גדולתו של צדיק

לב מי לא יחרד בהגיע ליל י"ד באייר, לילו של פסח שני וליל פטירתו של התנא האלוקי רבי מאיר בעל הנס זיע"א. סגולות היום כנתינת צדקה, הדלקת נר שמן ועוד הנהגות אשר הוטבעו לזכותו של רבי מאיר, מוזכרות ומונהגות מידי שנה, ומראות על ניסים ונפלאות הנעשים בכוח זכות הצדיק הקדוש המשפיע ישועה לרבבות יהודים מאמינים במשך הדורות.

לידתו

סיפור לידתו של רבי מאיר בעל הנס מופלא ומעניין עד מאוד, ועל פי דברי הגמרא בגיטין תחילת הדבר היה בדורו של רבי עקיבא שהיה דור קודם לרבי מאיר, ובסיפור הידוע של קמצא ובר קמצא, שני אנשים הגרים בירושלים ואשר האחד מהם הלא הוא קמצא, היה מאהוביו של אחד מגדולי עשירי העיר, ואילו בר קמצא היה משנואיו של האיש.

יום אחד עשה העשיר סעודה גדולה בירושלים, אמר לבן ביתו, לך והזמן את קמצא אוהבי. הלך הלה וקרא בטעות לבר קמצא שונאו. בא בר קמצא וישב בין האורחים.

לפתע הבחין בו העשיר, אמר לו: הרי שונא אתה לי, ואתה יושב בתוך ביתי? קום צא לך מתוך ביתי.

בר קמצא הנבוך ביקש ממנו: "אנא! אל תביישני ואני אשלם לך על מה שאוכל ואשתה".

אמר לו העשיר: "לא תשב פה!"

התחנן שוב בר קמצא והוסיף: "אם לא תביישני אשלם לך דמי כל הסעודה."

אך העשיר נשאר בשלו וברוב שנאתו אמר לו: "קום ולך!".

והיה שם רבי זכריה בן אבקולס – חכם מן החכמים, ויכול היה לקום ולמחות בידי המארח, ולא עשה זאת.

כיוון שראה זאת בר קמצא מיד יצא בעלבון ובכעס רב ואמר בליבו: "כל המסובים יושבים להם בשלווה, אני אלשין עליהם."

מה עשה? הלך לשליט הרומי ואמר לו: "כל הקרנות שאתה שולח ליהודים שיקריבו בבית מקדשם, הם אינם מקריבים אלא מחליפים אותם בקרבנות חלופיים."

השליט לא האמין ואף נזף בו על דבריו.

הלך אליו בר קמצא שוב, וחזר על דבריו תוך כדי הצעה לבדיקת דבריו, וכך אמר : "אם אינך מאמין לי, שלח איתי שליח ואת קרבנך ואז תווכח לראות שאיני משקר."

השליט הסכים להצעתו, ובר קמצא קם בליל השילוח ועשה בבהמות השליט מומים הפוסלים את הקרבתם. ואכן, כאשר ראה הכהן המקריב את המום הקריב קרבנות חלופיים במקומם.

כיון שראה כך שליחו של מלך רומא שאל את הכהן: "למה לא הקרבת את קרבן המלך?" אמר הכהן: "מחר אקריב את קרבנו. "

למחרת בא השליח וראה ששוב לא הוקרב קרבן המלך. ומיד הודיע למלך שהיהודים אינם מקריבים את קרבנותיו.

שלח המלך את נירון קיסר להחריב את ירושלים שהתגלתה כבוגדת ומזלזלת במלכות רומי, אך נירון קיסר שהיה מאמין בקסמים ועל פיהם הוכח לו שאכן ירושלים תיחרב, פחד לעשות זאת בעצמו משום אמונתו באלוקים, ומיד פרש מן צבא רומי ונתגייר, וממנו יצא רבי מאיר בעל הנס.

גדולתו

רבי מאיר בעל הנס היה גדול התנאים בדור הרביעי, ותלמידו החשוב ביותר של רבי עקיבא רבם של עשרים וארבעה אלף תלמידים, ונשא לאשה את בתו של חנינה בן תרדיון שהיה מעשרה הרוגי מלכות. רבי מאיר אף נטל חלק חשוב בסידור המשניות וכל משנה שאין מוזכר בה מי אמרה מקובלנו כי רבי מאיר אמרה.

מעשי צדקותו וניסיו הגדולים של רבי מאיר מפורסמים רבות אף בדברי התלמוד. והסגולה הנפוצה ביותר שיאמר האדם בשעת צרה "אלהה דרבי מאיר ענני" מקורה במעשה המובא בגמרא שכאשר גזרה מלכות רומי הרשעה על בתו של רבי חנינא בן תרדיון שהייתה אחותה של ברוריה אשת רבי מאיר, שתשב בין הנשים הפרוצות. אמרה ברוריה לבעלה הצדיק: גנאי הוא לי, שתשב אחותי בקובה של זונות. נטל תרקב של דינרים והלך לשם ואמר: אם לא נעשתה בה עברה יעשה לה נס, ואם עשתה עברה - לא יעשה לה נס. הלך ועשה עצמו כפרש, ואמר לה: הישמעי לי. אמרה לו: דרך נשים לי. אמר לה: אמתין לך. אמרה לו: הרי יש הרבה נאות ממני. אמר: מכלל, שלא עשתה עברה, וכל מי שבא אומרת לו כך. הלך אצל השומר. אמר לו: תנה לי. אמר לו: מתיירא אני מפני המלכות. אמר לו: טול תרקב של דינרים, חציו תן שוחד וחציו יהא לך. אמר לו: וכשיכלו הדינרים מה אעשה? אמר לו: תאמר "אלוהי מאיר, ענני" - ותנצל. אמר לו: ומי יאמר שכך הוא? אמר לו: עכשיו תראה. היו שם כלבים שהיו אוכלים בני אדם. נטל ר' מאיר צרור וזרק בהם. באו עליו לאכלו. אמר: "אלוהי מאיר ענני" - הניחוהו. ראה השומר כך ונתן אותה לר' מאיר. מאז ועד היום נושעו רבים בזכות אמונתם ותליית זכותם ברבי מאיר בעל הנס באמרם "אלהא דרבי מאיר ענני".

גדולתו של רבי מאיר באה לידי ביטוי אף בשמו, כי הגם שמקובל לחשוב כי כך נקבע השם – רבי מאיר, משעת לידתו. אך האמת שמספרת הגמרא כי שמו האמיתי שנוי במחלוקת, יש האומרים כי רבי נחמיה שמו, ויש האומרים כי רבי אלעזר בן ערך שמו, אלא ששינו שמו לרבי נהוראי מלשון שהיה "מנהיר עיני חכמים בהלכה", ואחר כך נקרא "רבי מאיר" על שהיה "מאיר עיני חכמים בהלכה".

עד כדי כך עמוקה הייתה חכמתו הרחבה של התנא האלוקי, שאמר עליו רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו - שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים.