היום שבו ניתנה התורה. אלא, הספירה מיוחסת לתאריך בעל משמעות חקלאית - התאריך שבו מובאים הפירות החדשים לירושלים הוא שבועות. מצד שני, ההבנה שיום זה הוא אכן יום מעמד הר סיני מבוססת על חשבון מתמטי פשוט, על פי סדר ההתרחשויות. ¹

התורה משלבת בהצלחה מציאות ארצית רגילה עם יסודות תיאולוגיים עמוקים. בעוד שמנקודת מבטו של האדם, הקציר עשוי להיות המניע לשמחה, התורה מדגישה שפירות ראשונים אלה צריכים להיכנס לתוך קונטקסט דתי. כך, נשאה הספירה בימי המקדש, בין פסח לשבועות, שני מרכיבים - קדושה וארציות - כשכל אחד מהם מהווה בפני עצמו סיבה לשמחה.

אולם, בתפישה הדתית המקובלת בימינו, ימי ספירת העומר נחשבים לימי אבל. לא נערכות בהם חתונות, ולא מפגינים ביטויי שמחה פומביים אחרים.

מות תלמידיו של רבי עקיבא

ההסבר המקובל להפיכתה של תקופת השמחה הזאת לימי אבל, הוא פטירת תלמידיו של רבי עקיבא:

התייחסות זאת של ה"שולחן ערוך" למנהג הקיים, יוצרת קשר לסיפורם הטראגי של תלמידי רבי עקיבא, שנפטרו בזמן זה בשנה:

ככל הנראה התלמוד מדבר על 12,000 זוגות של תלמידים, ולא על 24,000 תלמידים, על מנת להדגיש את חוסר האחדות שבה נכשלו. אולם, התלמוד אינו מזכיר שמותם מונצח בתקופת האבל השנתית של ספירת העומר. בעוד שהמקור להפיכת תקופת השמחה התורנית לתקופת אבלות אמור להתבסס על פיסקה תלמודית זו, התלמוד מביא סיפור עצוב, אבל אינו מציג את המסקנה החשובה המצופה.

יש מי שטוען שמנהג האבלות התמסד בתקופה התלמודית; ³ אבל, בכל אופן, לא מצוי אזכור שתומך בדעה זאת וכתוצאה מכך, יש גם כאלה שמחזיקים בדעה שראשיתו של המנהג נעוצה בתקופה מאוחרת יותר. ⁴

זכירת הרדיפות

מעניינת במיוחד התייחסותו של הרב יחיאל מיכל עפשטיין בספרו הקלאסי "ערוך השולחן". הוא קובע שיש קשר בין אסון מותם של תלמידי רבי עקיבא למסעי צלב, פוגרומים ועלילות דם שהתרחשו אלפי שנים מאוחר יותר במשך ההיסטוריה היהודית. תקיפות אלה היו נעוצות לעיתים קרובות בתפישה נוצרית מעוותת לגבי חג הפסח, כך יצא שהימים שלאחר חג הפסח הפכו לזמן סכנה ליהודים שחיו בעולם הנוצרי. הרב עפשטיין מתאר ימים אלה כימים קבועים של דין. ⁵

על פי דעתו, רבני ימי הביניים חשו שטבעו של תקופת העומר קשה, למרות שמן התורה מדובר בזמן של שמחה. הפסקה התלמודית שעוסקת ברבי עקיבא, שמשה כעוגן להפיכת תקופת השמחה לימי אבל. ההיגיון שעמד מאחורי הדברים היה שאם תלמידיו של רבי עקיבא מתו במשך ימים אלה, טבעה של תקופת זמן זו אינו פשוט כפי שאנחנו עלולים לחשוב. במילים אחרות, הסיבה שהעומר הפך להיות זמן אבלות היא מותם של תלמידי רבי עקיבא, אבל המניע הספציפי להנהגת דיני אבלות היה עלילות הדם של ימי הביניים. ⁶

הסיבה שהעומר הפך להיות זמן אבלות היא מותם של תלמידי רבי עקיבא, אבל המניע הספציפי להנהגת דיני אבלות היה עלילות הדם של ימי הביניים.

מות תלמידיו של רבי עקיבא יכול להיות חלק מסוגיה רחבה הרבה יותר. ניתוח של מקור מקביל מתקופה מאוחרת יותר עשוי לספק את הרמז הדרוש לפתרון התעלומה.

הרב שרירא גאון, בפירושו לפסקה המקורית, משתמש בביטוי בעל משמעות חשובה כדי לתאר את מות התלמידים: "והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה. והיה השמד [גזירות דת] על התלמידים של רבי עקיבא. ⁷

התלמוד מדבר על מגפה שפגעה בתלמידים, ובכל זאת רב שרירא גאון מדבר על גזירות שמד דתיות! השינוי משני אבל השלכותיו דרסטיות.

המסורת התלמודית נשמעת ברורה: תלמידים אלה נהגו בחוסר כבוד זה כלפי זה, ולכן מתו ממגפה. מה הביא את רב שרירא גאון להציג גזירות שמד בתור הגורם לפטירת התלמידים?

קריאה זהירה מובילה אותנו למסקנה שרב שרירא אינו חולק על התלמוד. ברור שכמו אלפי המפרשים שקדמו לו ואלה שבאו אחריו, הרב שרירא ראה את משימתו בפירוש דברי התלמוד ולא באי הסכמה איתם.

ככל הנראה, לרב שרירא הייתה מסורת שהתלמידים מתו במהלך מאבק דתי. הספר שבו נמצא מידע זה הוא ספר יסוד בעל תוכן היסטורי. היצירה "איגרת רב שרירא גאון" מכילה מסורת ייחודית של תקופת התלמוד. ספר זה - או ה"איגרת", כפי שהוא נקרא - הוא המקור העיקרי למידע על תקופת התלמוד.

אם נניח שרב שרירא ראה את תפקידו בסיפור ההיסטוריה, בעוד שתפקידו של התלמוד הוא הנחלת הפרספקטיבה התיאולוגית, תתפוגג הקושיה: רב שרירא מספר לנו איך מתו התלמידים, בעוד שהתלמוד מתאר לנו למה הם מתו.

לספר למה זה קרה

התלמוד, היצירה הרבנית היהודית שאין דומה לה, לא היה צריך לחזור על אפיזודה היסטורית מוכרת וידועה. מטרתו הייתה לגלות ולהסביר את יד ה' בהיסטוריה - להסביר למה דברים שונים, ובעיקר טרגדיות ספציפיות, עלו בגורל עמנו. באופן אירוני, כך הפך התלמוד למקור הראשי שלנו לדעת 'מה היו האירועים הידועים היטב באותה תקופה', למרות שהתלמוד לא היה מעוניין לספר לנו מה קרה, אלא למה זה קרה. קורא בלתי מיומן עלול לטעות ולחשוב שמתוך כך הוא יכול לדעת באותה מידה גם מה קרה. רב שרירא רצה להעביר את התיעוד ההיסטורי המדויק. לכן הוא מספר לנו מה קרה; התלמידים מתו כתוצאה מרדיפות דת.

השאלה שעולה היא לאילו רדיפות דת הוא מתייחס? אנחנו יודעים שבסופו של דבר רבי עקיבא עצמו נרצח כחלק מההוצאות להורג שגזר אדריינוס. אנחנו יודעים גם שרבי עקיבא היה תומך נלהב של בר כוכבא ⁸. לכן, האסוציאציה בין תלמידיו של רבי עקיבא ומאמיניו של בר כוכבא נשמעת סבירה. ⁹

הרמב"ם מתאר את רבי עקיבא כנושא כליו של בר כוזיבא. ¹⁰ המקור לטענתו של הרמב"ם, הוא פיסקה בתלמוד הירושלמי:

אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא. (תלמוד ירושלמי, תענית ד', ה')

הפסוק שעמד לדיון - "דרך כוכב מיעקב" - הוא חלק מנבואתו של בלעם, הנביא הרשע שיצא לקלל את ישראל, ולבסוף מצא עצמו מברך אותם:

חזיונו של בלעם הראה לו כוכב שיעלה ויוביל את העם היהודי. רבי עקיבא הצהיר שהתגשמות פסוק זה הייתה בבר כוכבא - בן כוכב. למעשה שמו לא היה בר כוכבא: על פי ממצאים ארכיאולוגיים אחרונים, שמו האמיתי היה בר כוסבא. הכינוי בר כוכבא היה כתוצאה מהזיהוי המשיחי שנעשה על ידי רבי עקיבא, בכך שייחס את נבואתו של בלעם אל שמעון בר כוסבא. לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, מנהיגו זכה לכינוי בר כוזיבא, מלשון כזב - שקר, או מלשון אכזבה.

התבוסה הכואבת העניקה לבר כוכבא כינוי חדש, שהנציח את הכישלון העמוק לדורות הבאים.

קול מחאה

בעוד שרבי עקיבא נתן סטטוס משיחי למרד בכללותו, ולבר כוכבא במיוחד, נשמע קול נוסף שדיבר כנגדו ¹¹:

הפסקה סתומה. ¹² מה העניין של עשב שיעלה מלחייו של רבי עקיבא? אם משמעותו, 'עקיבא, אתה תהיה בקבר לפני שהמשיח יגיע', היה צריך לכתוב: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ואז משיח בן דוד יבוא" ¹³, זה נשמע כאילו רב יוחנן בן תורתא דוחה את נושא ימות המשיח מכל וכל. ¹⁴ השערה כזאת אינה מתקבלת על הדעת משום שאנחנו יודעים שרבי יוחנן בן תורתא האמין בימות המשיח:

אם רב יוחנן בן תורתא האמין באמת בימי המשיח שעומדים לבוא, מה הנקודה בהתקפה שלו על רבי עקיבא? אם נקשיב בזהירות למילים בהן הוא משתמש, נראה שיש בהן שתי בעיות:

אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא. (תלמוד ירושלמי, תענית ד', ה')

אפילו אם העשב הבלתי מובן הזה יגדל מלחייו של רבי עקיבא, עדיין תישאר בעיה נוספת. אם נתבונן בפסקה הקודמת של התוספתא המצוטטת לעיל, זה יתבהר:

רב יוחנן בן תורתא מחזיק בדעה שסיבת חורבנו של בית שני הייתה שנאת חינם. ¹⁶ אם זה העניין, אז אנחנו סוגרים כעת את המעגל.

המעגל נסגר

ראינו בהתחלה שתלמידיו של רבי עקיבא מתו משום שלא נהגו זה בזה בכבוד. לכן, רבי יוחנן שהאמין באמת שהמשיח יבוא, היה נחוש בדעתו שהגורם לחורבן בית המקדש השני חייב להיתקן לפני שיהיה אפשר לדבר על תנועה משיחית.

ומה אם כן הרעיון של עשב צומח מלחייו של רבי עקיבא? בחינת דבריו של הרמב"ם תספק את ההסבר.

הרמב"ם מסביר שהחיים בימות המשיח לא יהיו שונים מאלה של ימינו במונחים של ניסים. ¹⁸ מהו מקורו של הרמב"ם? רבי עקיבא, בפסקה שבה אנו עוסקים בתלמוד הירושלמי.

אם רבי עקיבא הבין שהמשיח לא צריך לעשות ניסים, ורב יוחנן בן תורתא חולק על רבי עקיבא, אז אנחנו יכולים להסיק שרב יוחנן בן תורתא האמין שהמשיח צריך לעשות ניסים.

עכשיו אנחנו יכולים להבין מדוע הוא אמר "עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא". ¹⁹ נראה כאילו הוא אומר: "ככל שידוע לי, המשיח חייב לעשות ניסים, אבל אפילו אם יופיע מחולל ניסים, אני לא מאמין שימות המשיח יכולים להתחיל לפני שיתוקן הגורם שהביא לחורבן בית המקדש הקודם."

שורש המחלוקת

שורש המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי יוחנן בן תורתא עשוי להימצא מתוך הקבלה בין שני האנשים הגדולים האלה. שניהם התחילו את מסלול התורני כבאים מבחוץ, והצטרפו לחכמים בשלב מאוחר יותר בחייהם. רבי עקיבא כבר היה מבוגר לפני שהתחיל ללמוד תורה, עובדה שתועדה במקורות רבים. ²⁰ במיוחד מתאים התיאור שמוצע על ידי אבות דרבי נתן:

מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה. (אבות דרבי נתן פ' ששי)

כאן אנחנו עדים לרגע ההארה שפתח את מסע האודיסיאה של רבי עקיבא - מהרועה הבּוּר ועד למלומד האגדי. התהליך היה טבעי, בדיוק כמו שטיפה אחת בכל פעם יכולה להצטרף לים גדול של מים בעל עוצמה קינטית אדירה.

סיפור המהפך של רב יחנן בן תורתא הרבה פחות מפורסם. המקור הוא הפסיקתא שמתאר את כוח ההשפעה הרוחנית המדהים של הפרה האדומה:

במובאה המדהימה הנ"ל אנחנו מוצאים שרב יוחנן בן תורתא נולד כגוי, ורק לאחר שראה נס, הוא התפעל כל כך עד שחיפש אחר בוראו. שמו "בן תורתא" - "בן שור" [תור/תורא בארמית] - הוא עדות לתמורה זאת. ²¹

רבי עקיבא, שראה תהליך טבעי, השליך את ההתנסות האישית שלו על כלל ישראל. הוא הניח שבדיוק כפי שהוא מצא את בוראו, כל בני ישראל ימצאו את עצמם, ויצטרפו לאלוקים כפי שהוצע להם לפני שנים רבות.

מצד שני, רב יוחנן בן תורתא חש שעל מנת שהעולם כולו יכיר בכך שהאלוקים הוא הבורא והמקיים של העולם, שום דבר לא יהיה אפקטיבי חוץ נס גלוי וברור.

תהליך טבעי

הרמב"ם אומר לנו שההלכה נקבעה כפי שיטתו של רבי עקיבא: התהליך המשיחי הוא תהליך טבעי, למרות שההסבר לחורבנות השונים נזקף לזכות רבי יוחנן בן תורתא, רבי עקיבא צדק בקשר לתיאורית הגאולה.

נראה שהפסקה שמספרת על מותם של תלמידי רבי עקיבא, מצדיקה לפחות חלק מדבריו של רב יוחנן בן תורתא: דור שאינו טוב יותר מזה שבו חרב המקדש, אינו יכול לצפות לבנייתו מחדש.

אנחנו צריכים להתחיל להכין את עצמנו לקראת הגאולה, על מנת שנהיה ראויים לה

סביר להניח שרבי עקיבא היה מודע לכך, אולם, רבי עקיבא היה אולי האופטימיסט הגדול ביותר שהיה אי פעם בעם היהודי. הוא סבר שברגע שהתהליך יתחיל, רעיון הגאולה יתפשט כמו אש בשדה קוצים, וממילא האנשים יגיעו לרמות ההתעלות שלהן הם מסוגלים.

אם הוא עצמו מימש את ההבנה המדהימה שלו, למרות גילו המתקדם והעוני הקשה בו היה נתון, אין ספק שהעם הנבחר יוכל להביא את ימי המשיח. אך לרוע המזל, העם נכשל; תלמידיו ומעריציו של רבי עקיבא לא התעלו בהתאם לנדרש, ובמקום גאולה, נוסף חורבן על החורבן.

הימים בין פסח לשבועות מציינים את הגאולה שלא התרחשה. אנחנו מקוננים על הכישלון. בפסח, כאשר אנחנו חוגגים את גאולת מצרים, אנחנו מנסים גם להבחין כיצד אנחנו יכולים להפוך אותה למציאותית גם בימינו.

בעוד שלמעשה רבי עקיבא ובני דורו נכשלו, אנחנו חייבים לדעת שרבי עקיבא צדק לחלוטין בהבנת יכולתם של בני האדם להביא את הגאולה. יותר מדי יהודים הולכים בדרכיו של רבי יוחנן בן תורתא, ומחכים לניסים כתנאי מוקדם לגאולה. אנשים אלו ממתינים באופן פסיבי לאות משמים שיכריז על בוא הגאולה.

אנחנו צריכים ללכת בדרכיו של רבי עקיבא שאמר: "ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט, י"ח), זה כלל גדול בתורה (בראשית רבה כ"ד)". להתחיל להכין את עצמנו לקראת הגאולה, על מנת שנהיה ראויים לה. לתקן את הגורם שהביא לחורבן הבית השני, למותם של תלמידי רבי עקיבא, ולהחמצת ההזדמנות שנקרתה בפנינו בעבר. להתחזק ב'אהבת חינם', כל אחד בפני עצמו, וכך - כמו טיפה אחר טיפה אחר טיפה נצטרף יחד לגל סוחף של פעילות. וכשנצליח, שוב יזכו הימים בין פסח לשבועות לקבל את אופיים המקורי ולהפוך לימי שמחה.