הרצל שלא הכרנו

דמות אוטנטית יוכלה להתפרס על שנים מאוד רבות

אדמק, כל מה שהבאת - ראיתי, ראיתי גם דברים אחרים, חבל שלא הבאת גם אותם לכאן.

אני לא באה לסנגר ובטח לא לקטרג על אדם גדול, עד כדי כך גדול שבורא עולם נתן לו את
הזכות לפתוח לעם היהודי את הדלתות לארץ ישראל, דבר שלא עשה הציבור הדתי לצערי,
וכמה חבל .... ואם זכות זו ניתנה לו בידי שמים, מי אנחנו שנטיל בו רפש ?

בעיני בשר ודם שלי, העיניים הצרות והמצומצמות עם השכל הדל שברשותי בוודאי אין לי
מושג לדעת את האמת הברורה לגבי חוזה המדינה, רק להודות לבורא עולם ששלח
שליח להביא גאולה לעם ישראל שיושב היום בארץ ישראל בחירות מוחלטת, לומד תורה,
מקיים מצוות, ומקיים את התורה, וציבור שאוהב את אלוקים ומקיים מסורת ויש בו נשמת
אלוק ממעל. האם לא חובה עלינו ולו בשל כך להכיר תודה לאיש ?

כמובן אפשר לראות לכיוון אחד בלבד, אבל כשרואים לכיוון אחד - מסתתרת האמת כולה, שהיא
נרחבת ומקיפה יותר משורה, או מסמך או אמירה או דברי לעז ורפש שמדביקים לאדם, יהא
אשר יהא.

תוקן על ידי 3ברית ב- 26/04/2009 16:46:54

אין לי כח להעתיק הכל ,רק חלק ,חושב שהבנתי את הראש שלך ,תראי מה אומר פרופסור ברויאר
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/hamaayan/arbaa-2.htm

לאחר מות הרצל פרסם אבי-מורי את "הספדו" הראשון עליו בשם "אפילוג"⁸, והרי תמצית דבריו. <*>לא מתוך איבה ושנאה נכתבים דבריו, כך הוא פתח, אלא מתוך גישה עניינית ויחס של כבוד כלפי היריב. גם אם הציונות תאבד - והיא אבד תאבד -תהילתו של הרצל לא תיפגע בשל כך. הרצל היה אולי הציוני היחיד שהיה משוכנע בצדקת דרכו ופעל אך ורק מתוך שכנוע זה ולא משום שיקולים זרים.

הוא היה שלם עם חלומותיו והקריב למענם את בריאותו, את רכושו, את הקריירה שלו ואת הווייתו האומנותית. בצוואתו כתב, כדרך שציווה יוסף הצדיק, כי העם היהודי השב אל מולדתו ייקח עמו את עצמותיו שלו. אבל בעולמו של הרצל לא היה מקום לאמונה דתית ולהבטחה אלוהית; את מקומם של כל אלה מילאה הציונות. לפיכך אורתודוקסיה וציונות הן תרתי דסתרי, שני הפכים המבטלים זה את זה.

רוחו הייתה כולה מנוכרת מן היהדות, ליבו היה לב יהודי בכל נימיו - מתוך סתירה פנימית זו נולדה הציונות בנפשו של הרצל. הוא היה אדם אצילי מכף רגל ועד ראש, אידיאליסט גדול, אבל לאסונו היה - יהודי. יהודי, במלוא מובן המלה, הוא מי שמקיים את מצוות ה'. זוהי התהום הבוקעת בינינו לבין הציונות לעולם ועד, ומעליה אין גשר. בעיני הציונות כל אדם, שיש בלבו רגש של שותפות בגורלו של עמו, הוא יהודי. הדת היא עניין פרטי. הציונות, המושתתת על טעות זו, אין לה קיום. והמחבר מסיים: איזה יהודי גדול היה הרצל יכול להיות. אנחנו רואים כי עם כל ההערכה להרצל כאישיות, ההתנגדות לציונות היא עקרונית וללא פשרה. לציונות אין עתיד ואין קיום והיא תעבור מן העולם, כי היא מסלפת את מהות עם ישראל ולסילוף אין קיום. עמדה זו עלתה בקנה אחד עם עמדתה המוצהרת של האורתודוקסיה. אהדתו של המחבר הצעיר כלפי התייצבותה הגאה של הציונות מול האנטישמיות ומול אומות העולם - אהדה שנתן לה ביטוי גלוי בסיפורו - כאן בהספד היא נשארה מוסתרת. אנחנו נראה כי בכל הפרסומים הבאים שלו על הציונות תישאר האידיאליזציה של דמותו האנושית של הרצל הנקודה הקונסטנטית, אם כי ההתייחסות אליו היא אמביוולנטית: אדם גדול - יהודי קטן; הוא רצה את הטוב ביותר - ועשה את הרע ביותר; ברוחו - נכרי לגמרי ליהדות, בלבו - כולו יהודי⁹; ואילו הערכת הציונות תעבור שינויים וגלגולים מפתיעים.

רמז ראשון לכך עולה מרשימה שפרסם בשבועון ההוא בשנת 1907¹⁰ הוא עכשיו סטודנט באחת האוניברסיטאות הגרמניות, ומעבר ללימודים הוא פעיל בהקמת ברית סטודנטים אורתודוקסית המתחרה בארגון הסטודנטים הציוני. הרשימה מספרת על נסיעתו הביתה בחופשת הלימודים. הוא יושב בקרון הרכבת ומהרהר. מחשבותיו מובילות אותו אל הסטודנטים היהודים הסובלים מגילויי האנטישמיות ואין להם משענת של תודעה יהודית ותרבות יהודית. מכאן הוא מגיע אל הרצל "הגאון", לדבריו, שהתייצב לצדם של צעירים אלה, ניחם אותם, פענח להם כדרכו את תעלומת מצוקתם והציג לפניהם תמונת עתיד נהדרת וקוסמת. <*>"הרצל לא היה בעל הזיות, כמו שסוברים הטיפשים", כותב המחבר.

מסתבר כי אל השלב החדש הזה שבהתמודדותו עם הציונות וגיבורה, הצעיד אותו המפגש עם צעירים יהודים שמחוץ לחוגו החברתי, שבו היה עצור עד כה. בשלב זה הגיע המחבר לידי הכרה שהציונות איננה פנטסיה גרידא ושהיא עשויה להציל מתבוללים יהודים מן ההתנכרות הגמורה למוצאם היהודי. אולם הסתייגותו העקרונית והתקיפה מן האידיאולוגיה הציונית נשארה בעינה. שנתיים לאחר מכן פרסם ביקורת על הכתבים הציוניים של מקס נורדאו, שיצאו אז לאור בברלין, וכתב בין השאר: הציונות יצרה את הטיפוס של יהודי בעל הכרה הכופר בעיקר, ואם נורדאו קרא באוזני יהודי ברלין שהיהדות תהיה ציונית, אחרת היא תחדל להיות, הרי האמת היא שהיהדות תהיה יהדות של תורה, אחרת היא תחדל להיות¹¹.

לימודיו של אבי-מורי הלכו והתמקדו במשפטים, עם נטייה ברורה לעבר הפילוסופיה של המשפט. בו בזמן נתגבשה גישתו הייחודית אל יהדות של תורה, ודרך מחשבתו המקורית נסתכמה במסכת פילוסופית הנשענת על שלושה יסודות: ההיסטוריה, המשפט והאומה. פרי הביכורים הבשל של הגותו באותה תקופה הוא מאמר שפרסם בשבועון האורתודוקסי בשנת 1910 תחת הכותרת: <*>"תורה חוק ואומה. מחקר היסטורי-ביקורתי על אודות מהות היהדות"¹². כאן התוודה בפעם הראשונה בפומבי והצהיר: <*>"אמנם כן, הריני יהודי לאומי"¹³. הצהרה זו בשבועון האורתודוקסי מעטו של בן רבה של הקהילה החרדית הפורשת בפרנקפורט היה בה לא מעט מן ההעזה והנחישות. אמת, כבר סבו, הרב שמשון רפאל הירש, הטעים פעמים רבות בכתביו, כי התואר "דת יהודית" אינו הולם את היהדות כלל ועיקר, שכן "לא כנסיה דתית, אלא אומה הקים ה' בישראל", ואמנם אומה זו נבדלת מן האומות האחרות בכך, שלא היא עיצבה את המשפט שלה אלא היא עצמה עוצבה על ידי משפט נותן התורה, ולפיכך יאה לה השם "עם התורה"¹⁴. אכן, חידושו של הנכד היה שהוא הצהיר על היותו יהודי לאומי למרות הלאומיות הציונית, שהיא מזויפת מפני שאין היא מכירה ב"עם התורה", ושמא דווקא בשל מידת האמת שבלאומיות הציונית¹⁵.

על הכרה זו של הנכד בדבר היות ישראל אומה, היה עליו להיאבק בחוגו ובמשפחתו. שנים לאחר מכן, תחת רושם הצהרת בלפור, טען מנהיג אגודת ישראל ר' יעקב רוזנהיים ז"ל כי מיום היווסדה עמדה אגודת ישראל על בסיס ההגדרה הלאומית של עם ישראל
(Volksgemeinschaft discheבJ). אולם עוד במסגרת דיוני הוועדות של הכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל בשנת 1923 התנהלו ויכוחים סוערים על השאלה, אם מותר להזכיר את הביטוי "האומה היהודית" בחוקת אגודת ישראל¹⁷. ובפולמוס עם נחום גולדמן, שהתנהל בשנת 1921 מעל דפי השבועון הנזכר¹⁸, כתב ר"י ברויאר: לציונות יש עתיד; היא אינה תופעה חולפת. הייתה זאת אזהרה לציבור הקוראים לחדול מלהקל ראש בתנועה הציונית.

ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה. מהלכה, סיומה ותוצאותיה הרשימו את אבי-מורי עד לעמקי נשמתו. הוא כינה אותה כעבור שנים בשם "מלחמת העולם המשיחית הראשונה", כי לדעתו לא ניתן היה להבין את משמעותן ההיסטורית והמטא-היסטורית של ההתרחשויות שבאו בעיצומה ובעקבותיה אלא בהקשר התקרבותם של ימות המשיח. (ויש להעיר כי "מטא-היסטוריה" נשאר מאז מושג קבוע ומרכזי במילונו הפילוסופי, והוא הגדיר אותה כך: "המטא-היסטוריה היא ההיסטוריה של ה'יהי' ההיסטורי של השם ב"ה אשר מתהווה בעקיפין בתוך ההיסטוריה הכללית, ואשר מתהווה במישרין בהיסטוריה של עם ישראל;

עם ישראל הוא עם המטא-פיסיקה ועם המטא-היסטוריה"¹⁹.) ובכן, הוא חוה תוך זעזוע נפשי עמוק את קריסתה של מערכת המשפט הבינלאומי ואת התנופה להשלטתו בתום המלחמה באמצעותו של חבר הלאומים תוך ציפייה לכינונו של שלום נצחי. את פשעי הדיפלומטיה הבינלאומית ואת אימי המלחמה - "ניצחון הרע על הטוב" - מסוגל היה להסביר לעצמו רק באמצעותם של מושגים קבליים. ועל הכל: הצהרת בלפור וכינון המשטר המנדטורי בארץ-ישראל; הללו הם מעשי ההשגחה האלוהית, אמר, והוסיף: <*>"הקב"ה העניק את אישורו לציונות. מה שהיה נראה כחלום, הפך בלפור למציאות"²⁰. בשלהי המלחמה כתב את ספרו בעיית היהודים ובו מוקדש פרק לתיאודור הרצל²¹. בהספד השלישי הזה מצא מלים וביטויים עוד יותר נמלצים מבקודמים להביע את הערצתו להרצל האיש. דרכו של הרצל אל עמו זוכה להארה פיוטית ממש. ספרו מדינת היהודים מתואר כיצירה גאונית. בניגוד ל"אפילוג" מדובר כאן רק בהרצל הגיבור, ללא "אילו" ו"הלוואי". <*>"באי-ידיעתו הגמורה את הדת הישראלית ובאהבתו אין קץ לאדם היהודי היה הוא היהודי הלאומי הראשון".
יש המשך תקראו.

מי אמר למי?

"נכלא את כהני הדת"..."במדינה העתידית"

הרצל בספרו.