ימי ספירת העומר

יש לנהוג כבוד בזולת, בכל מצב ובכל זמן וכל שכן אם מדובר בקרובים יותר.

דווקא בהם, בטובים ובמובחרים, פגעה מגיפת האסכרה. באביב, תקופת שנה נוחה ושקטה, ללא מחלות החורף או יובש הקיץ, מתו עליו, על רבם הגדול, כל תלמידיו, עשרים וארבע אלף טרגדיות, המעגלים הקרובים והרחוקים יותר, מונים ללא ספק, מאות אלפים אנשים, נשים וטף נוספים, וחכמנו האמונים על מבט ''שאין מיתה בלא חטא'' (מסכת שבת דף נ''ה, עמ' א') בדקו ומצאו כי חטאם היה על כי ''לא נהגו כבוד זה לזה'' (יבמות דף ס''ב, עמ' א'). אין לנו הבנה בדורו של רבי עקיבא ובדרגתם של תלמידיו, אבל המסר העולה מדברי רבותינו- כי מצב זה, שלא נהגו כבוד זה לזה, הוא חורבן רוחני היוצר חורבן גשמי, שכן כבודו של הזולת הוא עצם חייו.

וכך כתב המהר''ל בפירושו לאגדות הש''ס: ''כאשר נוהג כבוד בחברו הוא עצם החיים'' וגו'. ואפשר לבאר ולהסביר דבריו כי מהות היחס והקשר אל הזולת מנוי מערכו כיצור אלוקי, אשר נשמת בוראו מפעמת בו, כיון שאין אנו מעריכים בזולת את משקלו, גובהו, או צבע שערו, שהרי אלו, אף אם חשובים הם, אינם עצם האדם.

מהותו היא רוחנית, ''האני'' הפנימי שבאדם הוא הנשמה האלוקית המיוחדת אך ורק לו, ואשר באמצעותה יוכל להתחבר ולהתקשר אל הבורא יתברך, ואם כן נשמה זו היא יצירה ראשונית של הבריאה, והלא מזלזל ופוגע בחברו מה גדול עונשו, ומה אנושה מחלתו, שהרי בנשמה האלוקית פגם ופגע, שהיא עצם החיים כאמור, ועונשם היא מידה כנגד מידה, שמתו אף הם.

מצאנו בדברי חכמינו ז"ל זהירות מופלגת מזלזול בכבודם של הבריות. כאשר שואלים תלמידיו את רבם: ''למדנו אזרחות חיים, ונזכה בהם לחיי עולם הבא'', עונה להם רבם ר' אליעזר: "היזהרו בכבוד חברכם, זהו הדבר הראשון". ומבאר שם המהר''ל כדרכו שוב: כבוד חברו הוא עצם חייו, נשמתו אשר בקרבו, ועל כן המכבדה זוכה לחיים -  מידה כנגד מידה.

ומשמונה התלמוד בחייו של ר' יוחנן בן זכאי, אנו מוצאין בצד מעלות. כגון: "כל ימיו עסק בתורה, לא מצאו אדם יושב ודומם, אלא שונה. מעולם לא הקדימו אדם לבית המדרש, ולא הניח אדם בבית המדרש בצאתו, ועוד (ועיין שם, מסכת סוטה דף כח.), ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו''. הרי לנו כבוד תלמיד שרבו פותח לו דלת בעצמו, כמה חשיבות ועידוד יקבל תלמיד שרבו הגדול, ר' יוחנן בן זכאי קם לקראתו. אין הרבה שיכולים גם הם לדחוף ולעודד בצורה כה טבעית. (וכן ראינו אף אנו, אצל רבותינו, אף אם הדבר היה כרוך במאמץ גדול, היו הם בעצמם פותחים את הדלת לתלמידים מאותה סיבה).

אנו לומדים ממדרש חכמים על הזהירות הרבה שיש לנהוג בכבוד הזולת, וככל שהאדם קרוב יותר, יש להיות זהיר שבעתיים (שלא כמחשבה השטחית, אשר לאנשים רחוקים וזרים מייחסת חשיבות יתר, ואילו לקרובים, בן המשפחה או בני הבית, מזלזלים בכבודם).

הפסוק בפרשת ויצא מספר על נשואי יעקב ללאה ורחל. לאה, כידוע, ילדה ליעקב ארבע בנים, וזלפה ובלהה השפחות, אף הן כל אחת שני בנים, ואילו רחל, על אף שהייתה החשובה והאהובה בין הנשים, לא ילדה, וכך לשון הפסוק: ''ותקנא רחל באחותה, ותאמר ליעקב הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי, ויחר אף יעקב ברחל, ויאמר לה התחת אלוקים אני, אשר מנע ממך פרי בטן'' (בראשית ל', א-ב).

כלומר, החיסרון הוא בך, ואילו אני יש לי שמונה בנים, אם כן עלייך להתפלל ביתר כוונה, אך חכמינו תפסוהו בכך, כי הלשון הייתה בוטה ופוגעת יתר על הצורך, וכך אמרו: ''אמר לו הקב''ה ליעקב: 'כך עונים את המועקות? חייך שבניך עומדים לפני בנה!, הרי היא בצער ובלחץ, ואף אם הצדק עמך, היית צריך לנחמה ולדבר על ליבה, שהרי מי יבין צערה ויגונה'. ומכאן נגזרה הגזרה, כי הירידה למצרים תהא כרוכה בצער ובעוגמת נפש של קנאת האחים ביוסף, מכירתו, וירידתו למצרים, וכו', בניך אלו, יעמדו לפני יוסף בנה. כמובן שמדובר בדקויות וברגישויות בדרגתם, שכן לא אנו נטיף מוסר ליעקב אבינו, אבל את הלקח והלימוד כי יש צורך בלשון עדינה ומתחשבת בכל מצב ובכל זמן למדנו - יש לנהוג כבוד בזולת, וכל שכן אם מדובר בקרובים יותר.

וכך מצאנו על תלמיד מתלמידי רבי עקיבא, שחלה ואיש לא חש בהיעדרו, אך רבו, רבי עקיבא, הרגיש בחסרונו, בא לבקרו, ומצא כי חדרו מוזנח ומלוכלך. ניקה ר' עקיבא בעצמו את החדר, ושטף וכיבד את הרצפה. במעשהו זה עודד את החולה, והוא התאושש והבריא. משראה זאת ר' עקיבא, יצא ודרש: ''כל מי שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים''. כלומר: העידוד והחיזוק שקיבל התלמיד מכך, היו כל כך משמעותיים ומידיים, שהרי רבו, רבי עקיבא, שהוא הגדול שבדור עושה זאת. אך רבי עקיבא בענוותנותו לא חשב שזה בגלל מעלתו, ודרש זאת על כל אחד ואחד, שיבקר ויתייחס אל כל חולה, כי ע''י הכבוד ותשומת לב שיקבל, זה יחיה אותו ויבריאו.

(מתוך "עת לחשוב")

_________________

 The smallest good deed is bigger than the greatest intention  

"תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם. ושנדבר כל אחד את חברנו בדרך הישר והרצוי לפניך". (רבי אלימלך מליז'נסק).

תן בלבנו שנראה כל אחד ואחד את מעלת חברינו ולא חסרונם - זו הייתה תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק. וכי אין חסרונות בבני אדם שגלויים לנו ורואים אותם בבירור? אם כך, איך אפשר לא לראות אותם? הרי הם כה בולטים לעין. רבי אלימלך ידע זאת, אד למרות הכל תפילתו הייתה כי למרות החסרונות והמגרעות הקיימות בחברך יש בו גם מעלות. רבי אלימלך מורה להסתכל על הטוב ולחפש בחברך את הדבר המאיר ואם זה מה שתחפש אצלו ממילא לא תראה את החסרונות ואולי לא תעיז אף לגלותם.

אך הקב"ה בוחן את הדברים אחרת, בעיניים שמיימיות. ועל כך יצאה הגזירה ועשרים וארבעה אלף תלמידים מקבלים גזר-דין מוות.

‏בספר "אורחות מוסר" מבאר את הדברים בצורה נפלאה:  

‏אי אפשר לנו לתאר את הצער הנורא של רבי עקיבא בראותו תלמידיו האהובים מתים אחד אחד. אותם התלמידים שקיווה שמהם תצא תורה לכל ישואל, שיהיו מורי ומנהיגי האומה, ושילמדו התורה שלימדם. הרב השכול הולך ממטת חולה אחד למיטת חולה אחר, ורואה את תלמידיו היקרים מתענים בעינויי מוות, כמה תפילות התפלל עליהם, כמה מעיינות של דמעות שפך עליהם, ובוודאי עם ישראל ביקשו רחמים מאביהם שבשמים ולא נענו, והרב הלך לעשרים וארבעה אלף הלוויות של בניו היקרים, ולא נשאר לו אף תלמיד אחד, ולעת זקנתו העמיד חמישה תלמידים בדורם שעל ידם העמיד תורה בישראל.

‏מדוע לא התחשב הקב"ה עם צערו ויגונו של רבי עקיבא ומדוע לא  התחשב גם כן עם כלל ישראל האם רצה להשאירם שמם בלי תורה, בלי רועים ומורים? מדוע לא שיתף הקב"ה מידת הרחמים? מה חרי האף הגדול הזה?

‏הגאון הגדול רבי אליעזר לאפיאן שליט"א מבאר זאת כך:

‏בכדי להבין הדבר לאשורו צריכים אנו להתבונן על הסיבה שלא נהגו כבוד זה בזה. האם אפשר ח"ו להעלות על הדעת שתלמידי רבי עקיבא לא כיבדו זה את זה מתוך שפלות ופחיתות הנפש, שהיתה עין כל אחד צרה בכבודו של חברו?

‏אלא הטעם שלא נהגו כבוד היה מטעם גדלותם ורוממות נפשם. הם בהבחנתם בכל בבואה ובבואה של ליקוי, בעומק הרגשתם בכל פגימה קלה, בכתם דק מן הדק, שראו בעצמם בחבריהם, לא הרגישו בעצמם שיכולים לנהוג כבוד, אותו צל הדק של חיסרון, האפיל על השלמות שראו בחבריהם שלא יכלו לנהוג כבוד באישיות נעדרת כללל השלמות.

‏מספרים על מוסיקאי גדול אחד ששמע חריקת דלת ונתעלף. רואים אנו עד כמה יכול אדם לעדן את חוש השמיעה עד שלא יכול לסבול שום כיעור וצליל מכוער של חריקת דלת וכששמע זאת מיד התעלף. כמו"כ צריך אומן המסתכל על תמונה שלכאורה לכל אדם נראית יפה ונפלאה, אבל האומן בחושו הדק והמפותח מגלה איזו פגימה קטנה בתמונה שמקלקלת שלימותה ואינו יכול להחשיבה למרות כל העבודה האמנותית שהוטבעה בתמונה ההיא.

תלמידי ר' עקיבא לא יכלו לסבול שום פגימה קלה בהרמוניה של השלמות ולכן לא מצאו בנפשם את היכולת לנהוג כבוד באלו ששלימותם אינה בשלמות הגמורה הנקיה מכל אבק דק שבדק.

כי דרך התורה האמיתית היא לכבד כל אדם בעד כל דבר טוב שנמצא בו ולראות רק המעלה והטוב של הזולת ככתוב בתפילתו של ה"נועם אלימלך" זצ"ל: "שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם" – "וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י', יב') – אפילו על הפשעים. קל-וחומר על פגמים קלים באדם גדול בתורה, במידות ובמעשים טובים.

ומה שלא התחשב הקב"ה בצערו של ר' עקיבא, אולי היתה בזה כעין תביעה על ר' עקיבא של חינכם, ור' עקיבא אפשר שסבר מה שלא נהגו כבוד זה בזה היה משום תריס כנגד מידת הגאווה. אבל התביעה על ר' עקיבא היתה שהיה צריך לחדור לעומק לבם של תלמידיו ולדעת הסיבה האמיתית מה שלא נהגו כבוד זה לזה ולתקנם.

 (מתוך "אור דניאל").

"מה יקר חסדך ה' ובני אדם בצל כנפיך יחסיון"

_________________

תוקן על ידי חסד_לאלפים ב- 13/04/2009 10:24:27

 The smallest good deed is bigger than the greatest intention  

בכל ערב לאחר תפילת ערבית יאמר את הנוסח הבא, ולאחר מכן לפי התאריך יאמר את ספירת אותו היום:

לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ. לְיַחֵד שֵׁם י"ה בו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל סְפִירַת הָעוֹמֶר. כְּדכתיב: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עוֹמֶר הַתְּנוּפָה. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' ונאמר שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ:  מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת". לתקן שורש מצוה זו במקום עליון עם כל המצוות הכלולות בה. לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו. ויעלה לפניו כאילו כווננו כל הכוונות הראויות לכוון בזה" :וִיהִי נוֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

ה', יִגְמֹר בַּעֲדִי: ה', חַסְדְּךָ לְעוֹלָם; מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אַל-תֶּרֶף: אֶקְרָא, לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן; לָאֵל, גֹּמֵר עָלָי: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: בָּרְכִי נַפְשִׁי,  אֶת-ה': ה' אֱלֹהַי, גָּדַלְתָּ מְּאֹד;  הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ: עֹטֶה-אוֹר, כַּשַּׂלְמָה;  נוֹטֶה שָׁמַיִם, כַּיְרִיעָה:

(אומר הש"ץ: ברשות מורי ורבותי, ועונין: שמים)

בָּרוּךְ אַתָה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, אֲשֶר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו, וְצִיוָנוּ עַל סְפִירַת הָעוֹמֶר:

·                 4/09/09  הַיּוֹם יוֹם אֶחָד לָעוֹמֶר:

·                 4/10/09  הַיּוֹם שְׁנֵי יָמִים לָעוֹמֶר:

·                 4/11/09  הַיּוֹם שְׁלשָׁה יָמִים לָעוֹמֶר:

·                 4/12/09  הַיּוֹם אַרְבָּעָה יָמִים לָעוֹמֶר:

·                 4/13/09  הַיּוֹם חֲמִשָּׁה יָמִים לָעוֹמֶר:

·                 4/14/09  הַיּוֹם שִׁשָּׁה יָמִים לָעוֹמֶר:

·                 4/15/09  הַיּוֹם שִׁבְעָה יָמִים לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שָׁבוּעַ אֶחָד:

·                 4/16/09  הַיּוֹם שְׁמוֹנָה יָמִים לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שָׁבוּעַ אֶחָד וְיוֹם אֶחָד:

·                 4/17/09  הַיּוֹם תִּשְׁעָה יָמִים לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שָׁבוּעַ אֶחָד וּשְׁנֵי יָמִים:

·                 4/18/09  הַיּוֹם עֲשָׂרָה יָמִים לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שָׁבוּעַ אֶחָד וּשְׁלשָׁה יָמִים:

·                 4/19/09  הַיּוֹם אַחַד עָשָׂר יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שָׁבוּעַ אֶחָד וְאַרְבָּעָה יָמִים:

·                 4/20/09 הַיּוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שָׁבוּעַ אֶחָד וַחֲמִשָּׁה יָמִים:

·                 4/21/08  הַיּוֹם שְׁלשָׁה עָשָׂר יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שָׁבוּעַ אֶחָד וְשִׁשָּׁה יָמִים:

·                 4/22/09  הַיּוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת:

·                 4/23/09  הַיּוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וְיוֹם אֶחָד:

·                 4/24/09  הַיּוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וּשְׁנֵי יָמִים:

·                 4/25/09  הַיּוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וּשְׁלשָׁה יָמִים:

·                 4/26/09  הַיּוֹם שְׁמוֹנָה עָשָׂר יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וְאַרְבָּעָה יָמִים:

·                 4/27/09  הַיּוֹם תִּשְׁעָה עָשָׂר יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וַחֲמִשָּׁה יָמִים:

·                 4/28/09  הַיּוֹם עֶשְׂרִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וְשִׁשָּׁה יָמִים:

·                 4/29/09  הַיּוֹם אֶחָד וְעֶשְׂרִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת:

·                 4/30/09  הַיּוֹם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת וְיוֹם אֶחָד:

·                 5/01/09  הַיּוֹם שְׁלשָׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת וּשְׁנֵי יָמִים:

·                 5/02/09  הַיּוֹם אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת וּשְׁלשָׁה יָמִים:

·                 5/03/09  הַיּוֹם חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת וְאַרְבָּעָה יָמִים:

·                 5/04/09  הַיּוֹם שִׁשָּׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת וַחֲמִשָּׁה יָמִים:

·                 5/05/09  הַיּוֹם שִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת וְשִׁשָּׁה יָמִים:

·                 5/06/09  הַיּוֹם שְׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת:

·                 5/07/09   הַיּוֹם תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וְיוֹם אֶחָד:

·                 5/08/09   הַיּוֹם שְׁלשִׁים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וּשְׁנֵי יָמִים:

·                 5/09/09   הַיּוֹם אֶחָד וּשְׁלשִׁים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וּשְׁלשָׁה יָמִים:

·                 5/10/09   הַיּוֹם שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וְאַרְבָּעָה יָמִים:

·                 5/11/00   הַיּוֹם שְׁלשָׁה וּשְׁלשִׁים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וַחֲמִשָּׁה יָמִים:

·                 5/12/09   הַיּוֹם אַרְבָּעָה וּשְׁלשִׁים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וְשִׁשָּׁה יָמִים:

·                 5/13/09   הַיּוֹם חֲמִשָּׁה וּשְׁלשִׁים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת:

·                 5/14/09   הַיּוֹם שִׁשָּׁה וּשְׁלשִׁים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת וְיוֹם אֶחָד:

·                 5/15/09   הַיּוֹם שִׁבְעָה וּשְׁלשִׁים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת וּשְׁנֵי יָמִים:

·                 5/16/09  הַיּוֹם שְׁמוֹנָה וּשְׁלשִׁים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת וּשְׁלשָׁה יָמִים:

·                 5/17/09  הַיּוֹם תִּשְׁעָה וּשְׁלשִׁים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת וְאַרְבָּעָה יָמִים:

·                 5/18/09  הַיּוֹם אַרְבָּעִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת וַחֲמִשָּׁה יָמִים:

·                 5/19/09  הַיּוֹם אֶחָד וְאַרְבָּעִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת וְשִׁשָּׁה יָמִים:

·                 5/20/09  הַיּוֹם שְׁנַיִם וְאַרְבָּעִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת:

·                 5/21/09  הַיּוֹם שְׁלשָׁה וְאַרְבָּעִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת וְיוֹם אֶחָד:

·                 5/22/09  הַיּוֹם אַרְבָּעָה וְאַרְבָּעִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת וּשְׁנֵי יָמִים:

·                 5/23/09  הַיּוֹם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת וּשְׁלֹשָׁה יָמִים:

·                 5/24/09  הַיּוֹם שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת וְאַרְבָּעָה יָמִים:

·                 5/25/09  הַיּוֹם שִׁבְעָה וְאַרְבָּעִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת וַחֲמִשָּׁה יָמִים:

·                 5/26/09  הַיּוֹם שְׁמוֹנָה וְאַרְבָּעִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת וְשִׁשָּׁה יָמִים:

·                 5/27/09  הַיּוֹם תִּשְׁעָה וְאַרְבָּעִים יוֹם לָעוֹמֶר שֶׁהֵם שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת:

הָרַחֲמָן הוּא יַחֲזִיר עֲבוֹדַת בֵּית הַמִקְדָש לִמְקוֹמָה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן :

לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת, מִזְמוֹר שִׁיר. אֱלֹהִים, יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ; יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה.

לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ; בְּכָל-גּוֹיִם, יְשׁוּעָתֶךָ. יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים: יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם.

יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ, לְאֻמִּים: כִּי-תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר; וּלְאֻמִּים, בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה.

יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים: יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם. אֶרֶץ, נָתְנָה יְבוּלָהּ; יְבָרְכֵנוּ, אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ.

יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים; וְיִירְאוּ אוֹתוֹ, כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ.

אָנָא בּכֹחַ גְדֻלַת יְמִינֶךָ, תַּתִּיר צְרוּרָה:                 אב"ג ית"ץ

קַבֵּל רִנַּת, עַמְךָ שַׂגְבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ נוֹרָא:                   קר"ע שט"ן

נָא גִבּוֹר, דוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ, כִּבֶבַת שָׁמְרֵם:                נג"ד יכ"ש

בָּרְכֵם טַהֲרֵם, רַחֲמֵם צִדְקָתֶךָ, תָּמִיד גָמְלֵם:           בט"ר צת"ג

חָסִין קָדוֹשׁ, בְּרוֹב טוֹבְךָ, נַהֵל עֲדָתֶךָ:                  חק"ב טנ"ע

יָחִיד גֵאֶה, לְעַמְּךָ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָׁתֶךָ:                יג"ל פז"ק

שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל, וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת:       שק"ו צי"ת

(רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. אַתָּה צִוִּיתָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ לִסְפּוֹר סְפִירַת הָעוֹמֶר כְּדֵי לְטַהֲרֵנוּ מִקְלִפּוֹתֵינוּ וּמִטּוּמְאוֹתֵינוּ. כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתֶךָ. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עוֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. כְּדֵי שֶׁיִּטָּהֲרוּ נַפְשׁוֹת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִזֻּהֲמָתָם:

וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבִּזְכוּת סְפִירַת הָעוֹמֶר שֶׁסָּפַרְתִּי הַיּוֹם יְתֻקַּן מַה שֶׁפָּגַמְתִּי בִּסְפִירָה (השייך לאותו הלילה). וְאֶטָּהֵר וְאֶתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה. וְעַל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּלְתַקֵּן אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ וְרוּחוֹתֵינוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ מִכָּל סִיג וּפְגַם. וּלְטַהֲרֵנוּ וּלְקַדְּשֵׁנוּ בִּקְדֻשָׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה. אָמֵן סֶלָה:)

בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד :

_________________

    אין יום שאין בו טוב

התורה מצווה על ספירת העומר ממחרת הפסח: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג', טו).

למילה "ספירה" יש משמעות נוספת – "הארה" (כמו אבן ספיר).

אלו ימים שבהם נדרש האדם להאיר, לטהר ולזכך את מידותיו ואת טבעו, וזאת על ידי "ספירה" – כלומר הוספה באור, הוספה ביתר שאת בשלום ובאחדות בין אדם לחברו.

זיכוך אישי זה מהווה הכנה למתן התורה בחג השבועות.

התורה ניתנה כדי לעשות שלום בעולם, לאחד את העולם הגשמי עם הקדושה ואת חלקי הבריאה זה עם זה. לכן – לפני שמקבלים את התורה יש להכין את "הכלי" (את עצמנו) – על ידי פעולה מקבילה של אחדות וזיכוך אישי בימי ספירת העומר.

(מעובד מתוך "שולחן שבת", שיחות הרבי מליובאוויטש זצוק"ל).

שנזכה בימים אלה של ספירת העומר להאיר קצת יותר....

_________________

    אין יום שאין בו טוב

אמרו רז"ל: "אל יפטר אדם מחברו, אלא מתוך דבר הלכה". כלומר כאשר שני יהודים נפגשים, מומלץ שפרדתם תהיה לאחר שאמר האחד לשני דבר תורה קצר.

בחסידות מוסבר: "דבר הלכה" – כלומר, דבר התורה צריך להיות כזה שעושה את אומר דבר התורה ואת מקבל דבר התורה ל"מהלך".

ענין ההילוך הוא לעלות מדרגה לדרגה, בעילוי אחר עילוי. זוהי מעלת הנשמות (שבגופים) על המלאכים – עליהם נאמר כי הם "עומדים".

עליה זו של הנשמות נעשית על ידי עבודת הטוב בפועל, עשיית טובה ליהודי בגשמיות בכלל וברוחניות בפרט.

שיהיה לנו יום של "הליכה מחיל אל חיל!"

_________________

    אין יום שאין בו טוב

"כשם שיוצאי מצרים קדשו את עצמם בין פסח לעצרת לקראת מתן תורה, כך אנו מטהרים את עצמנו לקבלת התורה על ידי הכנה במידות ובמוסר ולימוד בשבח התורה ולומדיה"

מנהג ישראל הוא להתחיל בקריאת מסכת אבות, החל מהמנחה של שבת שבוע הפסח, יש הנוהגים לקרוא בשבתות עד חג השבועות. ויש הממשיכים בכל שבתות הקיץ ועד יום הכיפורים. המנהג הנו קדום ויוסד ע"י חז"ל. בקהילות ספרד נהגו לקרוא רק שש שבתות (כמספר הפרקים במסכת). בקהילות אשכנז המשיכו לקרוא גם לאחרי חג השבועות והטעם לזה הוא ששלושת הפרשיות שלאחרי חג השבועות: נשא, פינחס, שופטים = נפש ופרקי אבות יפים לנפש לרפואתה מהמידות הרעות.

‏המנהג לקרוא פרקי אבות תוקן לכבודו של משה רבינו, שנפטר בשבת בזמן מנחה לפני החשכה, ואמרו חכמים 'נשיא שמת, כל מדרשות בטלים' - כלומר לא אומרים דברי תורה בשעה כזו, אבל בכדי לא לבטל זמן תורה תקנו לומר פרקי אבות. לומר ולא ללמוד, רק ביחידות מותר ללמוד דברי תורה, ברבים - יש לעסוק בפרקי אבות. בזהר נאמר: 'משה נסתלק מן העולם בזו השעה של תפילת מנחה בשבת, שאז עת רצון, ושעה זו היה רצון למעלה וצער למטה, ולכך ננעלים השערים משעת מנחה ואילך'. שערי המדרש, בכדי שיזכרו את משה הרועה הנאמן - כי בשעת פטירתו פסק בית המדרש של משה. הרב שר שלום גאון מביא בשם הירושלמי: "רבי יאשיה אומר - כתיב (ספר מלאכי) 'זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי'" - לעולם צריך לזכור שמשה הוא שקבל ונתן את התורה.

(עפ"י "ספר התודעה").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

אל תאמר לכש...

תחילתו של מאמר זה לוקח אותי שנים אחורה, כשהייתי עדיין צעיר ונאיבי (עכשיו, אני כבר לא צעיר).

באותם הימים, ראיתי יהודי מבוגר ממני בשנים שיושב ואוכל ארוחת צהריים.

הנהגת האכילה שלו עשתה עלי רושם של גרגרנות משהו, של אכילת יתר שלא היתה נצרכת לבריאות שלו. לא בצורה גסה וחסרת פרופורציה, אבל בכל אופן בצורה שגרמה לי לחשוב (לעצמי...) שאדם כזה שכבר עבר שנים כה רבות, צריך היה להשתפר בהרגלי האכילה שלו.

אני מביט לאחור על מחשבות הילדות שלי הללו, וצוחק. לא כי זה מצחיק. אלא, כי הנאיביות שהיתה מנת חלקי משעשעת.

ה"הגיון" שלי בימים ההם היה בערך כזה: אני צעיר לימים, ולי עדיין לא היו לי מספיק שנים להתאמן במלחמה העיקשת נגד היצר הרע והמשיכה השלילית לכל מיני דברים. אבל לאדם שכבר התקדם יותר ממני בחיים, ושכן היו לו את כל ההזדמנויות ההולמות... מה קרה? למה הוא לא גמר עם הבעיה שלו אחת ולתמיד?

 נכון ולא נכון

ועכשיו שכבר התבגרתי, שיניתי את דעתי. אבל, לא לגמרי. אני חושב שזה נכון ולא נכון.

'נכון', כי בעולם מושלם באמת ככה ראוי היה שיהיה. מובן שלא כל דבר פועל בשיטה של 'זבנג וגמרנו', אבל בכל אופן יש בעיות שמן הראוי כבר להתקדם הלאה ולהשאיר אותן מאחור.

אבל 'לא נכון', כי לא ככה פועל העולם האמיתי.

יש בעיות שונות שנשארות עם האדם במשך כל ימי חייו. ואני מדבר אפילו על דברים פשוטים שכבר מן הראוי היה להתגבר עליהם לפני זמן רב.

האומנם ייתכן שאדם נאבק כל ימי חייו בכך שהוא תמיד עושה דברים ברגע האחרון? שלמרות עשרות השנים שעברו, הוא תמיד מוכן לשבת רק חמש דקות אחרי זמן הדלקת נרות? הייתכן שלמרות שהוא אוכל יום יום, הוא עדיין נאבק לאכול את סוג המאכל שהוא צריך לאכול, ולא מתפתה לאכול סוג - או כמות - שאיננה טובה עבורו?

ומן הקל אל הכבד: הייתכן שגם כעבור שנים רבות, ולמרות שהוא מכיר את עצמו ותכונותיו, עדיין נוטה אדם לכעוס על מה שלא צריך? או להיות לא נחמד כמו שמן הראוי שיהיה?

ומן השלילה אל החיוב: היעלה על הדעת שאדם הזוכה לחיים שהם מלאים כל טוב, אינו מעורר את לבו לשמוח בטוב שהוא זכה לו? הייתכן שהוא עדיין לא השכיל להביט בהשתאות על פלאי העולם, ועל יופייה של הבריאה? הייתכן שהוא לא מפנה לעצמו זמן להתבודדות ומחשבה? ושהוא לא השכיל ליצור לעצמו גישה מלאה שמחה לחיים?

החיים זורמים הלאה

הבעיה אולי היא, שהחיים זורמים הלאה ללא הפסק.

אם היה איזה פסק זמן, שהיה מאפשר לכל אחד לעצור ולחשוב: איפה אני אוחז, מה לא מוצא חן בעיני, מה נראה שהוא בעדיפות ראשונה לתקן... אזי היינו מקפידים יותר לעשות את התיקון הזה. היינו מפנים את המשאבים להתמקד בדברים שיש להם עדיפות ראשונה.

אבל כשהחיים זורמים הלאה ללא הפסק, גם אנחנו זורמים עמם.

לאן?

צריך איזו גבורה מסוימת לעצור את שטף העניינים, ולומר לעצמנו שכבר 'הגיע זמן'. וכך אמרו חכמינו: "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה".

אותה גבורה נצרכת גם או במיוחד כשמדובר באדם שרוצה ללמוד ולשנות, ושאינו מחפש להימלט מזה. אלא, שמה אפשר לעשות?! עכשיו בדיוק הוא עסוק מדי. זו צורתה (וצרתה) של תקופת החיים, וצריך לכבד את זה - כך לפחות הדעת נוטה לחשוב.

לכש...

לכשאפנה - אשנה, אלמד.

לכשאפנה - אעשה התעמלות ואוכל רק דברים בריאים.

לכשאפנה - בודאי אתחיל להיות אדם שמח יותר. אעשה את כל מה שצריך כדי להשיג את התכונה החשובה הזו.

לכשאפנה - אתחיל להקפיד להיות בן אדם טוב יותר, מסודר יותר, החי את חייו בצורה הטובה ביותר.

לכשאפנה - יהיה לי ממש גן עדן עלי אדמות, הכל יהיה כל כך ורוד ונפלא.

לכש...

חביבי, העולם לא עובד ככה. הזמן לשנות הוא עכשיו, כי אם לא מתחילים לעשות את מה שצריך עכשיו ומיד - הזרם פשוט ממשיך באותו מסלול.

תקן היום את החיים להיות בצורה שאתה רוצה שיהיו, ואל תשתהה אפילו עוד יום אחד מלעשות את התיקונים הנצרכים.

אל תאמר לכש...

קדימה צעד!

(מאת הרב הדר מרגולין שליט'א Aish.co.il)

_________________

    אין יום שאין בו טוב