שקץ תשקצנו

במשך אלפי שנים התיימרה הדת הנוצרית להיות "המשך טבעי" לתנ"ך היהודי. הכתבים הנוצריים מכונים "הברית החדשה", מתוך טענה שהם הממשיכים של התנ"ך "הברית הישנה" (לטענתם), בפירושיהם על התנ"ך, בניסיון לייחס את ישו למשיח המוזכר וכו'.

ספר זה עוקב אחר פירושי התנ"ך, הקשרים שקושרים אבות הכנסייה וכותבי האוונגליונים את עצמם ודתם לתנ"ך ואת טיעוניהם התיאולוגיים.
במהלך בדיקת הטיעונים התיאולוגיים הנוצריים, ובמהלך בדיקת פרשנותם של אבות הכנסייה על התנ"ך חוקר הספר את עקרונות היסוד אליהם מושתתת הדת הנוצרית.
הדביקה מגלה את הנצרות על פרשניה, כתביה ומתכנניה, כדת אנושית מגמתית טועה, בורה ומטעה, בניסיונה להיתלות באילן שאינו שייך לה כלל.
המקנה אחת ויחידה - התנ"ך איננו המקור האמיתי כלל ועיקר לאמונה הנוצרית האלילית והפגאנית בכלל, ואף לא מקור ההשראה האמיתי או הראשוני לפלגים השונים הנכללים בין זרמיה של אמונת הכנסייה הפאוליסטית בפרט.
מסקנה זו מתבקשת מאליה, בשל חוסר גילוי עניין אמיתי של אבות הכנסייה, ראשיה, ומנהיגיה בדבר ה' המופיע בין דפיו הקדושים של התנ"ך, הסותר חזיתית בשחור על גבי לבן, ובפסוקים מפורשים וחד משמעיים, את יסודות דתם.
מעניין שמעולם לא התעורר צורך כל שהוא בכנסייה ובקרב מנהיגיה לבדק בית כל שהוא בעקבות הסתירות הרבות, הבורות, הסילוף ואי ההתאמות המביכות המתגלות בין "הברית החדשה" ואחיזתה המביכה בתנ"ך.
ארוכה הרשימה של הטכניקות הלא מוסריות של הונאת דעת ההמונים בהן בחרו אבות הכנסייה, מנהיגיה וראשיה, להשתמש בפירושים לתנ"ך.

הספר מציג את סילופם המכוון והמתוכנן היטב של פסוקים רבים בתנ"ך תוך שינויי לשונות הפסוקים מהמקור בתנ"ך, או סירוסם והוצאתם מהקשרם התנ"כי, תוך בחירה קפדנית של הקשר דמיוני המתאים לאלילותם דווקא, תוכן שלא נרמז אף לא בצל צלו של רמז בתנ"ך כולו.
טכניקות רבות נוספות בחרו להם אבות הכנסייה, כדוגמת ציטוטם המעוות של הפסקים, תוך מניפולטיביות תרגומית בוטה, המעלימה את האמת מעין ההמון, והמהווה ניתוב חד משמעי ואף לא מוסרי, שמכוון ומדריך ישירות לאמונתם האלילית. טכניקה של בחירת שפה ולשון תרגום מגמתי, (לצורכי תרגום לשפה הזרה כביכול), אולם שונה לחלוטין מלשון האמת המקורי של התנ"ך.
טכניקה ידועה נוספת בה השתמשו מנהיגי הכנסייה היא הפרשנות, המבוססת על הוצאת של פסוקים ואף פרקים שלמים מהקשרם בפרק, או במבנה הפרקים שבספרי הנביאים, עם תוספת של חלוקת פרקים שונה מהחלוקה המקורית, ואף תכנון וסידור סדר הספרים בתנ"ך באופן מכוון ושונה מהמקור, אשר כל מטרתו ותכליתו היא הצורך בקטיעת רצף התכנים והעניינים. זאת על מנת לאפשר העלמת עובדות ואינפורמציה הניכרת דווקא מתוך הסדר הנכון והרצף המעיד על האמת, השונה בתכלית מתפיסתם ופרשנותם הנוצרית על התנ"ך.
זאת ועוד הגדילו כתבי הברית החדשה לעשות, כאשר על מנת להעמיד חזון שקר, ולהעמיק את שורשיו בתוך התנ"ך הקדוש, השתמשו בטענה של נבואה והתגשמותה.
הספר מציג את שיטת הציטוט מהתנ"ך שלא חצאי פסוקים בלבד, אשר מטרתו להעלים את הנושא האמיתי, המפורש בחציו האחר הלא מצוטט של הפסוק. כך מובא חציו בלבד, ללא הנושא האמיתי אליו התכוון התנ"ך באמת, בברית החדשה, תוך העלמת כוונתו האמיתי של הפסוק בתנ"ך. הדבר מאפשר שימוש בחלק המצוטט לכוונה אחרת מזו של התנ"ך, והתאמת החלק המצוטט לנושא חדש שמתאים לאלילותם.

הכנסייה יכלה לטעון לנבואות על ישו שהתגשמו מתוך חצאי פסוקים מסולפים מהתנ"ך המצוטטים בברית החדשה, ועל מנת שלא בקלות יהיה אפשר למצוא מהיכן נלקח פסוק זה בתנ"ך, הברית החדשה ייחסה פסוק זה לספר אחר מספרי הנביאים בתנ"ך, ובכך גורמת למעיין במקורות להתשה, והלה משלא ימצא ויתעייף, יתלה את העדרו של הפסוק בחוסר יגיעתו המספקת, ולא בהטעיה מכוונת של הברית החדשה, ובהעדרו של הפסוק מן הספר. למרבה האירוניה, לשון התנ"ך, שאכן תהיה ניכרת ליודעי תנ"ך, או שפתו, מתוך חצאי הפסוקים המופיעים בברית החדשה, נוטעים תחושה של דבר ה' אמיתי.
ניתן ללמוד מעבר לכל צל של ספק, שכל כוונתם של אבות הכנסייה אינה אלא להשתמש בתנ"ך לצורך השגת מטרתם בלבד. ניתן להוכיח שאין כוונתם לפענח את הכתוב בו, כי אם להסתיר דווקא, ואף אין כוונתם לדעת את המסר האלוהי, את דבר ה' המופיע בו.
בסופו של תהליך, הנצרות משתמשת בתנ"ך כנקודת אחיזה ראשונית, על מנת לנטוש את תכניו, את ציווייו ומורשתו, ולפתוח בדת חדשה הרחוקה מדבר ה' הכתוב בתנ"ך.
פאולוס - "הנשענים על קיום מצוות התורה נתונים תחת הקללה" (אל הגלטיים ג, יג) ועוד כתב "באומרו חדשה זקן את הראשונה את המזקנה והנושנה קרובה לכיליון" (אל העברים ח, יג) כלומר, התנ"ך הזדקן, והוא כלה ואינו רלוונטי.
ברור היה לאבות הכנסייה שמלחמה גלויה בתנ"ך תסכן את התפתחותה ומעמדה של הדת הנוצרית האלילית. הדבר יבלום את התפתחותה של הנצרות במערבו של העולם, זאת בשל המעמד והחוסן שרכש לו התנ"ך מכבר בתודעת העולם המערבי. התנ"ך בעצמו היווה כנראה מנוף בעל עוצמה דתית ופרסומית עבור הכנסייה. והוא שימש כקרקע פורייה ונוחה ל"השתלה מלאכותית" של האלילות הפגאנית, ואף של כל יסודות דתם וסיפורי אמונותיהם. על ידי שיוך דתם החדשה למעמד הר סיני, יציאת מציים ולאבות הקדושים, יכלה הנצרות להתמודד על בעלותו של התנ"ך כנגד היהדות, ובכך לנסות ולהכניעה, לעשוק את חבל נחלת "עבדי יעקב", את נחלת העם היהודי. מנהיגי הכנסייה ניסו לנצל את הביקורת הפנימית על עם ישראל ע"י נביאי התנ"ך, ובכך לטעון כלפי העם היהודי שאיבד את זכותו להיות בן התנ"ך. הם עצמם שאפו להגשים הרבה יותר מנבואות פורענות על העם היהודי, על מנת להוכיח את צדקת דרכם זו.
עיקרון זה של גניבת דעת ההמון הינו עיקרון דתי נוצרי, כפי שטוען פאולוס, אבי הכנסייה הפאוליסטית. וכך כותב פאולוס בברית החדשה "ונהייתי ליהודים כיהודי למען אקנה יהודים, ולאשר בבלי תורה נהייתי כמו איש בלי תורה" (אל הקורינתים ט, כ-כא) ובכך ביטא פאולוס באופן מוצהר וברור את "גישתו העקרונית". להדמות ליהודי זהו צורך ולא ערך. מטרתו להיות כלי שרת בלבד על מנת לשכנע את היהודים לאמונתו האלילית, על מנת לשוות לה חזות של אמונה יהודית טהורה בעיני היהודים, ולהפילם בפח רישתו. לצורך שכנועם של הגויים, מובן שפאולוס נדמה כגוי על מנת לשכנעם לאמונתו זו. את העיקרון הזה של פאולוס, חרטה הכנסייה הפאוליסטית על דגלה.
מטרת הנצרות בתחילתה הייתה לבלוע את התרבויות המקומיות ולהשתלט על העולם. זוהי דרך שונה למלוך על העולם ולהשיג כוח השפעה ושלטון אוניברסאלי. אולם, לכם כך צריכה דת זו להיות אטרקטיבית יותר מכל קודמותיה. לפיכך עליה להצטייד באוסף של עקרונות פופולאריים ואהודים בקרב בני האדם. וכך, ככדור שלג הגדל והולך בתנופת גלגוליו במורד ההר המושלג, אספה הנצרות עקרונות וערכים אלילים מהאמונות שרווח בעולם האלילי שקדם לנצרות ועד ראשית ימיה. בשל היותה מתירנית, נטולת מצוות, ואף הכי פחות מחייבת, הייתה זו הדת הנוחה ביותר לקבל את עקרונותיה האלילים, שאף הם היותר פופולאריים כפי שנבחרו מראש ובקפידה ע"י מנהיגי הכנסייה.
בפני אבות הכנסייה ומנהיגיה עמדה בעיית נחיתותו של ישו כמשיח אל מול קרישנה, בודהה ומיתרה האלילים שהיו חזקים מישו, שכן ישו אינו אלא משיח בלבד....
את מימדיו של ישו היה לכנסייה לשקול מחדש. הצורך לכבוש עולם ומלואו על מנת להיות הדת האוניברסאלית הראשונה, האחרונה ואף הנצחית, הצריך את ישו 'לעבור שיפוצים'. הוא היה חייב לקבל מעמד של אלוה. הוא חייב להיות "הסופר סטאר" הגדול ביותר ביוניברס האנושי, שכן רק כך יהיה זה אפשרי לבלוע לתוך הנצרות, או לכל הפחות להכניע, את התרבויות המקומיות השונות במזרח ובמערב.
אבות הכנסייה טיכסו עצה, ולאחר עיון בכל כתבי הקודש של דתות העולם השונות, בחרו אבות הכנסייה את דמותו, צלמו וגודלו של המיתוס. הם יצרו "סופר סטאר" בשם ישו, על מנת שהלה יוכל להתמודד על כתר האלילות העולמית הן בחוסנו והן בנערצותו מול מיתרה, קרישנה ובודהה ואף מול שליחותו ומנהיגותו של משה רבנו. להשגת מטרה זו חילקו אבות הכנסייה את מלאכת הכתיבה של האוונגליונים בכתבי הקודש של הברית החדשה, בינם לבין עצמם. על האחד הוטלה המשימה לספר את סיפורו של ישו במקביל ובהשוואה למשה רבנו, הן בסיפורי הניסים והן במאורעות ותיאורי ההיסטוריה. את הספר על שם מתי כתב אחד מאבות הכנסייה, כאשר תכליתו היא לקנות בסיפוריו את לב המאמינים היהודים. לכן בעיקר באוונגליון של מתי, בברית החדשה, אנו מוצאים סיפורים דומים לסיפורי משה רבנו, שלא כשאר האוונגליונים האחרים.
משנעצו אבות הכנסייה את החץ במו ידם במטרתם על גבי עץ הצלב, קל היה לצייר מטרה מתאימה סביבו על מנת ליצור אשליית פגיעה במרכזה של המטרה. מכיוון שקהל היעד של האוונגליון מתי הוגדו מראש כיהודים מאמינים התנ"ך, ישב לו אב הכנסייה אחד, או יותר מאחד לעמול על התנ"ך, ולדלות ממנו פנינים לצורך שזירתם בברית החדשה כמוצאה שלל רב.
על אב כנסייה אחר הוטלה משימה שונה. על כותב האוונגליון של לוקס היה להשוות את ישו לאל קרישנה דווקא, ולכן סיפור חייו של ישו והאגדות השונות הנכתבות בספרו של לוקס, נלקחו מכתבי הקודש של ב"בהגווד גיתא" וה"שרימד בהאגותם", כתבי קודש ההינדואיסטיים.
על כותב האוונגליון של מרקוס היה להשוות את ישו לאל בודהה דווקא, ולעמול על "שוד ספרותי" מכתבי הסוטרות.
על האב הכותב את ספרו של יוחנן הוטלה המשימה להשוות את ישו לאל מיתרה. הכותבים "לקחו" מכתבי הקודש של הדתות השונות אגדות ניסים ונפלאות, ופיארו אותם בתפארת והדר, על מנת שההצלחה בתחרות תינטה לצידו של ישו, אל אותו האל החדש אשר החל למתמודד זה עתה על תפקיד האלוהות.
דרך עינו של החוקר ניתן להבחין שסיפורי הברית החדשה אינם מקוריים כלל ועיקר, וכי הם אינם אלא גניבה ספרותית מהדתות השונות. למרות דמיונם הרב לסיפורי הדתות במקורים, לא נרתעו כותבי האוונגליונים להציגם בתור "הברית החדשה". הנחת היסוד האחת והבסיסית היא, כי מאמיני הדתות ההינדואיסטית, הבודהיסטית, המיתראית, או להבדיל מאמיני היהדות, העריצו את מנהיגיהם או האלילו את אלוהותם, דווקא בגלל הניסים והסיפורים הללו בעצמם. לכן, כשמאמינים אלו יראו כי ניסים דומים ואף מאורעות דומים אירעו אף ל"ישו" הנוצרי, הם יראו לנכון להעריצו על שליחותו המשיחית, אול להאלילו מאותה הסיבה בדיוק. אף שההערצה תהיה זהה, או דומה לכל הפחות לאלילותם, הרי שאין זה מספיק על מנת להשיג את המטרה הנכספת. לכן בשל הפאר וההדר הדמיוניים ואף בשל חינו המיוחד של המופיע בברית החדשה, שמגשים סיפורים רבים, נבואות, ציפיות ותקוות יחדיו, יכריעו מאמיני דתות העולם את הכף לטובתו של האליל הדמיוני "הסופר סטאר" החדש "ישו הנוצרי".
כתבי האוונגליונים עברו תהליך של השוואה, התאמה ודיפוזיה ע"י אבות הכנסייה, לצורך התאמה ביניהם, ופזרו את הניסים והסיפורים באופן שווה פחות או יותר.
אבות הכנסייה קבעו, עוד בטרם כתיבתם, את השלד ההיסטורי הבסיסי, השווה והמוסכם על מנת לעגן את הסיפורים במציאות היסטורית בסיסית כל שהיא, שעיקרה אינו אלא ממרידה זמנית ומקומית של פוקרים ועמי ארצות בתלמידי החכמים ובהנהגה של עם ישראל בדורם. סיפורי המאורעות היו גדולים דיים כדי להרשים, ואף לכאורה נראו מתאימים להוות רקע להקמת דת חדשה, חרף חוסר עדויות ותיעוד היסטורי מינימאלי הולם.
הנצרות אומנם הצליחה במשימה באופן חלקי – היא הצליחה לטעת בלבם של מאמיני כל הדתות בעולם את האמונה כי ישו הוא אכן אלוהות. הבודהיזם, וכמוהו בהינדואיזם, אכן בחלקם מאמינים בהתגלותו זו של האלוה במערב ואף האסלאם, הדת המאוחרת יותר, קיבלה את דמותו של ישו לכל הפחות כנביא. גם כת הבהאים המאוחרת קיבלה את ישותו המשיחית של ישו.
רק הדת היהודית עומדת בראש המאבק בנצרות ובישו. היהדות מאז ומתמיד שימרה את התנ"ך ואת דבר ה' ללא שינוי, ואף נאבקה בכל ניסיון לשינוי, כפי שצוותה בתורת משה שלא לשנות קוצו של יוד ממה שנכתב והועבר על ידי חכמי ישראל.
על תחילת המאבק מעידה הגמרא - רבי יהושע בן פרחיה שב לארץ ישראל עם תלמידיו מבריחתו למצרים מפני אלכסנדר ינאי שמלך בארץ ישראל. במהלך העלייה חזרה לארץ ישראל, נכנסו ר' יהושע בן פרחיה ותלמידיו לאכסניה להתארח וללון שם. ר' יהושע בן פרחיה אמר "מה נאה אכסניה זו". הוא התכוון לשבח את המעשה הנאה של האירוח הטוב והחסד שנעשה עימהם ע"י בעלת האכסניה, אולם תלמידו ישו הפטיר לעומת רבו כי "עיניה טרוטות", כלומר היא איננה יפה וכי מראה מכוער. במדרגתם הגבוהה של התנאים נחשבת התבטאות זו לפריצות גמורה וחריגה דרמתית מהנורמה המקובלת אצל בני החבורה בדורם. הוא, ישו, לא רק שאיננו אמור להסתכל כלל על פני אישה, ואף על אחת כמה וכמה לא ליהנות או להתבונן ביופייה של אישה, אלא שבוודאי אין לו להעיז פניו בפני כל בני החבורה, ובודאי לא בפני רבם שהוא גדול התנאים בדורו, ולהתבטא כך בקול רם.
בפני כולם היה בא באמירה זו די בכדי להביע חציפות ועזות מצח לפי הקוד ההתנהגותי אותו הכיר אף ישו, ואף על פי כן בחר ישו לחרוג ממנו. לכן קם ר' יהושע בן פרחיה ונידהו לישו הנוצרי.
ישו עלה ממצרים אשר הייתה ארץ הכשפים של העולם העתיק. גלות מצריים מהווה שורש לכל הגלויות העתידיות אשר יעברו אחר כך על עם ישראל. התורה הזהירה בספר דברים את כל המלכים שימלכו בישראל "לבלתי הרבות סוסים או כסף וזהב או נשים לבלתי השיב את העם מצרימה", מפני הסכנה הרוחנית הגדולה שהייתה שם, מפני שער החמישים של הכישוף והטומאה הנמצא שם. האלילות, הכפירה והכשפים האלה עלו עם ישו ממצרים הקדמונית לארץ ישראל. משנתגלו סממנים ראשוניים אלו לרבו עמד ונידהו.
הסיבה האמיתית אשר בעטייה סבבו עמי ארצות, פוקרים, ובורים את ישו לא הייתה החיפוש אחר האמת הטהורה והפשוטה, כי אם דווקא כוחות מאגיים. כוחות כישוף בהם השתמש ישו להמריד ולכחש נגד ההנהגה הקדושה של הסופרים והפרושים, הם שהרשימו אותם. הכוח המאגי שבה את ליבם, והם נכנעו לכוח המיסטי, ולא לאמת הידועה, המוכחת והברורה לכל יודע ספר בעם הספר. הריגוש האמוציונאלי הנגרם מאותות ומופתים ששבו את ליבם, הקנו לישו סמכותיות של הנהגת מרד, שנתן לגיטימציה לפריקת עול מצוות. כוח הרגש הוערץ על ידי הבורים על פני האמת הרציונאלית התובענית, והמוחלטת. הם היו מיעוט חדל אישים חסרי אופי, אשר טעו לראות בכוח מיסטי הוכחה לאמת.
משהוכיח ר' יהושע בן פרחיה כי ישו איננו זנב לאריות בחבורת התנאים הקדושים- ונידהו, מיד עמד הלה ועבד עבודה זרה. ישו נאלץ לטעון כי הוא אריה בפני עצמו, כדי להטעות אחרים. העממים והבורים שבישראל ראו בו משיח והעמידוהו כנגד הנהגת הסנהדרין הקדושה. אולם משנשפט על מעשיו הרעים כמכשף מסית ומדיח את ישראל מאביהם שבשמים, קמה לה הכנסייה והפכה אותו אף למלך מלכי המלכים. זאת על מנת להגדיל את עוצמת ההפיכה של עמי ארצות בתלמידי חכמים, לפארה ובכך לנשל את השלטון מן החכמים, ולהעבירו לעובדי עבודה זרה, ולגויים.
נבואות התנ"ך על אחרית הימים מדברות על שיבת עם ישראל האמיתי של התנ"ך חזרה לארץ ישראל, על קיבוץ גלויות מכל העמים אשר נפוצו בם בתהליך הדרגתי, על הפרחת השממה של ארץ ישראל לבניה האמיתיים בלבד באחרית הימים, על בניין ירושלים, ועוד נבואות שהתגשמו ומתגשמות עתה, דווקא באותו עם יהודי היסטורי וישן אשר עלה ממצרים.
שאל את עצמך מדוע לא הנוצרים הם אלו שמתקבצים מכל העמים לארץ ישראל, ומדוע לא בהם מתגשמות אותן הנבואות המופיעות בישעיה, בירמיהו, ביחזקאל, בתרי עשר ובתנ"ך בכלל - אם אכן הם החליפו אותנו? התשובה היא ברורה. התנ"ך מבהיר מפורשות - עם ישראל לא יהיה מוחלף אף פעם. הוא עומד איתן לנצח לפני האלוקים בברית נצחית. האלוקות איננה כאחד האדם. היא איננה טועה או משנה את דעתה, כמאמר הפסוק "נצח ישראל לא ינחם ולא ישקר כי לא אדם הוא להינחם" (שמואל א טו כא). לעומת זאת ולהבדיל, אבות הכנסייה החשובים התכנסו ברומא כ-400 שנים אחרי חורבן בית המקדש ועסקו באחת מהשאלות התיאולוגיות הגדולות. השאלה היתה: מדוע אלוקים ממשיך לשמור על אותו מיעוט קטן, שנוא ונרדף המכונה העם היהודי - כנגד כל הסיכויים, ובאופן על טבעי?          

הרי אנחנו הנוצרים החלפנו אותם! אם בכל מקום בתנ"ך שכתובה הבטחה או נבואה לעם ישראל הכוונה היא אלינו הנוצרים, מפני שאנו מחזיקים עתה את האמת התנ"כית, ואילו העם היהודי הושלך אל החושך החיצון, מדוע איפה הוא ממשיך לשרוד, חרף תהליכי החורבן התרבותי, הגלות והפזורה ברחבי העולם?

ברור הדבר כי כל זמן שבית המקדש היה קיים, עד כניסתה של הנצרות למפת ההיסטוריה, שהעם היהודי הינו מיעוט נרדף, אולם מכיוון שהיה לעם היהודי מסר נצחי להעביר לאנושות, אלוקים שמר עליו. אולם מדוע עתה, לאחר שהחלפנו את העם היהודי ואין לו עוד מסר נצחי, הוא ממשיך להתקיים?
אב הכנסייה מהחשובים ביותר, האב אוגוסטין ואיתו טורטולין ואוריגן, טענו כי לעם היהודי יש עדיין מסר נצחי עבורו האנושות, ולכן הוא שורד.
לטענתם המסר הוא להראות לכל האנושות בכל הדורות מה קורה למי שאינו מקבל את ישו. היהודים יהיו מושפלים ונרדפים, ולעולם לא תהיה להם תקומה. הם לעולם לא ישובו לארצם. מובן הדבר כי כדי להוכיח את אמיתות הנצרות שאפו מאמיני הנצרות בעצמם להגשים את הנבואה, ולהשפיל ולרדוף ככל שאפשר את היהודים. דבריו אלו של אב הכנסייה אוגוסטין קבלו תוקף של דברי נבואה בכנסייה והם נכתבו בספריהם הקדושים.
בשנת 1948 נשאל האפיפיור פיוס ה-12 על עם היהודי שחוזר להתקבץ מכל העמים חזרה לארץ ישראל.
ומה יהא על הנבואה החשובה של הנביא אוגוסטין? תשובתו של האפיפיור הייתה, כי כנראה שאב הכנסייה אוגוסטין התכוון כי העם היהודי אף פעם לא ישוב לירושלים העיר הקדושה, שם אירעה הצליבה והתקומה של ישו מן המתים. ירושלים היא אבן הבוחן. השנים חלפו ובשנת 1967, במלחמת ששת הימים נכבשה ירושלים על ידי חיילים יהודים... יוחנן ה-23 היה אמור לענות על כך לאחר מלחמת ששת הימים.
חשוב אתה קורא יקר לרגע! מה יכול האפיפיור לענות? "הייתה זו רק שמועה" (ולא נבואה) טען האפיפיור ב-67. אכן נבואה בת 1600 שנים הפכה לה בין יום לשמועה בכנסיה.
המגוחך מכל הוא שהאפיפיור פיוס ה-12 לא סבר כך. הוא חלק על יוחנן ה-23 בעצם העובדה שפרשנותו לנבואה שהיהודים לא חזרו לישראל לעולם היתה מופנית כלפי ירושלים, אשר בזמנו עוד טרם נכבשה. *
           
העולם כולו צריך להתפקח לנוכח התגשמותם של נבואות התנ"ך בדורות האחרונים. למרות אפס הסיכוי וההסתברות הלא הגיונית, מיעוט נרדף זה - העם היהודי - הנאבק לכאורה על הישרדותו, הגשים את נבואת התנ"ך, ובעצם מאורעות חייו בירר עבור דתות המערב הגדולות, ועבור האנושות כולה, את כישלונה וחדלונה של תיאורית הנטישה הנצחית של העם הנבחר- עם ישראל- על ידי אלוקי התנ"ך. אומות העולם, מצד נגיעתם האישית, רצו בתיאוריה זו כל כך, עד כי היו מוכנים לסתור את דבר ה' בתנ"ך על פסוקיו המפורשים, פסוקים המעידים את עדותו של אלוקים בעצמו, על נצחיות הברית האחת, היחידה והבלעדית, בין אלוקי היקום עם המין האנושי.
יהיה זה מאד הוגן לטעון כלפי טענתם זו של הדתות, כי בהיות שאלוקים חש כי הוא טעה וחזר בו מבחירתו בעם ישראל בעקבות חטאיהם המרובים של העם היהודי (לטענתם), הרי שאחרי השואה ראה אלוקים לנכון לחזור בו בשנית מבחירתו בדתות הנצרות או האסלאם בידוק מאותה הסיבה - בשל חטאיהם המרובים, רציחותיהם וזדון ליבם של אומות העולם, ובחר לו שוב אל עמו הנבחר ישראל כבתחילה. אולי כך יוכל דתות המערב לתרץ את תפיסתם התיאולוגית, על מנת להסביר את תופעת התגשמותם של נבואת התנ"ך בדורות האחרונים דווקא על יד אותו עם "נטוש לנצח" לכאורה המכונה בפי התנ"ך "ישראל".
לאחר שפיאוס ה-10 סירב לסייע להרצל בהקמת מדינה מפני ש'אין הם היהודים מכירים באדוני הנוצרים ואף רצחוהו, ולכן אין הם הנוצרים מכירים בזכותם לעצמאות, אלא מושפלים ונרדפים יהיו כל ימי ההיסטוריה', קמה מדינת ישראל. יוחנן פאולוס ה-2 הכיר במדינת ישראל. (וכי מה יכל לעשות לאחר 57 שנות עצמאות לאומית?! הוא החליט לבקר בישראל. הסתירה התיאולוגית הצורבת אילצה אותו לטעון כי אין היהודים ברצח ישו. (שכן אם היו רוצחים אותו- לא היתה להם עצמאות...).
הנוצרים מסתכלים על התגשמותם של נבואות התנ"ך בישראל האמיתי ובבנין ירושלים ע"י היהודים האמיתיים של התנ"ך, על הפרחת השממה ועל קיבוץ הגלויות וחשים עלבון צורב. הם היו צריכים להגשים נבואות אלו. הם עדיין מתכננים לנסות ולנצר את היהודים בארץ ישראל על מנת להציל את כבודם האבוד ולטעון שבסופו של תהליך – נבואות התנ"ך התגשמו בנוצרים, ומאידך מייחלים להתפוררות השלטון היהודי וכיבוש על ידי הערבים. כפי שהתבטא החשמן יוזף רצינגר, (כיום האפיפיור) בנדיקטוס ה-16: "מדינת ישראל לא תשרוד אם היא לא תקבל את ישו".

עתיד ה' לצרוף את היהודים ולבחון אותם, כדברי הנביא זכריה (פרק יג) "וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב". מי שיישאר נאמן לדתו של אלוקים, מבחן אחרי מבחן וצירוף אחרי צירוף ייגאל. באומץ לב ובחירוף נפש יעמדו יהודים נגד הדתות השקריות וכנגד כל גודל העוצמה השקרית והפרסום שלה. האמת היהודית התנ"כים המוחלטת, האיכותית (ולא הכמותית) תנצח.

תוקן על ידי המשקיף ב- 07/05/2009 0:00:55