תוקן על ידי 3ברית ב- 07/05/2009 13:45:02

פי צדיק יהגה חכמה                                                                        בהר  תשס"ג

נפלאות מתורתך

אמרו רבותינו ז"ל: "אמר להם הקב"ה לישראל: "בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, אם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו, ואם אין אתם עוסקין בתורה, אתם נמסרים בידו.

לכאורה מובן ממאמר זה, שעניינה ותפקידה של התורה הוא דווקא בעולם הזה, בו יש יצר הרע ומציאות של טומאה ורוע, וכדי להתגבר עליו, צריך לעסוק בלימוד התורה.

ואם כך, נשאלת השאלה, מה מקום לעיסוק בתורה בעידן הגאולה, בו יתבטל יצר הרע, הטומאה תסתלק, והמציאות כולה תהיה טהורה וזכה?

כשברא הקב"ה את עולמו, טענו מלאכי השרת שאין כדאי לברוא את האדם, שכן הוא יחטא וימרוד בבוראו. אמר להם הקב"ה, ע"י התורה שאתן לישראל, יוכלו להלחם ביצרם ולהדבק בי.

עלינו לדעת כי בתחילה קשה מאד בלימוד התורה. קשה להתרכז וללמוד בחשק ובשמחה, שכן היצר הרע נלחם ומנסה להפריע. כאן מתקיים הכלל : "בראתי יצר הרע בראתי לו תבלין".

אולם לאחר פרק זמן מוגבל בו מתגבר הלומד על הקשיים ומתמיד בלימוד, נוצר אור חזק השורף ומרחיק את כל הכוחות המפריעים, ואז יצר הרע "מתייאש" ומניח ללומד. אז הלימוד אינו רק תבלין, אלא גורם להדבקות בקב"ה, מאר ולימוד התורה הוא בשמחה.

האור הגנוז בתורה

כיצד היא הדבקות בה' בעת לימוד התורה?

אמרו רבותינו ז"ל שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה. אורו יתברך נמצא בכל אות ואות מהתורה, ובכל אות שמוציא הלומד מפיו, הוא מזכיר את הקב"ה וקורא אליו, ומתוך כך יורדת עליו השכינה והוא דבק בה.

בעולם הזה אנחנו מוגבלים בהבנת וגילוי פירושים לתורה, אולם הקב"ה ברא אין סוף עולמות, ובכל עולם מתגלים פרושים חדשים השייכים לאותו עולם.

בעידן הגאולה, כבר לא ילמדו את התורה כ"תבלין" ליצר הרע, אלא העיסוק בתורה יהיה מתחילתו לשם הוספת דבקות בבורא עולם, מתוך גילוי עוד ועוד פירושים ורזים הגנוזים בתורה.

בס"ד

פי צדיק יהגה חכמה                                                             בהר-בחקתי תשס"ד

אם בחוקתי תלכו

"אם בחוקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם"

רש"י מתייחס לכפילות המיותרת לכאורה שבפסוק, שהרי "בחוקתי תלכו" ו"מצוותי תשמרו" – משמעות  אחת להם? ומכאן,  אומר רש"י, למדו חז"ל שהפסוק רומז לעניין נוסף: "אם בחוקתי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה.

והנה יש להבין מדוע בחרה התורה לרמוז עניין העמל בתורה במילים "בחוקתי תלכו"? מה הקשר בניהם?

במלה "בחוקתי" טמונות המילים : חוק, בית. כלומר, חוקים על פיהם צריך להתנהל הבית, וכך גם העולם.

לחיים יש חוקים. חוקים שנחקקו בבריאת העולם ע"י הבורא. חיים ע"פ החוקים הם חיים נכונים, טובים וישרים – הם חיים ע"פ האמת. ההולך בחוקות ה', פירושו שאופיו טוב ומידותיו מתוקנות, נוהג הוא בדרך האמת והענווה, החסד ואהבת הבריות, השלום והאחדות ושאר החוקים הטובים והישרים שהם למעשה טבעה האמיתי של נשמת כל יהודי.

כאשר אדם חי ע"פ חוקי ה' הישרים ומידותיו מתוקנות, הנפש הבהמית קטנה ויצר הרע נחלש ונמצא בו מעט מאד. לעומת זאת, גדל ומתעצם אוצר כוח הקדושה שלו, מתחזק החיבור אל הרוח, והוא מקבל עזרה מהכוח הטהור, מיצר הטוב. מתוך כך נפתחת לו הדרך להתרכז ולעמול בתורה, כמעט ללא הפרעות של הסט"א, והוא זוכה לחשק ורצון ללמוד ולהתעלות, ולימודו מתברך בפלפולים וחידושים אמיתיים.

שתהיו עמלים בתורה

נמצאת למד ש"אם בחוקתי תלכו" – זו הדרך והתנאי כדי לזכות להצלחה "שתהיו עמלים בתורה", וזו כוונת רבותינו ז"ל שאמרו : "דרך ארץ קדמה לתורה". אם יש דרך  ארץ – בחוקתי תלכו – הרי שלומד התורה מצליח בלימודה.

מצד שני, אם הולך האדם שלא בדרך טובה, ומקלקל מעשיו ומידותיו, גדל ומתעצם "אוצר" יצר הרע שלו, המשפיע עליו בחוזקה במטרה לאבדו מעולמו הרוחני. ללא דרך ארץ הקודמת לתורה, אינו יכול להתרכז בלימוד, ההפרעות והבלבולים של היצר הרע מתגברים עליו והוא אינו יכול לעמול בתורה. לפעמים הוא אפילו מרגיש בוש ונכלם ממעשיו ומתייאש מעמל בתורה כיוון שרואה עצמו לא ראוי, וכך מפילו יצר הרע בשנית.

הרוצה לעמול בתורה ולהצליח, ויחד עם זאת מזניח את התנאי הראשוני – "אם בחוקתי תלכו" – דומה לטובל ושרץ בידו. אי אפשר להתקדם ביראת שמיים, בקדושה ובטהרה ובלימוד התורה, ובאותו זמן להמשיך ח"ו במעשים רעים ומקולקלים. זה קורע את האדם לשניים, וגורם הפרעות קשות. הוא מנסה להתרומם, אולם בכל פעם עולה, ולבסוף נופל ומתרסק.

ויותר מזה, המחזיק במעשים ומידות מקולקלות מבלי רצון לתקנם, ויחד עם זה עוסק בתורה ובדברים שבקדושה, גורם לכך ש"שותפו" המלווה אותו בכל מעשיו – היצר הרע – נוטל את חלקו ויונק ממנו את הקדושה, חס ושלום.

כמובן לא ימנע עצמו אדם מלימוד תורה עד שיסיים לתקן את אופיו. העיקר הוא, שביחד עם עמלו בתורה, יעסוק כל הזמן בשיפור ובתיקון מידותיו.

בסוף הפרשה מסופר: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי" (ויקרא כד, י) שואל רש"י: "מהיכן יצא?... מבית דינו של משה יצא מחויב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן? אמר להם: מבני דן אני. אמרו לו (במדבר ב) "איש על דגלו באתת לבית אבותם" כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגדף" (רש"י שם) זה מה שנאמר מיד לאחר מכן: "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל" (שם יא) עם ישראל הביאו אותו אל משה והניחו אותו במשמר עד שהקב"ה פסק את דינו למיתה כדין כל אדם המקלל את ה'.

שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: לפי פשט הפסוקים פרשייה זו באה ללמד אותנו שהמקלל ומגדף את ה' חייב סקילה, אם כך לשם מה התורה מקדימה את הריב שבין שני האנשים "וינצו במחנה"? לכאורה היה מספיק לומר שאדם אחד גידף את ה' ונידון לסקילה!

אומר הרב: לפי פירוש רש"י אפשר להסביר שמטרת הקדמה זו היא לברר האם יש חלק בנחלת הארץ לבן יהודיה משבט דן הנשואה לגוי או לא, אם כן פרשה זו עוסקת בדיני חלוקת הארץ ומלמדת אותנו שאין חלק בנחלת הארץ לבן יהודיה הנשואה לגוי.

אפשר להסביר בדרך שונה: התורה מלמדת אותנו כאן את הדין "קים ליה בדרבה מיניה", דהיינו כשאדם מתחייב בו זמנית בשני עונשים - למשל: תשלום ממוני ומיתה, מטילים עליו את החמור מבין שניהם ופטור מהשני.

כאן התורה אומרת: "וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת" (שם כא) כלומר, כשם שמכה בהמה מתחייב בתשלומים - כך מכה אדם יומת ולא משלם ממון. במקרה של בן האשה הישראלית הוא נכשל בשתי עבירות: הוא התקוטט עם היהודי והתחייב ממון וגם גידף את ה' והתחייב מיתה. משה רבינו שואל את הקב"ה מה דינו וה' מלמד אותו שחייב מיתה משום "קים ליה בדרבה מיניה" והוא פטור מתשלום ממון.

אפשר לפרש בדרך נוספת שהתורה מלמדת אותנו בסיפור זה את הכלל הידוע "עבירה גוררת עבירה". כשאדם מתקוטט עם חברו הוא נכשל בעבירה חמורה שהרי הוא פוגע בזולת, ומתוך כך הוא בא לידי עבירה חמורה ממנה שנתחייב עליה מיתה. כלל זה אומר שאם אדם נכשל בעבירה הוא נגרר לעבירה אחרת, למשל אדם שטלטל מוקצה בשבת מתוך זה יכול לבוא לאכל בשר וחלב. אבל יותר מסתבר שהעבירה שהוא נגרר אליה היא מעין העבירה הראשונה: למשל מתוך שטלטל מוקצה בשבת יבוא לזלזל באיסור שבת דאורייתא החמור ממנו. כאן התורה מלמדת אותנו שמתוך "וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה", קטטה עם חברו שעניינה זלזול בזולת, הוא התגלגל לעבירה דומה אך חמורה ממנה: זלזול בבורא. ומנין לנו שעבירה זו היא דומה לראשונה? מסביר הרב: המשנה אומרת: "איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: (שמואל א ב) "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּו" (אבות פ"ד מ"א) נשאלת השאלה: מה הקשר בין הפסוק למאמר התנא? הנביא אומר שמי שמכבד את ה', ה' יכבד אותו. איך זה מהווה הוכחה שהאדם הנקרא מכובד הוא זה שמכבד את הבריות? בשלמא אם התנא היה אומר שהמכובד הוא זה שמכבד את הקב"ה, בצדק הביא את הפסוק כהוכחה; אבל למה לומר שהמכבד את הבריות הוא מכובד בגלל ש "מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד"?  מסביר הרב: הכבוד שמכבדים את הבריות הוא עצמו כבוד השי"ת מפני שהוא ברא אותם. אם מישהו יגיד על תמונה שצייר צייר שהיא לא יפה, לא יצירה מקצועית או כל ביקורת חריפה אחרת, במי הוא פוגע? אילו לתמונה היה דעת - סביר להניח שגם היא הייתה נפגעת, אבל בעיקר הוא פגע בצייר, הוא זה שעמל על  התמונה. ולהפך: אם ישבח את התמונה, ידגיש את המקצוענות ומיומנות שאפשר להבחין למתבונן בה, בכך הוא משבח את הצייר. הוא הדין בנידון דידן - איזהו מכובד? המכבד את הבריות "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד" כי לכבד את הבריות זה לכבד את הקב"ה שברא אותם. ולהפך: "וּבֹזַי יֵקָלּו" מי שמבזה את הבריות בסופו של דבר מגיע לביזיון ה' ח"ו.

רעיון זה מובא בתלמוד. הגמרא (תענית כ.) מספרת על תנא שפגש בן אדם מכוער ואמר לו: "כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך" האיש נפגע ואמר לו: "איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית" דהיינו אתה לא פגעת רק בי אלא במי שברא אותי. התנא הבין מיד שטעה והפציר בו שיסלח לו. האדם נברא בצלם אלוקים ולכן צריכים לכבד כל אדם באשר הוא, כל שכן בן מלך, כל אחד מישראל הוא בן מלך ומי שפוגע בבן המלך הוא פוגע ישירות במלך.

ואם נשאל: מה שייך לגדף את הקב"ה? הרי הוא כל יכול! או אפשר לשאול גם להפך: מה שייך לברך את הקב"ה? כשמברכים בן אדם אומרים לו שיצליח בכל מעשיו, שה' יתן לו בריאות, שיהיה לו עושר, וכד' אבל להקב"ה לא חסר כלום, אם כן למה אנחנו מברכים מאה ברכות כל יום? אלא הברכה שמברכים את ה' היא שיתמלא רצונו בעולמו. הקב"ה ברא את העולם כדי להטיב עם הבריות, כדי שעל ידי העולם הזה נזכה לחיי העולם הבא. כשעם ישראל צדיקים מתמלא רצון ה' בעולם, וכשיש רשעים זה עצמו גידוף שלא מתמלא רצונו. כשיהודי קם בבוקר ומברך ברכות השחר, ולאחר מכן מברך "ברוך שאמר והיה העולם" הוא צריך להבין שהעולם הוא טוב, שכל מה שברא ה' הוא טוב ולטובת האדם. הוא מודה לה' שנתן לו שכל להבחין בטוב שמסביבו. אם האדם לא יכיר שהעולם טוב יהיה קשה לו לברך את מי שאמר והיה העולם. ל"בן איש מצרי" היה כל טוב, הוא זכה להיות במתן תורה (שם שמע את שם המפורש-"אנוכי ה' אלוקך") והגיע למדרגות עצומות; הוא אכל מן כל בוקר יחד עם כל ישראל. היה צריך להכיר טובה להקב"ה על הכל ובמקום זה, ברגע לא עשו כרצונו, בשעת מבחן שמישהו "עיצבן" אותו, הוא קם וגידף את ה'. אין כפיות טובה גדולה מזו כלפי ה'.

חז"ל לימדו אותנו שדרך ארץ קדמה לתורה. בעוד כמה ימים נזכה למתן תורה מחדש, אבל לצורך זה חייבים להכיר טובה על העולם שיש לנו, צריכים להבין שהעולם הזה הוא פרוזדור והעולם הבא הוא הטרקלין, ואם הפרוזדור הוא כל כך טוב ויקר על אחת כמה וכמה הטרקלין. אם כך נתייחס לבריאה שברא ה' ודאי שנזכה לקבל תורה ולשומרה.   

הפרדה בין טוב ורע
הכהן היה עורך מלחמה ממש עבור כל ישראל, מלחמה של הטוב ברע, מלחמה בכל הכוחות החיצוניים. לכן יש עניין של שתי גורלות, שני שעירים (עיזים), זהים במראה, אחד קורבן להשם ואחד קורבן לעזאזל. בעבודתו, הכהן עשה הפרדה גמורה בין הטוב והרע. אומר הרב שליט"א, כל השנה זה מטושטש, לא יודעים להבחין בין טוב ורע. יום כיפור זה יום הבהירות. השעירים שנבחרו בגורל, מי לטוב ומי לרע, הם הביטוי להפרדה המוחלטת. הסוד של המלחמה וההפרדה סובב על עניין שליחת הקורבן לעזאזל. למראית עיין, ח"ו, זה נראה כאילו זה עבודה זרה, להקריב קורבן לסטרא אחרא. אולם, הדבר נעשה בציווי עליון ולכן כמובן שייך לקדושה.
אמנם, עד לביאת משיח, אי אפשר לבטל את כוחות הס"א לגמרי. אבל, עד לאותו זמן, צריך לנצח עד כמה שאפשר. חלק מהמלחמה זה לתת לס"א את חלקו. גם במשך השנה, נותנים לו חלק בכל דבר שבקדושה, כדי שייפרד ויעזוב את הקדושה. כמו כלב, שבא להפריע, נותנים לו חלק שיתרחק מהמחנה, כך יש את השערה של עגל שיוצאת מהתפילין, וגם עניין מים אחרונים בסיום סעודה.
הקב"ה ברא גם את כוחות הסטרא אחרא, והם רוצים וצריכים קיום, לכן הם מקטרגים על עם ישראל. אם הם מצליחים בקטרוג הם זוכים בכל האור. אבל למעשה, הקיום שצריך להיות להם, זה רק נהירו (אור) דקיק. הארה קטנה כדי קיום, כדי שיהיה מציאות של ס"א, כדי שיהיה מציאות של בחירה ולא יותר מזה. אם יש איזה פגם בקדושה, בהתאם לגודל הפגם, כך החוזק שלהם מתעלה, והם, מצד עצמם, תמיד רוצים את כל ההארה.
כך שהמערכה היתה כבדה. השעיר לעזאזל היה נשלח לארץ גזירה, מלחמה על הגזירה. ארץ גזירה - מקום שאין שם שום מקור של קדושה, ידוע בקבלה כחלל הפנוי, מקום הצמצום, מקום שכל החסרונות של העולם צומחים משמה, מקום שאין לו תיקון עד לגמר התיקון. יוצא מכל האמור עד כאן שהעבודה הרוחנית המוטלת עלינו היא הרחקת הרע וקירוב הטוב והמלחמה מתנהלת על כל תחום בחיינו.

ואהבת לרעך כמוך

כח מחזק
לסיום, רבות דובר על ציווי זה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" כפסגת הפסגות של העבודה הרוחנית שלנו בעולם הזה, וככל שמדברים על זה, רואים עד כמה קשה ליישום הציווי הקדוש הזה. אלא שאם נתבונן שוב בכתוב, נראה שהוא לא מסתיים בזאת, אלא שכתוב, "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה'".
אומר ה"שפת אמת", "קיום אמיתי ומלא של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", הוא בגדר עבודה קשה מאוד. על כן אומר הקב"ה, "אֲנִי, ה'" - הריני מוכן לסייע בידך, שתוכל לקיים זאת אם אך יהא בך רצון אמיתי לזה". מדבריו של ה"שפת אמת", יכולים לקבל חיזוק גדול לקיום המצוה היקרה הזאת של אהבת חברים, אהבת ישראל ואהבת הבריות בכללן.
בפרשת 'קדושים' מופיעות מספר פעמים האמירות, "אֲנִי, ה'", ו"אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם". הן כתובות כמעט לאחר כל ציווי הכתוב בפרשה. לומר לנו, אל תפחדו ואל תאמרו, אין בנו את תעצומות הנפש הנדרשות לצורך קיום כל העבודה. שלא יאמר מישהו, "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", איך אני אשמור שבת, זה כל כך קשה ודורש המון ויתורים... שלא יאמר מישהו, "לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ... לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא... לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ...", איך אפשר לחיות לפי אמות מוסר כל כך גבוהות, אני רק בן אדם... אלא מה שאומר ה"שפת אמת", מה שנדרש מאתנו הוא הרצון, רצון אמיתי לקיים ולעשות, להתקדש, ואת הכח לעשות זאת, ייתן לנו בורא עולם, "אֲנִי, ה'", "הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח' י"ח). דוקא בתקופת העומר זה הזמן שבו נחוץ יותר מכל לזכור את הדברים האלה, "אֲנִי, ה'". זוהי נקודת הכח, נקודת החיזוק, ממנה אפשר לשאוב את כל הכוחות לעשות את כל המשימות והתיקונים, לעשות את הבירורים ולהרחיק את הרע והמיותר מתוך חיינו, להגיע לאמונה הפשוטה עליה דיברנו, להתגבר על הקשיים ולעלות מעלה, מעלה במעלות הקדושה.