מנהג התרגום - עד מתי ?

ב"ה

עדת תימן הפסיקה את מנהג התרגום (האמיתי) כבר לפני מאות שנים:

המנהג האמיתי של התרגום בציבור הוא שישנו הקורא בתורה מתוך ספר התורה, ועומד לידו מתורגמן השומע את הפסוק שהקורא קורא מן התורה ומתרגם אותו בע"פ. זה היה המנהג האמיתי, זו הגדרת היסוד שלו, והיא גם מובאת כהלכה מפורשת במשנה תורה לרמב"ם (הלכות תפילה, יב', יא') : "... ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה..."

ב"ה 

המשך הוכחה שהרמב"ם סבר כדעת "מבטלי התרגום", שמנהג התרגום אינו חובה כלל:

זכורה לנו ההלכה התלמודית שהובאה כמובן גם במשנה תורה לרמב"ם:
המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחת פסוקים. אך במקום שיש מתורגמן שמתרגם ההפטרה – מפסיקים לאחר עשרה פסוקים בלבד.

וזכור לנו שיש מכאן לימוד פשוט וקל שאין חיוב שיהא שם מתורגמן שיתרגם, ולא רק זאת, אלא שאפילו מקום שיש מתורגמן שאני! הוא שונה ומוזר.
הלכה זו היא דו ראשית, דהיינו היא מגדירה את מס' פסוקי ההפטרה לשני מצבים שונים.

עכשיו, מעניין לראות כיצד התייחסו להלכה זו הגאונים שדימו שהתרגום הוא חובה...
ברור הוא שהלכה זו היתה כקוץ בעיניהם, שהרי היא מוכיחה היפך מדבריהם.
לא כולם מבינים כמה משמעותית הלכה זו, אבל הדברים הבאים של אחד מתומכי התרגום דווקא - יחדדו את המשמעות עוד יותר.

מתוך אוצר הגאונים, מסכת מגילה:

הנה יצא המרצע מן השק, ההלכה התלמודית הדו ראשית בדבר מס' פסוקי ההפטרה טומנת בחובה הנחה חד משמעית שהתרגום הוא דבר שברשות (ואינו חובה).
רב האי גאון לא יכול לקבל הלכה זו ואת המשמעות שלה, והוא מדמה לבטל בריש גלי הלכה תלמודית פסוקה, ולבטל את קריאת ההפטרה אם אין במקום מתורגמן!
המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחת פסוקים (במקום שאין מתורגמן)

הדברים חמורים מאוד, אבל כבר הסברתי את הנסיבות שכנראה הביאו את הדברים לידי כך (מלחמת הגאונים בקראים). בכל אופן, כעת ברור שפוסק הסובר שמנהג התרגום הוא חובה, לא יכול להחזיק בהלכה התלמודית הנ"ל, מכיוון שהיא עומדת בסתירה לכך.
ומאידך, פוסק המחזיק בהלכה זו, מודה ומבין שהתרגום אינו חובה.

הרמב"ם, שמן הסתם ראה את דברי הגאונים, לא שעה להם ולא שם ליבו אליהם, אלא הלך אחר התלמוד והלכותיו, שאין לסור מהן. הוא שמר על ההלכה התלמודית הנ"ל, בידיעה ברורה של המשמעות הכרוכה בהלכה זו – מנהג התרגום רשות, ואינו חובה.

עדת תימן אינה מתחשבת בהלכה התלמודית הנ"ל, ואע"פ שהם מתרגמים, הם אינם מפסיקים לאחר עשרה פסוקים...
באופן דומה לסיבתו של רב האי גאון, הסיבה לכך היא שאם יודו שההלכה היא שמפסיקים לאחר עשרה פסוקים כשמתרגמים, יאלצו להודות שההלכה במקום שלא מתרגמים היא מינימום עשרים ואחת פסוקים, וכפי שראינו, קשה לתומכי התרגום להתמודד עם ההלכה הזאת, אז הם פשוט מבטלים אותה או מתעלמים ממנה...

ב"ה

אחת מהלכותיו הפנימיות של מנהג התרגום היא 'מקראות שאין מתרגמים'. בשונה משאר ההלכות הפנימיות, היא מטילה וטו מפורש על מנהג התרגום עצמו במקרים מסוימים.

מסכת מגילה, פרק ד', משנה ח':
" מעשה ראובן, נקרא ולא מיתרגם.  מעשה תמר, נקרא ומיתרגם.  מעשה העגל--הראשון, נקרא ומיתרגם; והשני, נקרא ולא מיתרגם.  ברכת כוהנים, נקראין ולא מיתרגמין."

משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כוהנים, פרק יב', הלכה יב':
" ולא כל המקראות, מיתרגמין בציבור:  מעשה ראובן, וברכת כוהנים, ומעשה העגל מן "ויאמר משה אל אהרון" עד "וירא משה את העם", ועוד פסוק אחר "וייגוף ה', את העם" -- נקראין, ולא מיתרגמין."

הסתכלות ראשונה – ראייה שהתרגום נועד להבנה בלבד:

ידוע שתרגום התורה בציבור הוא רשות. אבל מדוע ישנם מקראות שתרגומם אפילו אינו בגדר רשות, אלא הוא אסור ?

לשם כך, יש להבין שהברירה הראשונית היא קריאה רצופה מתוך ספר התורה ללא הפסקים, כפי התקנה המקורית.
כאשר חדל העם מלהבין את השפה העברית בה כתובה התורה, וביקשו להעמיד מתורגמנים שיתרגמו את הקריאה בתורה לשפתם, שהיתה במקרה ארמית, התירו זאת החכמים (הראשון היה כנראה עזרא), למרות הפגיעה בתקנה המקורית.
לדעתי, כשהתורה אינה מובנת, יש צורך בתרגום לשפת השומעים, ויש בכך משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
(בגלל חשיבות מעמד קריאת התורה, וכדי למזער את הפגיעה בו ובתקנה המקורית, ניסחו החכמים הלכות רבות למנהג זה.)

כלומר, מאחר והתקנה המקורית היא קריאה בתורה ללא תרגום או הפסקים אחרים, יש לדון איך ומתי מותר לתרגם.

צירוף הבנה זו עם ההלכה הנ"ל מלמד אותנו שהתשובה היא שישנם שני תנאים שבגינם מותר לתרגם:
1. כאשר התרגום מובן לציבור – נאמר בשפתם.
2. יש אינטרס שהציבור אכן ישמע ויבין את הדברים.

אם אחד מן התנאים מתבטל – ניתן לומר שהוא כבר אינו כל כך רשות.

אם התנאי השני – שיהיה אינטרס שהציבור ישמע ויבין הדברים, מתבטל, התרגום יורד מדרגת מנהג שהוא רשות לאיסור. ואת זאת למדנו מההלכה הנ"ל.
אם התנאי הראשון – שהתרגום מובן לציבור ונאמר בשפתם, מתבטל, צ"ע אם הדבר עדיין רשות או שיש כאן כבר איסור, כמו בתנאי השני.
ולי נראה שאין רשות לתרגם, אלא אם כן הציבור אינו מבין את התורה עצמה והוא מבין את שפת התרגום.

[כי ממא נפשך ? אם אסרו לתרגם מקראות מסוימים, אשר העדיפו אם אפשר (כשהציבור אינו מבין את התורה וזקוק לתרגום לשפתו) שהציבור לא ישמע ויבין את תרגומם, אזי בימינו, כאשר הציבור לא מבין את התרגום, לכאורה טעם האיסור לתרגם מקראות אלו מתבטל, ואז כל תרגום התורה כולו הוא רשות, ללא מקראות שאין מתרגמין.
ואז יש כאן מצב אבסורדי, שדווקא כשמבינים את התרגום – יש איסור לתרגם במקראות מסוימים, ואילו כשאין מבינים אותו, לכאורה מותר לתרגם את כל התורה.
אלא, שעל כורחנו אנו חייבים להודות גם בתנאי הראשון כתנאי בסיס, שהתרגום קיים רק כאשר מבינים אותו!
ואז העניין יושב יפה יפה. ורק כאשר מבינים את התרגום, אכן יש רשות לתרגם את התורה פרט למקראות המסוימים אשר אין מתרגמין אותם.]

וכך כותב בעל 'שבלי הלקט' :

מדבריו ניכר שהמטרה של התרגום היא כדי שמי שלא מבין את שפת הקודש – יבין את התורה.
וסעד לכך הוא מוצא בהלכה הפנימית הנ"ל, על דרך השלילה, שכשלא רוצים שיבינו – אין מתרגמים.

הסתכלות שנייה – ראייה שהתרגום אינו חובה:

כאמור, תרגום התורה הוא רשות בלבד. אבל לשם העניין ניקח כאן צעד אחורה, כאילו עדיין לא ברור אם חובה הוא אם רשות.
ושוב נשאל: מדוע ישנם מקראות, שיש איסור לתרגמן ?

התשובה היא שהתרגום אינו חובה, כי אם היה חובה, לא ניתן היה לפסוח עליו במקומות מסוימים, ובטח שלא לאסור זאת לחלוטין.

ומאחר ומלכתחילה הוא רשות בלבד, ובנוסף הוא תלוי בשני התנאים לעיל, אשר אינם מתקיימים בימינו, ניתן לומר שהוא אף אינו רשות, כי אם איסור.

כמו בהודעה הקודמת, בה דיברנו לגבי ההלכה הדו ראשית של מס' פסוקי ההפטרה, גם כאן מגיע אחד מ'תומכי התרגום', ובתגובה שלו להלכה זו מראה לנו כמה משמעותית היא...

וכך כותב בעל 'ספר האשכול':



מדבריו ברור שהאיסור לתרגם מקראות מסוימות, עומד בסתירה לחובת התרגום.
במבוכתו, הוא ממציא פתרון – המתרגם, במקום לתרגם את המקראות המסוימים שאין מתרגמים, יחזור ויקרא את הפסוק אחרי הקורא בתורה, וכך יוצאים ידי חובת תרגום...

שוב 'תומכי התרגום' מתקשים עם המשמעות האמיתית של ההלכות הפנימיות של מנהג התרגום, רק חבל שבמקום להבין את המשמעות הזאת, הם מנסים לבטל את ההלכות הללו או לשנות אותן עם כל מיני פטנטים.

_________________