מנהג התרגום - עד מתי ?

5. 'מה שיש ממילא ביד - אל תאבד אותו'. אולי אין במנהג תועלת, אך גם אין בו היזק, ולכן כדאי להמשיך איתו, מכח ההרגל.

תשובה : גישה זו אינה נכונה, מכיוון שכאשר מחזיקים במנהג הגוזל משאבים רבים מדי ומביא תועלת קטנה מדי, גורמים לאבד דברים אחרים המועילים הרבה יותר. אין ואקום, אם מסירים את המנהגים הלא רלוונטיים והפחות מועילים- מקבלים יותר זמן ללימודים כן רלוונטיים וכן מועילים (או שמרוויחים יותר כוונה בתפילה, או פחות דיבורים בה, או שינה בשבת תענוג, או זמן איכות עם המשפחה, או כל דבר בעל תועלת שהוא...)                                                   

6. אמנם אין בקריאת התרגום ערך או מצווה כשלעצמו, אך יש בו תועלת של הכרה ולימוד השפה הארמית.

תשובה : א. אם אין בו ערך כשלעצמו והוא אינו נחשב כמצווה (או לימוד תורה),יש בכך הודאה שזהו לימוד חול גרידא, ועל כן, לא ראוי לקיים שיעור בהכרת הארמית (שהוא לימוד חול), בבית הכנסת (שהוא מקום קדוש), כל שכן ביום השבת (שהיא הזמן הקדוש).

 ב. בכל זאת, יש הבדל בין הארמית של התרגום לארמית של התלמוד. אם רצוננו להבין ארמית תלמודית בצורה טובה – נלמד את הארמית הזאת ע"י שיעורים ייעודיים בנושא.

ג. התרגום הוחל רק בשביל לתרגם את הכתוב בתורה בעברית לשפה המדוברת בעם – ארמית. זו הסיבה והטעם היחיד לתרגום – ואין בלתה. הטענה לעיל – שכיום התרגום לא מועיל בשביל תרגום, אלא ללימוד ארמית  (או שיפור קריאה...) אבסורדית ומטופשת ביותר.

משל למה הדבר דומה ?
בעיר חלם היה חכם אחד שהיה לו בית מרווח וחצר חיצונית מרוצפת אשר היתה צריכה טאטוא חד-שבועי בשל האבק המצטבר בה. לחכם היה פועל מסור, אשר בין יתר העבודות שהוא ביצע עבורו בביתו, הוא גם דאג לטאטא את החצר פעם בשבוע. ברבות השנים עבר החכם לאחוזה אחרת בעיר חלם, שם בחצר היתה מדשאה גדולה, ולא היה עוד שום שטח מרוצף הזקוק לטאטוא.
אמר הפועל לחכם : "אדוני, עד עתה הייתי מטאטא את החצר המרוצפת במסירות רבה כל שבוע. אבל עתה, כשעברנו לבית חדש אשר אין בו חצר מרוצפת אלא מדשאה, אינני חושב שיש עוד טעם שאמשיך לטאטא את המדשאה... אולי עדיף שתמצא לי מטלה אחרת ? אולי לקצור את הדשא, או עבודה אחרת ברחבי הבית ?"
השיב החכם לפועל : "אתה פועל פשוט, ולכן אינך מבין את המחשבה שלי מאחורי מטלה זאת. נכון שדשא אינו צריך טאטוא, אבל בעצם פעולה זו אתה מרוויח 2 דברים :
א. אתה מתאמן ומשתפר בפעולת הטאטוא. וכך כשתנקה את פנים הבית – תהיה מיומן בכך מאוד.
ב. אתה מחזק את גופך. וכך תבצע בצורה טובה את שאר המטלות."
השיב לו הפועל לחכם החלמאי : "במחילה מכבוד חכמתו, אבל אם נמצא לי מטלה אחרת, כמו למשל – קצירת המדשאה, בנוסף על האימון בקצירה וחיזוק הגוף, כולנו נרוויח גם דשא נאה.
וגם אם לא נמצא לי מטלה אחרת, המשך טאטוא הדשא הוא מגוחך.
אם רצונך שאחזק את גופי – אנצל את הזמן הפנוי לאימון גופני בבית או במכון. בוודאי יהא זה מועיל יותר לחיזוק מאשר טאטוא סרק.
אם רצונך שטאטוא הדשא יהא פעולת אימון לקראת טאטוא פנים הבית –  אזי בוודאי שעדיף שמלכתחילה אגש לנקות את פנים הבית בזמן זה. וגם ידוע לאדוני שיש הבדל בין טאטוא סרק של דשא לטאטוא פנים בית.
ודבר אחרון, אני חושב שאם אין עוד צורך בטאטוא החצר, הייתי רוצה לנצל זמן זה למנוחה ולזמן איכות עם משפחתי."

7. מדוע נטפלת דווקא לתרגום עם הטיעון שיש בו "טורח ציבור" ? הרי יש הרבה עניינים בתפילה שניתן לקטלג אותם כ"טורח ציבור", פיוט לכה דודי, מזמורי תהילים וכו'...

תשובה : התרגום בולט במיוחד בתחום ה"טורח ציבור", מעל כל מנהג אחר.

"טורח ציבור" הוא פונקציה של מצווה ותועלת, ובימינו - ערכי הפרמטרים הללו  לגבי התרגום הם אפסיים. ומאידך, במדד הזמן – התרגום גוזל זמן לא מבוטל (לפחות 10 – 15 דקות).

לגבי שאר ענייני התפילה שאפשר לקטלג אותם כ"טורח ציבור", בפיוטים – אשר כל מטרתם לגרום למתפלל לשיר, לזמר, לשמוח בתפילה ולהתכוון כמו שצריך, אין שום טורח ציבור שהוא. יש בהם תועלת גדולה ורוב הציבור שמח בהם, ולכן זו טענת שווא.

לגבי תהילים, אשר הם כתב קודש מן התנ"ך, הם חלק אינטגרלי מסדר התפילה, והם באים בתפילה בכדי "לסדר שבחו של מקום" לפני תפילת העמידה, גם לאדם שקורא את המזמורים הללו בלי כוונה יש מצווה, קל וחומר אם יתכוון כמו שצריך.

בכל אופן, בקריאת מזמורי התהלים יש לכל הפחות אחד מהפרמטרים (מצווה ותועלת), ובתוספת כל הסיבות לעיל – אי אפשר בכלל להעלות על הפרק טענה של "טורח ציבור" לגביהם.

8. האם התרגום הוא מנהג ? או שאולי הוא חובה או תקנה ?

תשובה : א. מסכת מגילה, דף כג' ע"ב : "לא שנו אלא במקום שאין תורגמן אבל מקום שיש תורגמן פוסק" – הגמרא מעידה שיש מקומות שבהם נוהגים לתרגם ומקומות שלא נוהגים לתרגם. לא צוין שום שבח למקומות שנהגו לתרגם, ולא נאמר כאן כל גנאי לגבי אותם מקומות שלא נהגו לתרגם, מכאן – שאין זו חובה, אלא מנהג בעלמא.

יתירה מכך, אם בתקופת התלמוד, כאשר הם דיברו ארמית, לא התפשט המנהג בכל העם, ולא ראו בו חובה על אף התועלת הגדולה בו, בימינו – קל וחומר...

ב. רמב"ם, הלכות תפילה, פרק יב', הלכה י' : "מימות עזרא נהגו שיהא שם מתורגמן"

ג. הטור, סימן קמ"ה : "בימי חכמי התלמוד היו רגילין לתרגם כדי שיבינו העם כי לשונם היה ארמי".  "ונראה שהם היו רגילין לפרש להמון העם שהיו מדברים ארמית"

ד. השולחן ערוך, סימן קמ"ה : "בימי חכמי התלמוד היו נוהגים לתרגם כדי שיבינו העם".

9. השולחן ערוך המקוצר כותב (או"ח, שבת, ס, הלכה ט'): "וחלילה לבטל המנהג, כי הוא מיוסד על פי דעת הגאונים שהתרגום חובה מתקנת נביאים". מכאן – שהגאונים אומרים שהוא תקנה, ולא מנהג.

תשובה : א. השע"ה כותב בראשית שזהו מנהג, ואחרי כן מביא איזו דעת מיעוט שהתרגום חובה מתקנת נביאים...
דעת הרוב אוחזת שמנהג התרגום הוא מנהג, ואינו תקנה, וכך אומרים הרמב"ם, הטור, השו"ע (כפי שהוכחנו לעיל) ודבר זה מוסכם לכל.

ב. כפי שהראנו בראייה מהתלמוד, אפילו בימיהם היו מקומות שתירגמו, והיו מקומות שלא תירגמו וכו' , ולכן בוודאי שזהו מנהג ציבור, יותר מכך, זהו מנהג ציבור שאפילו בימים שבו הוא היה נצרך הוא לא התפשט בכל ישראל, כל שכן בדורות שלאחר מכן, כל שכן בימינו.

ובכל זאת, הוא הביא את דעת המיעוט הזו –  שהיא בטלה בשישים ואין לסמוך עליה, ואני רואה בכך זריית חול בעיני הציבור התימני, שעלול לחשוב שאכן זו "תקנת נביאים", ולא כך היא, ואין דבר זה מוסכם בכלל.                                                                                                                                        

ג. מה ראה השע"ה ללכת כנגד המוסכם לכל – שהתרגום הוא מנהג ציבור בלבד, ולנסות לטעון שע"פ דעת הגאונים הוא תקנת נביאים ?

כשם שהטלאי מורה על הקרע בבגד וכו'...

הנסיון הדחוק לטעון שהתרגום הוא בעצם תקנה ולא מנהג, מלמד אותנו שהשע"ה מבין שכל עוד התרגום הינו רק מנהג ציבור תלוי סיבה בלבד, אלו שקוראים לבטלו – יכולים לעשות זאת בנקל.

ולכן, הוא מנסה לטעון שזה בעצם לא מנהג – אלא תקנה, ולכן לא בנקל יהיה אפשר לבטלו.

ד. איך אפשר לכתוב "חלילה לבטל המנהג" כי "דעת המיעוט תומכת בכך" ? אתמהא! 

ה. אם כבר הביא דעה הנוגדת את הדעה הפשוטה והרווחת, היה לו לפחות להביא ציטוטים מדויקים של גאונים ספציפיים, ולא לזרוק לחלל האוויר מיני שמועות שקשה להתחקות אחריהן, ולהרחיק עדותו.

ובוודאי שלא יפה עשה שהכניס את כל הגאונים תחת אצטלה אחת, שכאילו כולם חושבים ש"התרגום חובה מתקנת נביאים"*, בלי להביא את אותם אלו החושבים כך בשמם.

* ידוע שאכן רוב הגאונים הזדעקו על הפסקת מנהג התרגום, אבל היה לו להוכיח שאכן כולם/רובם טוענים שזה משום שהתרגום הוא "חובה מתקנת נביאים" דווקא.

ו. ידוע (וגם נראה ונוכיח זאת בהמשך) שדברי הגאונים בדבר מנהגים שונים היו לשון גוזמא, ואכן אין לצורת ההתייחסות שלהם לגבי מנהגים מסוימים אח ורע בדברי חז"ל לכל אורך הדורות.

והעובדה שהם בדעת מיעוט בהתייחסותם זו, הן לגבי חכמים שקדמו להם (כפי שהראנו בראייה מהתלמוד, שהיו מקומת שתירגמו, והיו מקומות שלא – ואף אחד לא הזדעק שזו "חובה מתקנת נביאים"), והן לגבי חכמים שבאו אחריהם (רמב"ם, טור, שו"ע ובעצם כולם), שכולם בדעה שזהו מנהג ציבור, כידוע.

10. מדוע אין בתרגום תועלת ?

תשובה : א. פשוט הוא שקריאת תרגום של טקסט מסוים, נועדה לגרום לציבור להבין את הטקסט המקורי, וזוהי תועלתה.

הרמב"ם : "כדי שיבינו עניין הדברים" .
הטור : "בימי חכמי התלמוד היו רגילין לתרגם כדי שיבינו העם כי לשונם היה ארמי".  
"ונראה שהם היו רגילין לפרש להמון העם שהיו מדברים ארמית"
השולחן ערוך : "בימי חכמי התלמוד היו נוהגים לתרגם כדי שיבינו העם".

ב. ומאחר שאנו מבינים את השפה בה כתובה התורה (עברית), ובנוסף איננו מבינים את שפת התרגום (ארמית), אין בתרגום כל תועלת, והוא אינו עוזר לנו להבין את התורה טוב יותר כאשר הוא נקרא בציבור בשבת.                                         

הטור :  "ונראה שהם היו רגילין לפרש להמון העם שהיו מדברים ארמית, אבל לדידן מה תועלת בתרגום כיוון שאין אנו מבינין אותו"

השולחן ערוך : "האידנא לא נהגו לתרגם משום דמה תועלת בתרגום כיוון שאין מבינים אותו"                                            

11. מי קבע שיש בתרגום טורח ציבור ?

תשובה : א. פשוט הוא שדבר שאין בו טעם ותועלת, והוא גוזל משאבים מן הציבור (במקרה של התרגום – זמן יקר) – יש בו טורח ציבור. ובימינו – כאשר אין הציבור מבין את התרגום, פשוט הוא שאין בו טעם ותועלת, ומכאן יוצא שבוודאי יש בו טורח ציבור.

ב. יותר מכך, אפילו בימי התלמוד, בהם העם דיבר בלשון ארמית, מובא בגמרא (מסכת מגילה, דף כג' ע"ב) עניין טורח ציבור במקום שיש שם מתורגמן, כפי שנביא להלן:

שנו : המפטיר לא יפחות מעשרים ואחת פסוקים. כלומר, הפטרה צריכה להיות לפחות עשרים ואחת פסוקים.

במקום שיש תורגמן, מפסיקים את ההפטרה גם כאשר עוד לא קראו 21 פסוקים, מכיוון שיש בתרגום טורח ציבור, ולכן מקצרים את ההפטרה כדי להקל על הציבור.                                               

ראיה זו מוכיחה, שאע"פ שלא אמור היה להיות להם טורח ציבור בקריאת התרגום (מכיוון שהם דיברו ארמית) כן ישנה התייחסות לטורח ציבור, והיא אפילו בעלת משקל הלכתי מעשי, ולא רק דיבורים בעלמא וניתן לקצר את ההפטרה, במקרה שיש תורגמן .

ואם בימי התלמוד - כאשר דיברו בלשון ארמית, והיה בתרגום תועלת רבה, היה עניין של "טורח ציבור" בגלל התרגום, קל וחומר שבימינו – שאין אנו דוברים ארמית, שאין בתרגום תועלת, ושיהיה בו "טורח ציבור" גדול עוד יותר בכך.                                     

12. נניח שהטענות נכונות, בכל אופן:
א. אין לאף פוסק בימינו כתפיים רחבות בשביל לעשות זאת.
ב. וגם ידוע הכלל "בטלה הסיבה – לא בטל המנהג" .

תשובה : א. מנהג התרגום הינו מנהג ציבור, וכמו שהוא צמח מן הציבור, כך הוא יכול להתבטל ע"י הציבור. מנהג ציבור אינו נתון לסמכותם של הפוסקים, אלא אם כן ישנה התנגשות בין המנהג להלכה מסוימת.

כל עוד המנהג (המשכו או הפסקתו) אינו מתנגש בהלכה, גישת הפוסקים צריכה להיות "הנח להם לישראל", שיעשו כפי שהם רוצים.

ב. ישנה בורות גדולה בכל הקשור להבדלים בין חומרות הגזירות, תקנות, מנהגי חכמים ומנהגי ציבור. הכלל הזה הוא ככל הנראה עיוות שהתפתח מכלל שהיה לגבי גזירות ותקנות חכמים, שהם חמורות הרבה יותר ממנהג ציבור. גזירות שהתפשטו בעם ישראל – אי אפשר לבטלן, גם אם בטלה הסיבה.

תקנה – ניתן לבטלה, אם בית הדין המבטל גדול יותר מבית הדין המתקן.

לגבי מנהג ציבור ישנו הכלל :

מנהג שנהגו במקרה או מסיבה מסוימת - אין לו דין מנהג, ולא חייבים לקיימו, אלא רק מנהג שקיבלו עליהם ודעתם היתה לקיימו לעולם (שו"ת מהרשד"ם יו"ד מ ד"ה מכאן).

כלומר – במנהג ציבור הכלל הוא בדיוק הפוך : "בטלה סיבה – בטל מנהג!"                                      

13. ישנם הרבה טקסטים המובאים בתפילות והם כתובים בארמית : קדיש, ובא לציון, בריך שמיה...
מה אתם ? גם אותם צריך להחליף ?

תשובה : א. לא ביקשנו לתרגם את התרגום לשפתנו, ניתן להשאיר אותו כפי שהוא, פשוט אין בו צורך להיקרא יחד עם ספר התורה בשבתות. לעומת זאת, שאר הטקסטים שהבאת כדוגמאות, חשיבותם היא כעצמאים, ולא כנספחים.

ב. ההבדל המהותי בין התרגום לשאר הטקסטים כדוגמת אלו לעיל הוא, שכל הטקסטים הללו הם המקור, ואילו התרגום הוא תרגום של מקור. כל המרה של טקסט משפה לשפה גורמת לאיבוד משמעויות אשר היו במקור, ולכן לעתים יש חשיבות לשמירה על המקור, גם כאשר הוא בשפה זרה. מאידך, כאשר יש בידינו תרגום בשפה זרה, של המקור הכתוב בשפתנו, זה סיפור אחר לגמרי...

ג. יש עניין של מטבעות לשון בתפילות שתיקנו חז"ל, שזהו עניין שרוצים לשמר.                                                

14. רבים מהגאונים דיברו בחריפות כנגד קהילות יהודיות שביקשו לבטל את מנהג התרגום .

תשובה : צריך לנסות להבין מדוע הגאונים התרעמו על ביטול מנהג זה ואחרים. ונדמה לי שהסיבה העיקרית היא המאבק של היהדות הרבנית שלנו כנגד היהדות הקראית, שצברה תאוצה באותה תקופה. 
                                     
בגלל המאבק הזה, היה חשוב ליהדות הרבנית לשמר היטב מנהגים מסוימים, במיוחד כאלו שבסבטקסט שלהם ישנה אמונה במסורת חכמים ובתורה שבע"פ. התרגום, אשר מכיל בתוכו מסורות כאלו (למשל, גדי בחלב אימו =בשר וחלב), נתפס כאנטיתיזה לקראות (השוללת את המסורת והתורה שבע"פ), ולכן חשיבותו בעיני הגאונים היתה כה גדולה.

בתקופות מסוימות, כאשר קהילות רצו להפסיק לתרגם, היו שחשדו בהן שהסיבה האמיתית היא התנערות מהתורה שבע"פ, ולכן לא פעם רבנים השתמשו בכינויים 'כופרים', 'בני נידוי' וכד' כאשר תיארו אותם.                                              

(לא רק על ביטול מנהג התרגום התרעמו הגאונים. אפילו על מקומות בהם לא הטמינו חמין כעסו הגאונים וכינו אותם בכינויים דומים לאלו שביטלו התרגום. וזאת משום שדעת הקראים היא שאסור להטמין חמין אפילו מלפני שבת, ולכן כל מי שלא הטמין חמין, חשדו בו הגאונים שהוא עושה זאת מכיוון שהוא נמשך אחר דעתם של הקראים)

היום המצב שונה בתכלית, היהדות הרבנית המאמינה בתורה שבע"פ אינה מאויימת כלל ע"י זרם הקראים ושוללי התורה שבע"פ, ולכן יש להביט נכוחה על המנהג הזה ועל חשיבותו האמיתית בימינו, ללא עודף החשיבות שייחסו לו בזמן המאבק המדובר.

וכשמביטים נכוחה, רואים היטב, שאין בו צורך היום, ואין בו תועלת, ורבים מהציבור התימני רוצים גם הם לבטלו.                                       

אנו, לתומנו, חשבנו שדברי הרמב"ם פשוטים וברורים בדבר היות תרגום התורה בציבור מנהג ציבור בלבד, ומכאן שאינו מחייב.

אבל כבר ראינו שהרב רצאבי בשיעורו השבועי מרהיב עוז לומר שלפי הרמב"ם התרגום אינו מנהג כי אם תקנה, ואלו הם לא פחות מסילופי דברים.

למרות זאת, נציין שהרב רצאבי בספרו ההלכתי 'שולחן ערוך המקוצר' ידע היטב שלא להכניס את הרמב"ם כתומך במנהג, ובטח שלא לומר עליו שם שהוא סובר שזוהי תקנת חז"ל (כמו שאמר על הגאונים).

גם הרב רצון ערוסי במאמרו 'קריאת תרגום התורה וההפטרה בציבור' נמצא חוטא לאמת, בהבנת רבנו הרמב"ם, ואף הוא דורש תילי תילים של תקנות על כלום ושום דבר, ומתעלם מהאמת הפשוטה – שהרמב"ם כתב במפורש "נהגו".

והנה לפניכם העמוד הרלוונטי במאמרו:

1. "הרמב"ם לא זכר מנהג שלא לתרגם, ומה הדין אם אין מבינים התרגום"

 א. אין לכך משמעות. זהו מנהג ציבור התלוי ברצון הציבור, ולכן לא היה לו לומר שום דבר מעבר למה שאמר.

     הוא הביא את המנהג באובייקטיביות ברורה והביא כמובן את הלכותיו, שהן היפותטיות למקרה שיש   

     תורגמן.

ב. גם הטור והשו"ע לא היו מזכירים מנהג שלא לתרגם ולא היו אומרים שהמנהג צריך להתבטל, לולא המנהג   

   היה מבוטל כבר ע"י הציברו בזמנם. וזאת כי שלשתם מבינים שאין להם להתערב במנהגי ציבור ולהורות על 

   המשכם או ביטולם. וההבדל הוא שהטור והשו"ע יכלו להביע בדיעבד את דעתם על המנהג, כי כבר בוטל

   למעשה.

2. "מהרמב"ם משמע, שזה מנהג כל העם, והעובדה שהביא פרטי דיני המתורגמן אות היא, כי התרגום הוא חובה."

א. הרב ערוסי באמת מגלה כאן הבנה לקויה עד מאוד של דברי הרמב"ם בכלל, והבנת הביטוי "נהגו" ומשמעותה בפרט. נא עיינו בעמ' 10 באשכול זה, להבנת גישת הרמב"ם בשימושו בביטוי "נהגו".

שם יובן שיחס הרמב"ם למנהג ציבור זה הוא פאסיבי לחלוטין, וזהו מנהג ציבור בלבד שלא התפשט כל צרכו בשום שלב שהוא ולא התקבל כחובה, וזאת להבדיל ממנהגי ציבור אחרים, כפי שהבאתי שם.

ב. אין שום קשר בין הבאת דיני המתורגמן לבין היותו חובה, זוהי מסקנת שווא המופרכת מאליה.

באמת שאין צורך לחזור על הדברים, אבל ידוע שגם במשנה ובתלמוד הובאו דיני המתורגמן – ולמרות זאת מצאנו שלא כולם תירגמו – משמע שזוהי אינה חובה, כי אם מנהג ציבור שאינו מחייב.

וגם הטור והשו"ע, אשר אמרו בפה מלא שהמנהג בוטל ואין בו תועלת, הביאו בכל זאת חלק מדינים אלו, ואין דבר זה מעיד כלל על כך שהמביא דינים אלו חושב שהמנהג עצמו הוא חובה.

אלו הן הלכות היפותטיות, כידוע למביני דבר...

3. "ואמנם כבר קבע הרמב"ם, כי שלשה דברים של חז"ל מחייבים אותנו, וכל העובר על אחד מהם הוא ב"לא תסור" , או משום פורץ גדר והם: תקנות, גזירות ומנהגות...

"

חוסר הבנתו הבסיסית את דברי הרמב"ם גורמים לו להפליג בקביעת דברים שאין להם שחר, כידוע למביני דבר.

כל מה שכתב הרמב"ם בהלכות ממרים ובהקדמתו למשנה תורה, היה בדבר תקנות, גזירות ומנהגי חכמים דווקא! שבהם שייך "לא תסור", וכך גם לגבי הדברים הכתובים בתלמוד הבבלי*.

אי אפשר ולא ניתן להעלות על הדעת שיהיה שייך "לא תסור" אם הרמב"ם בעצמו אומר שזהו מנהג ציבור.

אי אפשר ולא ניתן להעלות על הדעת שיהיה שייך לומר שמנהג ציבור זה, אשר כבר בתלמוד הבבלי למדנו שהוא אינו מחייב כלל, יהיה עלינו לחובה מתוקף התלמוד עצמו !

* כוונת הרמב"ם בהקדמת המשנה תורה היתה לומר שהתלמוד הבבלי מחייב בתקנותיו, גזירותיו ומנהגיו את כל ישראל, בניגוד לבתי דין מאוחרים יותר.

4. "שיטת הרמב"ם, שהתרגום בציבור הוא מנהג מימות עזרא, והוא מחייב, ושמו"ת מחייב (...)"

דבר זה פשוט לכולי עלמא, שחובת שמו"ת ומנהג התרגום בציבור הם שני עניינים נפרדים לחלוטין מבחינת החובה שלהם, אבל כדי להצדיק את מנהג התרגום, הרב ערוסי מנסה לשנות סדרי עולם דבראשית...

וזאת עוד אחרי שבאותו עמוד עצמו הוא הביא את שתי ההלכות הללו מהרמב"ם כשהן נפרדות לגמרי.

בהלכות תפילה, פרק יב', הלכה י' כתב: "מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים."

ואילו בפרק יג', הלכה כה' כתב: "אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום."

א. העובדה היא ששתי ההלכות מובאות בנפרד לחלוטין, במרחק לא קטן האחת מן השנייה, ולא לחינם.

ב. הבדלי הלשון ביניהם הם משמעותיים, ולא צריך להיות גאון הדור בשביל להבין שאלו שני עניינים נפרדים לחלוטין.

תרגום קה"ת בציבור – "נהגו", על כל המשתמע מכך.

שמו"ת – "חייב", על המשתמע מכך.

מנהג ציבור לעומת חובת היחיד. הקשר ביניהם הוא רק סינכרוני, קרי, שהיחיד יקרא את הפרשה שהציבור בבית הכנסת קורא באותו השבוע.

ג.  ונביא גם חידוש "על דרך האמת" - יש לשים לב שהרמב"ם השמיט את מנהג התרגום מקה"ת בציבור כשהוא ציין את חובת שמו"ת. הוא לא כתב "אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה ותרגומה בכל שבת בציבור"... וד"ל.

דומה שאין גבול לתירוצי הדחק של הרבנים התימנים, ואפילו אם הרמב"ם בעצמו היה אומר בפירוש שאין צורך לתרגם, עדיין הם היו מנסים להסביר את דבריו כאילו הוא לא נתכוון אליהם.

מצער מאוד שרבנים שונים מנסים לכופף את מילותיהם של עמודי הוראה, ובייחוד אותם אלו שהם הולכים לאורם, ומכניסים לפיהם דברים ודעות שקריות, וכל זאת כדי להתאים את דעת הגדולים אל דעתם.

והסיבה המרכזית ל"חוסר ההבנה" של הרב ערוסי את דברי הרמב"ם, היא כפי שהוא עצמו אומר בהמשך המאמר בעמ' 16:

 

הפאניקה והפראנויה מעצבות את דעת הרבנים התימנים וגורמות להם להכביד את ליבם ולהטות את שכלם בנידון.

_________________

מתוך הספר 'תהליכים בהתגבשות התורה שבעל פה' שנכתב ע"י אפרים יצחקי (סגל), עמ' 19-20 :

"עזרא מתרגם את התורה לשפת העם – ארמית, היות והעם לא ידע את שפת התורה – עברית:

מגילה ג, ע"א: אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב "ויקראו בספר תורת האלקים מפורש ושום כל ויבינו במקרא" מפורש זה תרגום...

עזרא אינו מסתפק בתרגום התורה כנספח לתורה אלא רוצה לשנות את לשון התורה עצמה לארמית:

סנהדרין כא, ע"ב: אמר רב זוטרא ואיתימא מר עוקבא בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה ונתנה להם בימי עזרא אשורית ולשון ארמית, ביררו להם ישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי. מאן הדיוטות ? אמר רב חסדא כותאי.

כלומר, עזרא רצה להביא את התורה לידעת העם, הוא לא ייחס חשיבות לשפה או לכתב, אלא לידיעת התורה. לכן שינה הן את הכתב, מעברית עתיקה (דעץ) לאשורית והן את שפת התורה מעברית לארמית.

מעניין שדווקא העם שאינו מבין את השפה העברית, התנגד לתרגום התורה לארמית – שפת החול. הם דרשו שהקריאה עצמה תעשה בלשון הקודש ולידה יתורגמו הדברים לשפה הארמית. (דבר שנכנס למסורת העם – קריאה בתורה ולידה תרגום*). אך מצד שני העם לא התנגד לשינוי הכתב, כי רובו לא ידע קרוא וכתוב ולא הפריע להם באלו אותיות התורה כתובה, בעיניהם היתה חשובה השפה בלבד. לעומתם, החכמים שפעלו עם עזרא הסופר, והם שקראו את התורה באזני העם, להם לא הפריע, ואולי אפילו עזר, הכתב האשורי, בהיותו נפוץ ומוכר.

הרי עוד חידוש הלכתי חשוב ביותר מימי עזרא, שהתורה נכתבת רק באותיות אשוריות*."

א. יש ללמוד מדרך חשיבתו של עזרא הסופר, להנגיש את התורה לעם, שעשה זאת גם אם זה על חשבון הכתב המקורי וגם אם זה על חשבון השפה המקורית.

לשיטתו, המקוריות (והמסורת) של השפה והכתב משניות להבנה ולתועלת היוצאת מהטקסט, והן מתבטלות בפניהם כאשר יש ביניהם ניגוד.

ולענייננו, אם הוא התיר לבטל מסורות קדומות מימי משה ורצה לשנות הן את הכתב והן את השפה המקוריים של התורה שהתקבלה בסיני (כתב עברי ולשון הקודש!) כאשר ראה צורך בכך, קל וחומר שאנו יכולים לבטל את קריאת התרגום בשבת, שהרי אין בה תועלת וגם היא איננה לשון הקודש וגם איננה מקורית.

לעזרא הספיק חוסר התועלת בלבד של הטקסט המקורי בכדי שיחליפו/יבטלו, קל וחומר שאנו נוכל לבטל טקסט שהוא חסר תועלת וגם איננו קדוש וגם איננו מקורי.

(גם לאלו שיטענו ש"תרגום אונקלוס ניתן בסיני", אם כן לשיטתם עדיין יש כאן גזירה שווה אם לא קל וחומר. והטענה והלימוד מדרך חשיבתו של עזרא עומדים בעינם.

וזאת בלי להיכנס לויכוח אם התרגום ניתן בסיני או לא, שהתשובה האמיתית היא שכמובן שלא. ואכמ"ל)

ב. עוד יש ללמוד מדרך חשיבתו של עזרא הסופר, שהוא התכוון שבבית הכנסת יקראו את התורה בשפה המובנת בלבד, במקרה שלו – ארמית, מכיוון שהוא לא ראה טעם בקריאת התורה בשפה אשר האנשים לא מבינים, ואפילו כאשר מדובר כאן בקריאת התורה בלשון הקודש!

לשיטתו, יש לקרוא בתורה פעם אחת בלבד, בשפה המובנת לעם. והטעם הוא חוסר תועלת וטורח ציבור שנגרם כתוצאה מקריאה ארוכה אשר חציה אינה מובנת.

ולענייננו, אם הוא חשב שאין צורך לקרוא פעמיים, פעם אחת בלשון הקודש המקורית ופעם אחת בשפה המובנת (הארמית), אלא פעם אחת בלבד בשפה המובנת (הארמית), קל וחומר שהוא בעצמו היה מתפלא פלא פלאים על כך שאנשים אשר קוראים את התורה המקורית

בלשון הקודש ומבינים אותה, מוסיפים עליה עוד תרגום לשפה שאינם מבינים, והרי זה האבסורד בהתגלמותו...

ג. עוד יש ללמוד, בהמשך לאמור לעיל שכוונת עזרא היתה שבבית הכנסת תיקרא התורה רק בשפה אחת – השפה המובנת לעם (ארמית) ללא תרגום לשפה נוספת.

למרות רצונו של עזרא, העם התנגד להחלפה של קריאת התורה בלשון הקודש בקריאתה בלשון המובנת בלבד, וכמעין פשרה, קיבלו את קריאת התורה בארמית אבל רק כאשר קודם כל קוראים את התורה בלשון הקודש – העברית, וכך נוצר מנהג התרגום של התורה. קודם לשון הקודש ואז ארמית.

ולענייננו, יש כאן חיזוק עצום לעובדה שקריאת תרגום התורה הוא מנהג שהחל ע"י הציבור ולכן הוא מנהג ציבור בלבד ולא מנהג או תקנת חכמים. ולא לחינם אמר הרמב"ם : "מימות עזרא נהגו שיהא שם מתורגמן, מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו עניין הדברים". ולא לחינם קיבלו הטור והשו"ע את זכות העם לבטל מנהג זה, כאשר לא היה בו עוד תועלת.

וכן לחינם מדברים כל התומכים בהמשך מנהג זה והמדמים להפכו לחובה.

ככל הנראה, הרב רצאבי שם לב שדבריו הנ"ל מעט פוגמים בהמשך החזקת מנהג התרגום, ועל כן בשיעורו מהתאריך 27.06.09 ביצע שני דברים עיקריים:

א. ניסה לסייג את הפירוש של ה'חמדת ימים' ולהביא לו סתירות. זאת בניגוד לשבחים שהרעיף על פירוש זה בשיעורו הראשון בנושא.

ב. ניסה לחזק את המשך מנהג התרגום, למרות ביטול הטעם הראשי שלו – "שיבינו עניין הדברים", בתירוצים שונים, אשר כולם אינם נכונים כלל לעניין זה.

ועל כן, נביא את דבריו (החל מ- 34:40) כאן ונעיר עליהם הערות ותיקונים, למען לא יטעו הטועים:

"... זה נכון מה שהעירו פה מקודם, בקשר לתרגום שניתן מסיני, זה שאני חושב שזה הסיבה העיקרית, מה שמעניין הוא שה'נחלת דוד' והרבה גדולים ליטאים וגם החכם צבי, הם קיבלו את הפירוש של ה'חמדת ימים'.

אבל אני חושב שהגאונים והרמב"ם לא יכלו לקבל את הפירוש הזה"

א. הרב רצאבי מנסה לסייג את פירוש ה'חמדת ימים' ולהביא לו מתנגדים.

ב. הרב רצאבי מנסה לטעון שדעת הגאונים דומה או זהה לדעת הרמב"ם לעניין התרגום, דבר שאינו נכון כלל וכלל.

"דהיינו למרות שזה כאילו אולי בסוגייה דווקא נכנס טוב, אבל זה מתחיל נובע בעצם "האם התרגום באמת זה נתקן לעמי הארצות או לא נתקן לעמי הארצות ? מובן."

הרב רצאבי מצביע על שורש העניין, אשר גרם לו להסתייג מפירוש ה'חמדת ימים', מכיוון שלפי פירוש זה הסיבה היחידה למנהג התרגום היתה "שיבינו עניין הדברים" (ולכן רב ששת, אשר הבין את המקרא בלשון הקודש, לא היה לו צורך בשמיעת התרגום. ומכיוון שלא היה לו צורך בו, התיר לעצמו לעסוק בתורה בזמן התרגום)

"כנראה, כנראה שאולי בעצם נעשה השוואה לדבר אחר: הרי גם תפילת שמונה עשרה, למה תיקנו לחש וחזרה ? לחש וחזרה, בשביל מה תיקנו לחש וחזרה ? בשביל עמי הארצות. אז אם כן, אז רב ששת, בחזרת התפילה – ילמד. למה הוא לא עשה את זה ? הוא לא צריך להקשיב לחזרה. "אנן בדידן ואינהו בדידהו", כל החזרה זה בשביל עמי הארצות, אז אם כן, הרי הדין הוא לא ככה. דהיינו, כשחז"ל אומרים, חז"ל אמרו נתנו נימוק, הרמב"ם גם כותב את זה "מימות עזרא נהגו לתרגם בשביל שיבינו כל העם." אבל, כל הגזירות של חז"ל, כשאמרו איזה נימוק, זה לא פירושו שזה הנימוק היחידי שנתנו. הם גילו טעם אחד, כתוב בשם האר"י בשם הגר"א שכל תקנה של חז"ל – יש לה אלפים טעמים. מובן. אז כאשר תיקנו תרגום, אז אמרו לציבור – הסיבה היא כדי שיהיה מובן הקריאה התורה, כדי שתבינו את העניין. אבל גם בלי הסיבה הזאת היו מתקנים, שיש בזה הרבה הרבה סיבות."

הרב רצאבי מנסה לערוך גזירה שווה בין תקנת חזרת הש"צ לבין מנהג התרגום. הוא אומר שכמו שהטעם של חזרת הש"צ (להוציא את אלו שאינם יודעים להתפלל ידי חובה) לא קיים היום ואעפ"כ ממשיכים לקיים את חזרת הש"צ (מטעם שבטל טעם – לא בטלה תקנה), כך אע"פ שהטעם של מנהג התרגום (שיבינו השומעים ע"י התרגום את הכתוב בתורה) לא קיים היום, עדיין יש להמשיך ולקיים מנהג זה.

גזירה שווה זו לא נכונה כלל וכלל!

שהרי הסיבה שחזרת הש"צ אינה מתבטלת היא אכן מכיוון שזוהי תקנת חכמים, ולכן חל עליה הכלל "בטל טעם -  לא בטלה תקנה", אבל אין דבר זה שייך בכלל לגבי התרגום, שהרי ידוע שהוא מנהג ציבור בלבד לדעת רוב ככל הפוסקים (כולל הרמב"ם), כפי שהוכחנו לא מעט פעמים.

ומאחר שכך, השולחן ערוך קיבל בהבנה ובהגיון את ביטול מנהג התרגום, משום שזה היה מנהג ציבור תלוי סיבה בלבד, ולכן כאשר בטל הטעם, זכות הציבור היתה לבטלו.

שולחן ערוך, סימן קמה, ג : "האידנא לא נהגו לתרגם, משום דמה תועלת בתרגום כיוון שאין מבינים אותו"

ואילו לגבי חזרת הש"צ, הוא אמר שמאחר וזוהי תקנת חכמים, אפילו אם הטעם שלה יתבטל – התקנה לא תתבטל.

שולחן ערוך, סימן קכד, ג : "קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפילה, אעפ"כ ירד שליח ציבור וחוזר להתפלל כדי לקיים תקנת חכמים"

לגבי אי הבנת הרב רצאבי את הכתוב ברמב"ם נדבר בהמשך, בינתיים ניתן לשים לב שהרב רצאבי מנסה לצטט בע"פ את ההלכה במשנה תורה העוסקת במנהג התרגום (הלכות תפילה, פרק יב', הלכה י'), ויוצא לו ציטוט לא ממש מדויק, דבר המעיד על בקיאות לא גבוהה בנידון.

 "הראייה – כותבים הגאונים ככה, הרי בעצם זה פה, כל הנפקא מינה, של התרגום בזמנינו, לדוגמא, הרמב"ם כותב, בזמן הרמב"ם הבינו ארמית ? בזמן הרמב"ם איזו שפה דיברו ? הם דיברו ארמית ? הם דיברו ערבית, אז למה הרמב"ם כותב את כל ההלכות של התרגום ? וכי זה היה שפת הדיבור בזמנם ? אני רוצה להביא ראייה, שהרמב"ם אוחז שהעניין של התרגום זה תקנה של חז"ל שלא שייך לבטל אותה, אפילו שלא מדברים בשפה הארמית. מצד אחד, הרמב"ם כותב: "מימות עזרא נהגו שיהא שם מתורגמן, מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה, כדי שיבינו עניין הדברים...", ואח"כ הרמב"ם מביא את כל ההלכות של התרגום. הוא לא כותב שבזמן הזה לא מתרגמים, דהיינו אז מובן, שבזמנו כן תירגמו. אז אם אתה אומר שזה כדי שיבינו העם, וכי העם דיברו ארמית ? לא דיברו ."

פלא פלאים על דבריו אלו...

איך אפשר לטעון שלפי הרמב"ם זוהי תקנה של חז"ל ? והרי הוא אומר במפורש ש"מימות עזרא נהגו", נהגו דייקא!

כפי שאמרתי בעבר, הרמב"ם הביא את המנהג כהוויתו – מנהג ציבור תלוי סיבה ורצון הציבור, ולכן לא התערב בו בין לחיוב ובין לשלילה.

בזמנו כנראה שאכן המשיך הציבור לנהוג לתרגם ברמת התפשטות כזאת או אחרת. בלי קשר לכך, הוא הביא את כל ההלכות הרלוונטיות למנהג זה, אבל אין מכך שום קושיא כלל על ביטול מנהג התרגום ואין בכך שום ראייה לתמיכה של הרמב"ם בהמשך מנהג התרגום, שהרי גם הטור וגם השולחן ערוך הביאו חלק מהלכות המתורגמנים, אע"פ שהם בעצמם ציינו שבימיהם הציבור כבר לא נוהג לתרגם משום שבטלה סיבת המנהג.

שוב אבהיר, שעמדת הפוסקים לגבי מנהג ציבור כגון זה זה צריכה להיות אדישה, ורצון הציבור הוא שמכריע כאן. ולכן, הרמב"ם, אשר בימיו עדיין מנהג התרגום לא בוטל, לא קרא לביטולו, אלא נתן חופש לרצון הציבור. אני אוסיף ואומר כאן, שציבור חכם ונבון יוכל אפילו לראות רמז לתמיכה בביטול מנהג זה אפילו בדברי הרמב"ם, שהרי הוא קודם כל מציין שזהו מנהג ציבור ("מימות עזרא נהגו") ולא תקנה של חז"ל (שביטול טעם לא מבטל אותה) ואז הוא מוסיף שהטעם למנהג זה היה "כדי שיבינו עניין הדברים". עכשיו, בהנחה שבזמן הרמב"ם הציבור כבר לא הבין ארמית, ניתן לראות כאן רמז לציבור חכם ומבין עניין (הדברים) שיתבונן בעצמו ויראה שהוא כבר לא מבין את התרגום, וטעם מנהג זה בוטל, ומאחר שאין זו תקנה אלא מנהג ציבור בלבד, יכול הוא לבטלו בנקל.

הטור והשולחן ערוך המשיכו בקו דומה לזה של הרמב"ם בהתייחסותם למנהג התרגום, שהוא מנהג ציבור תלוי סיבה ורצון הציבור. ההבדל היחיד הוא, שבזמנם הציבור כבר השכיל לבטל את המנהג הזה... 

"אותו דבר לגבי מה שאמרנו קודם לגבי חזרת הש"צ, אם כי בזמן הרמב"ם יכול להיות שעוד היה מצב כזה שהיו אנשים, הרי התקנה של חזרת התפילה, הרי זה ברור שזה ניתקן בשביל עמי הארצות, אנשים שלא יודעים להתפלל בלחש. אבל בדורות הללו, בדורות שלנו, רוב האנשים, שיש סידורים, כולם יודעים לקרוא, בעצם לכאורה אין סיבה בכלל לחזרת הש"צ. למה, למה לחזור על התפילה עוד הפעם ? אין סיבה לחזור. (הערה מהקהל) יפה, ע"פ הסוד המעלה של התפילה בקול רם היא כל כך גבוהה שכבר אפשר להגיד אותה בקול רם. זה כבר עניינים. דהיינו, חז"ל ידעו מה שתיקנו, היה להם הרבה סיבות, זה מה שאנחנו אומרים, שלכל תקנה יש לא רק טעם אחד ולא רק שני טעמים ולא עשר, אלא אלפי טעמים! דהיינו, אי אפשר לדון לפי הטעם, אם הטעם לא קיים, אז אם כן התקנה מתבטלת, אז אותו דבר לגבי זה, אז כמו שאתה לא תאמר שאפשר לדבר ואפשר לעסוק בתורה בזמן חזרת הש"צ, אותו דבר לגבי זה... הכלל הוא ש"בטל הטעם – לא בטלה התקנה", זה כלל..."

שוב, הטעות היסודית של חוסר הבחנה בין מנהג ציבור לתקנה, ונסיונות גזירה שווה מאחד לשני, גורמות למסקנות שווא. ואכמ"ל.

"(שאלה מהקהל) בעבר, כולם תירגמו, בעבר, בכל העולם תירגמו, וכמה מאות שנים שלא מתרגמים, אבל הם עוד בדורות הראשונים עשו קצת פשרות, דהיינו היו מתרגמים לפעמים, במועדים, בזמנים מסוימים כן תירגמו. ובסופו של דבר שזה התבטל לגמרי, אז הרבה כבר כעסו... למשל כותב בספר העתים... ספר האשכול...

(שאלה מהקהל, כנראה לגבי האם יכולים הספרדים והאשכנזים לחזור ולתרגם?) אם ירצו, הם יכולים. אם לא יהיה מחלוקת..."

תודה רבה על האישור לחזור ולתרגם, אבל חבל על הזמן (תרתי משמע)...

"... זה שיטת הגאונים, מה שאבותינו הלכו בה ע"פ השיטה הזאת, וזו גם שיטת הרמב"ם. זה לא משנה, ארמית, לא ארמית, זו תקנה. זו תקנה שהיא חייבת להתקיים. אז לכן, אבותינו אפילו שבשו"ע כתוב במפורש ש"האידנא לא נהגו לתרגם" לא הסתכלו על זה. למרות שגם אצלנו אין השפה ארמית. בכל זאת הם הלכו לפי שיטת הגאונים, ולכן יוצא שגם בדורות שלנו, מי שמבטל את זה אז הוא עובר על "אל תטוש תורת אמך", כי רבותינו ידעו את זה שיש מחלוקת, אבל הם הלכו כיוון שהקו של הפסק היה ע"פ שיטת הגאונים והרמב"ם, אז אפילו שידעו שיש דעות שמקלים בזה, אבל הם הלכו לפי הפוסקים האלה שזו חובה, אין אפשרות לבטל את זה, כמו שאין אפשרות להגיד, נגיד באיזו מדינה יגידו שאינם מבינים את קריאת התורה, לא מבינים, אז נעשה משהו אחר. אין, זה תקנה. תקנה נשארת במקומה..."

שוב הוא מכליל את הרמב"ם, האוחז שזהו מנהג ציבור בלבד, יחד עם הגאונים, אשר דימו שזוהי חובה מאיזושהי סיבה. דבר זה הוכח כלא נכון, וכל בר דעת יודע זאת.

שוב הוא עורך גזירה לא שווה, הפעם הוא משווה בין הבנת קריאת התורה! להבנת התרגום...

כאמור, כולם יודעים שהטענה שהתרגום הוא תקנה וחובה היא דעת מיעוט בטלה בשישים, ודבר זה הוכח באשכול זה פעמים רבות.

בנוסף, הוכחנו גם שלא כל 'מנהג אבות' מחייב את הבנים, והראנו שמנהג התרגום אינו 'מנהג אבות' המחייב.

לפיכך, דברי הרב רצאבי בטלים ומבוטלים.

איני יודע אם גם אצל התימנים היו שפיקפקו במנהג זה עוד בתימן, אבל ברור הוא שמאז שעלו התימנים ארצה, וראו את שאר הקהילות אשר אינן מתרגמות, חלה התפכחות אצל חלק מהתימנים, הרוצים גם הם לבטל מנהג זה.
אנו רואים זאת בכתיבה של רבנים וחכמים תימנים, בספרי ההלכות שלהם, במאמרים ובעלונים.

בימינו אנו רואים זאת אפילו יותר בבירור, עם התפשטות האינטרנט, הפורומים והשות"ים האינטרנטיים באתרי הדת.

1. הרב יצחק רצאבי, פסקי מהרי"ץ, בארות יצחק, הלכות קריאת ספר תורה, סק"נ, עמ' תפט (שנת תשמ"א 1981) :
"הואיל וישנם מבני עדתנו שביטלו ויש שרוצים לבטל קריאת התרגום מחמת שראו כאן בארצנו הקדושה שהאשכנזים וספרדים אינם נוהגים לאמרו..." , שנת תשמ"א - 1981

2. הרב רצון ערוסי, מאמר "קריאת תרגום התורה וההפטרה בציבור" (בתוך כתב עת סיני, פח, תשמ"א) :
"בימינו יש מיהודי תימן, אשר כבר אינם מתרגמים, התרגום היה עליהם לטורח..." , שנת תשמ"א - 1981

3. הרב יצחק רצאבי, שולחן ערוך המקוצר, אורח חיים, שבת, סימן ס', הלכות קריאת־התורה וההפטרה בשבת  :
"[ט] מנהגינו גם בזמנינו לתרגם הפרשה (תרגום אֻנְקֻלוֹס) וההפטרה (תרגום יונתן בן עוזיאל). וחלילה לבטל המנהג, כי הוא מיוסד על פי דעת הגאונים שהתַּרְגּוּם חובה מתקנת נביאים {לב}: "

4. מודעה (בסיגנון פשקווילי) :
"מחדל! לאחרונה הפסיקו מעט בתי כנסיות המתפללים בנוסח תימן לתרגם בשבת וחגים וכל זאת בניגוד לדעת תורה..." , שנת תשס"ג – 2003 .

5. פרופ' יהודה רצהבי, מאמר "לשאלת התרגום בבתי הכנסיות" (אתר "נוסח תימן") :
"והנה, כאן בארץ התחלנו לזלזל בערכו של מנהג זה...", מאי 08 .

6. אתר "נוסח תימן", סקר "האם מתרגמים אצלכם את פרשת השבוע וההפטרה ?" , יוני 09 .

אלו הם עדויות על כך שחלק מהציבור התימני אכן מואס במנהג הזה, והרבנים התימנים מודעים לכך. הרבנים מנסים להילחם בתופעה ע"י הסברה כתובה בספרי הלכות ובמאמרים. כפי הנראה, ההתנגדות מתבטאת לא רק במילים אלא אף בהטבות כספיות (ראייה מס' 4) שמציעים עסקנים לממשיכים לתרגם.
ועל זה נאמר "לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים".

הרבנים התימנים טוענים שהם הולכים ע"פ דעת הגאונים שהתרגום חובה מתקנת נביאים.
חבל שהרבנים התימנים לא שמים לב כמה מצבם דומה למצב אותם גאונים אשר ניסו לשווא להכריח את הציבור להחזיק במנהג זה גם לאחר שאבד עליו הכלח.
הגאונים לא בחלו במילים במאבקם זה. הגזימו לגמרי בחשיבות התרגום, הפכוהו ממנהג ציבור, להלכה/תקנה ואפילו פעם אחת נפלט לאחד מהם שהתרגום הוא בעצם מצווה מן התורה. הם השתמשו גם במילות גנאי כלפי אותן קהילות אשר ביטלו התרגום - "פושעים", "בני נידוי/עבירה" וכו', ובכל זאת לא עלה בידם לעצור את רצון הציבור הטהור והאמיתי והצודק.

אני לא מסכים עם דרך הגאונים, אבל לפחות להם יש תירוץ, מכיוון שמבחינתם היתה זו עת מלחמה כנגד הקראים על ההגמוניה של היהדות המרכזית, ולכן איפשרו לעצמם לנהוג בדרך שבה נהגו. האינטרס של הגאונים היה מלחמה ובידול מהקראים.

לעומת זאת, לרבנים התימנים כיום אין שום תירוץ מתקבל על הדעת, שהרי האינטרס העומד מאחורי שימור מנהג התרגום הוא רצון להתגודד, בידול והוצאה מן הכלל של העדה התימנית משאר עדות ישראל הקדושות, הנהגה דווקאית היפך מן הכלל - וכך לא ייעשה בישראל.

תוקן על ידי לביא1 ב- 21/06/2009 19:00:16