| נשלח ב-26/4/2009 17:31 |
 |
| |
מילים
לאן הן נעלמו ולמה זה בכלל הגיע לי
כתובות יפה כל כך, מסודרות בשורה, כמו חיילים במסדר
משתלבות אחת בשניה, וכל אחת גם לחוד
הוא כתב אותם, וזה מה שהיה העיקר כאן
עכשיו זה גם מה שמכאיב
הדפסתי אותן. הדבקתי אותן.
הן היו אצלי בארנק, בתא הפנימי
עשו לי טוב על הלב,
כמעט באותה מידה שזה רע עד עכשיו,
מפעפע כמו ארס מבפנים
אנשים לא אוהבים כשמשקרים להם
ופתאום את קולטת שנפלת בפח
כשאנשים כותבים משהו, הם מתכוונים לזה?
לא בהכרח
החלום הגדול והמתוק ההוא אמר שכן
המציאות ניפצה אותו לאלפי רסיסים נוצצים, מחזירי אור
פזורים על הרצפה,
עלובים
עלובים כל כך
ופעם עוד האמנתי.
היתי מתענגת על הצליל שלהן, כשנהגו בשפתי
על החיבה שנשבה מהם
חמה כל כך
כל כך..
פעם לא חשדתי שגם.. מלאכותית
חשבתי שהעט הזו דיברה רק אלי
וגם בכך טעיתי
מסתבר שעוד רבות חוו את אותה תחושה
והוא אמר שזה רק בשבילי
עוד שקר
נוסף לרשימה
ועד עכשיו הוא כותב לו שם
אותו ועוד אות, מילה ועוד מילה
אני עוד תופסת את עצמי מגחכת מהצד - -
אנשים באמת נוטים להאמין לו
פתאים.
כשאנשים כותבים משהו, הם מתכוונים לזה?
לא בהכרח
החלום הגדול והמתוק ההוא אמר שכן
המציאות ניפצה אותו לאלפי רסיסים נוצצים, מחזירי אור
פזורים על הרצפה,
עלובים
עלובים כל כך
ופעם עוד האמנתי.
המילים שלו מקוללות לנצח
שפחות לשקר ההוא, הגדול, מהעבר
אנשים עוד יכולים להמשיך להנות מהכשרון הזה
לחרוז חרוזי שקר,
לשוא
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2009 22:30 |
|
| |
...
"למה את שותקת?"
הוא היה שואל אז,
מתוסכל
לא יודע, לא מרגיש
שאני בעצם
בוכה
מעבר לקו.
אני רק הקשבתי, אז
רק הקשבתי
והוא דיבר
ואני בכיתי
מהנהנת,
למרות שהוא לא רואה
בגלל שהוא תמיד צודק
אפילו שכואב לי לשמוע אותו
לדעת שעוד רגע
הוא מנתק.
ועכשיו, תורו
אני קוראת, כותבת
מדברת בקולי קולות
שונאת, אוהבת
בלי להסתתר
בלי לחפות
שואלת,
מחכה לשמוע תשובות
מנסה להתדפק
והפעם
הפעם הוא
זה ששותק.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2009 18:05 |
|
| |
שוב הריח הזה
של שבת
רצפה רטובה
וחלות.
הלב מתרחב
מתמלאות הריאות
עוד מעט
עד רגע קט –
שבת.
רחובות מתמלאים בגברים, חליפות
פתאום יש שקט בחוץ
ילדי חמד עם פאות רטובות
עסוקים בלריב ולרוץ.
"לכה דודי" מתנגן
מבעד וילונות הבתים
כשעקרות בית אומרות גם
שירה
ואני עם הסידור ביד
כרגיל,
על הספה השחורה.
נשימה עמוקה ומתחיל אותו יום
בו אין כמעט גשמיות
ולכי תסתדרי עם עצמך, רק את לבד
תחפרי קצת בפנימיות.
לעיתים זה קשה, להתנתק מהכל
להיות מול עצמי לכל כך הרבה זמן
לפעמים, כמו עכשיו
אני רק מחכה
שהכל כבר יהיה פה מוכן.
וצפירה ארוכה ושיר אחרון
וריח של מיני סלטים
עוד מעט,
עוד רגע קט –
שבת.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2009 15:44 |
|
| |
ותהי חזקה.
אני מבטיחה לך שהכל עובר בסוף.מנסיון.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2009 15:02 |
|
| |
אוה, תודה..
ממש מדבר מהגרון..
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2009 14:51 |
|
| |
אני מקדישה לך שיר,תמי.
Who are you now
Are you still the same
Or did you change somehow
What do you do
At this very moment
When I think of you
And when I'm looking back
How we were young and stupid
?Do you remember that
No matter how I fight it, can't deny it
Just can't let you go
I still need you
I still care about you
Though everything's been said and done
I still feel you like I'm right beside you
But still no word from you
Now look at me
Instead of moving on
I refuse to see
That I keep coming back
, I'm stuck in a moment
That wasn't meant to last
I've tried to fight it, can't deny it
You don't even know that
I still need you
I still care about you
Though everything's been said and done
I still feel you like I'm right beside you
But still no word from you
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2009 11:10 |
|
| |
| תמי_4 כתב: |  | מממ.. אני מקווה שעם כל הצפיות ומיעוט התגובות זה לא אומר שהמילים שלי מעיקות עליכם.
אחרת תגידו ואני אפסיק |
|
מעיקות?
דווקא כן.....
זה גורם לעיניים שלי להוריד דמעות.
אבל לא אומר שאת צריכה להפסיק.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2009 09:37 |
|
| |
מעיקות-ממש לא!
רק לפעמים שתיקה חזקה ממילים ...
הכשרון בך גדול, יהי רצון שתנצלי אותו תמיד ולדברים טובים!
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2009 00:24 |
|
| |
מן הסתם.
ודאי,
הוא רכון כעת על דף
ממש רחוק מפה
קילומטרים
עם עט סגולה, דקיקה
משרבט
עוד אות
על דף שצמא
לגמוע מילותיו.
הוא לא יודע שגם אני
מול המחשב
מקלידה, עוד מילה
וכותבת, שוב.
כותבת עליו.
ודאי,
גם שולח מבט
אל ספר פתוח שמונח
על ברכיו
ואולי גם הוא באמצע
שיחה חשובה
מחזקת.
הוא תמיד שם
בשביל כולם
רק לא בשבילי.
ודאי,
הוא מסתכל דרך החלון
אל השמים השחורים
המנוקדים
ומייד מתחברות לו תחושות
לשירים
כמו אצלי..
בדבר הזה,
אנחנו דומים
בינתים.
ודאי,
צינת הלילה, איוושת הרוח
אולי מתגרדת לו
המחשבה
ונצבט הלב
אולי עוד כואב
שם בפנים
גם אצלו.
ודאי,
זה עוד שיר
נטול חרוזים, עמוס
משמעות
שאני מקלידה
אל תוך המסך
בעוד לילה של
לבד.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2009 00:09 |
|
| |
מממ.. אני מקווה שעם כל הצפיות ומיעוט התגובות זה לא אומר שהמילים שלי מעיקות עליכם.
אחרת תגידו ואני אפסיק
|
|
|
|
| נשלח ב-13/5/2009 20:09 |
|
| |
אני אוהבת
את הרישול בו בגדיו
תלויים על גופו
את הרזון שאומר לי רק
עד כמה
כל הגשמיות הזו
לא לרוחו.
את החיוך שלו, הגדול
מרוח תמיד, בלי קשר, מטופש
כל כך מטופש
ומתוק –
כי הוא תמיד שם.
את האוזניות שתמיד תחובות באוזניים
והפאות מאחור, והחוטים עד לכיסים..
והמשקפים –
שהמקטינות לו את העינים
אבל עדין אפשר לראות
עד כמה הן
חמות. וחומות.
אח.
איך הידים שלו, החזקות, תופסות בספר
לא מרפות
ואיך הראש מורכן אליו
מהורהר.
שדה גדול, יער מאיים, ביצה
ועוד שביל שאין לו סוף -
צריך לחצות, עד אליו.
אבל הוא ויתר, הוא כבר בשביל אחר
רק אני כאן,
עוד אוהבת, את הרישול בבגדיו
את החיוך על פניו
את הלב שבפנים,
הלב ששכח
אח.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2009 23:40 |
|
| |
תמי מתוקה,
הכאב שלך עצום, משהו שבאמת קשה להכיל...
את יודעת? בשביל ללמוד להתמודד לפעמים צריך לעמוד מול הכאב ולהסתכל לו בעיניים, בהרבה אומץ. כרגע את עדיין מחכה, יגיע היום בו תביטי פנימה וקדימה.
בהצלחה! איתך...
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2009 20:13 |
|
| |
כל כך הרבה תגובות קיבלתי על האשכול הזה, גם בפרטי וכל זה
אני מודה לכולם על ההשתתפות
ועדין מחכה לתגובה ההיא שמבוששת לבוא
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2009 20:12 |
|
| |
קרשים.
המדורה כבתה
נגמרו החגיגות
רק מהחלון שלי רואים
שהגחלים עוד
בוערות.
הכל חשוך שם,
אמצע הלילה.
את המדורה שלו כבר מזמן
הכניעה הרוח
אין בה ולו ניצוץ אחד
של חיות.
במדורה שלי עוד מבהיקים מדי רגע
הבזקי תקוה אדמדמים.
ויש מדורות
שלא נגמרות לעולם
הן ממשיכות
לבעור גם אחרי
שכולם הלכו
שכולם כבו
גם אחרי יום, שבוע
מסתבר, שגם
אחרי שנה.
ולא כולם רואים
איך היא בוערת
זה עמוק בפנים, נשרף לו שם
אין בה לא חום ולא אור
רק לחישה עמומה
קצת חוט של חיים
ואם מקרבים אליה גפרור
היא מסוגלת
לשרוף הכל.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/5/2009 21:19 |
|
| |
וואו...
הרבה זמן לא קראתי מילים שנגעו לי כל כך עמוק...
לכי בכוחך זה...
מייחלת ומאחלת שיקהה הכאב ויפנה מקום לאור ולאושר...
|
|
|
|
| נשלח ב-3/5/2009 20:32 |
|
| |
| תמי_4 כתב: | | |
כרגיל - - -
אתה בטוח,
אני
מהססת.
אתה נואם,
אני
שותקת.
אתה מסביר,
אני לא -
מבינה.
אתה מרגיע,
אני לא -
ממש לא
רגועה.
זהו,
כבר לא מסוגלת..
לשמוע
את הקול שלך באוזן
שלי.
כמו אלף מחטים,
הוא צובט לי
את הלב..
כואב
כל כך כואב.
ולא מובן
לא ברור
כמו כלי שבור
מושלך
על הרצפה
ואין, כבר אין
מה לעשות.
הבעיה היא
אבל
שאצלי – אין
גבולות
אין דבר כזה
שאין
מה לעשות.
תמיד ימצא
פתרון
גם אם הוא
הזוי.
|
|
אני חייבת תגובה לשיר הזה--
תמי, את כותבת עמוק, כ"כ עמוק,
כל קריאה חוזרת אני מגלה עוד משמעויות....
כתבת שאצלך אין כזה דבר שאין מה לעשות..
ומותר לי לחלוק, נכון? 
קשה, קשה מאוד. הכי הכי קשה בחיים עם הקטעים הללו....
מי אני שאדבר?
אבל אנחנו צריכים להשלים עם דברים שהם לא בידינו, שהם גזירת שמיים, לקבל את הדין באהבה.
אהבה ממש, האהבה הכי גדולה שקיימת עלי אדמות, אהבת ה'.
את האמת צריך לדעת והעבודה שלנו היא להרגיש את זה ולהיות הכי מאושרים עם זה.
כי זה באמת באמת באמת הכי טוב בשבילנו!
אני לא ממש יודעת איך משליטים שכל על רגש,
ענו לי פעם שהשיטה היחידה היא לבוא עם רצון שזה יקרה ולטפח את הצד השכלי יותר ויותר בעניין אותו רוצים להרגיש.
מצטערת על האורך
ואם לא כ"כ כיוונתי למציאות, אז מצטערת שוב...
אבל בכל מקרה היה טוב בשבילי לכתוב את הנ"ל.
וכמובן- איחולי הצלחה והמון אושר, את תמצאי אותו בטוח אם רק תשכילי ללכת בדרכו...
|
|
|
|
|
