משומדים/מומרים, הרב הילמן הרב שיינפלד ישורון ומוריה

‏ואולם הנזק שגרם אויגוסט רוהלינג הוא כל כך גדול, שהעלמו משדה הקרב האנטישמי אין בו עדיין כדי לספק אותנו, יש צורך לבדוק ולתאר את כל תולדותיו של האיש הזה ולבוא עד חקר פעולתו השפלה נגד היהודים. ביחוד יש לגלות מי הם אלה שהמציאו לו את החומר לכתבי הפלסתר שלו נגד היהודים. הוא בעצמו מחוסר כל ידיעות ובכל זאת ציטט מתוך 'הזוהר'! הספר הראשי של הקבלה, מקומות שעל ידם חפץ להאשים את היהודים בשחיטת בתולות נוצריות כקרבן רצוי לאלהים. מי מסר לידו את הציטטות הקבליות הללו יוסטוס ברימן לא עשה זאת, הואיל והוא בעצמו מביע באחד ממכתביו לד"ר אלבוגן את השתוממותו, שרוהלינג, פירסם בשעה שלמד אצלו, שתי חוברות, שבהן מובאות ציטטות מן 'הזוהר', שלא ידע אפילו לקרוא בהן, וכן הודה, שההוספה הקבלית המצויינת ל'אספקלרית היהודים' שלו, שבה מובא, על יסוד ספר קבלי, ששחיטת בתולות נוצריות היא מצוה - איננה שלו. בכלל אנו חושבים, שיוסטוס ברימן לא היה כל כך שפל, עד כדי להגיד או לרמז, שיש ליהודים פולחן דם ושהם משתמשים בדם נוצרים לצרכים דתיים. לא יוסטוס ברימן אלא יהודי אחר, שהיה בקיא ב'זוהר' ובכל ספרי המקובלים מסר לרוהלינג את כל אותן הציטטות הקבליות המובאות על ידו, ולמד בהן פנים שלא כהלכה, באופן שאפשר היה להסיק מהן את האשמת הדם נגד היהודים. אויגוסט רוהלינג מספר ב'טריבינה' ואחר כך גם בספרו הראשון נגד הרבנים, על יהודי אחד שהוא בא עמו בקשרים וששירת אותו בעבודה הנמבזה הזאת. לגבי האדם הזה, ששכח את אלהים עד כדי כך, שיכול היה לתמוך בהאשמת הדם נגד היהודים על ידי ציטטות מן הקבלה, לגבי האדם השפל הזה ברימן הנהו עוד איש נכבד. את השלישי הזה צריך לגלות. מי שמסייע לכך, מביא תועלת ליהדות ומצילה מצרות גדולות בעתיד. אם אויגוסט רוהלינג מסר חוות דעת במשפט ריטר, שבה הוא מצטט קטע מתיקוני הזוהר (תיקון כ"א), שצריך להוכיח, שמצוה על היהודים לשחוט בתולה נוצרית שנתעברה על ידי יהודי, כשהתינוק בבטנה, חזקה שלא הוא בעצמו מצא את הקטע המפליץ הזה אלא שהוא נרמז לו על ידי יהודי, הבקיא בתיקוני זוהר הללו, ה‏יהודי הזה הוא השלישי שמן  ‏ההכרח לגלותו וליטול ממנו את עוקצו. יואילו נא קוראי העתון הזה, למסור למערכת, את הסימנים הכי קלים, שמוליכים אל עקבות הבוגד השפל הזה.
‏מי שהיה מחבר המאמר הזה שהופיע ב"נויצייט" דבר זה לא היה מוטל בספק. ואולם העובדה, שהמחבר לא שם, כרגיל, את ראשי התיבות של שמו תחת המאמר, אלא בחר בכינוי ספרותי, הראתה בעליל, שכאן נחוץ היה, לא לבקש אחרי איש בלתי ידוע, אלא להטות את תשומת לב הציבור על בן אדם ידוע, שנגדו מכוון היה החשד הקשה.

‏מבלי שנזכר רודקינזון בשני המאמרים הללו. נישא שמו מפה אל פה. הכל התרחקו ממנו, משפחות, שהיה נכנס ויוצא בביתם, ביקשוהו שלא יבוא אליהם יותר ועל נתינת שלומו לא החזירו לו שלום. ‏ואולם אחד היה האיש שנשאר נאמן לו, ללא כל תנודה, עד שער בית הכלא ומעבר לזה - זה היה האדון עמנואל בוימגרטן. חבר ההנהלה הכל-יכול של הקהילה הוינאית.

‏במכתבי שנוררות לחברים עשירים של הקהילה הוינאית התאונן רודקינזון אחר כך שאני רצחתי אותו נפש, נשבע שהוא חף מכל פשע והסתמך על עדותו של חבר ההנהלה המשכיל עמנואל בוימגרטן. אלי פנה באיומים חמורים, שאכתוב לו תעודה מפורשת, שהוא איננו ר. של רוהלינג. הוכרחתי לסרב בכל תוקף. הוא ניסה להינצל על ידי כתב פלסתר חדש נגדי שבו כתב, שאת המאמרים הטובים שלי ב א. וו. אני נותן לכתוב לי בידי אחרים, משום שאני בעצמי איני מוכשר לכך ; שהתקשרתי עם הסוציאל דמוקרטים, כדי שהממשלה תהא נאלצת, מתוך פחד מפני גדודי הפועלים, לתמוך בבחירתי. מלבד זה ציטט את ה Westungarischer ‏"  Grenzbote ‏ (וועסטאונגארישער גרענצבוטע) האנטישמי שהאשים אותי להיותי הגורם המוראלי להתנקשות בפקיד המשטרה האומלל הלובק בפלוריסדורף. כתב הפלסתר הזה שנתרגם לגרמנית ונדפס באלפי אקסמפלארים עלה בוודאי בממון רב; אקסמפלארים נשלחו לא רק לחברי הקהילה היהודית, כי אם גם לכל המיניסטרים ולכל צירי הפרלמנט, באופן שהד הסקנדאל חדר גם לעתונות בחו"ל, שהקדישה משום כך הערכות מפורטות לרודקינזון, בהיותו "השלישי בקושרים". אז נראתה בעיניו הדרך המחוכמת ביותר, לקרוא את הפרופסור הפראגי עצמו לעזרתו. בצורה של חליפת מכתבים בין מר ד"ר פטאי ופרופסור רוהלינג צריך היה הזיכוי לצאת לפועל. רוהלינג שהיה שטוף בעדויות ב"שבועת כהונתו" אסור היה לו לסרב גם הפעם. הד"ר פטאי הסכים לתכנית הזאת ומכתבו לידיד רוהלינג היה מלא חרפות וגידופים נגדי. רוהלינג ענה, כפי הדרוש, שבאות ר. במכתבו אל ברימן לא נתכוון לרודקינזון. חליפת המכתבים הזאת, שמענינת גם מפאת היותה מאשרת את אמיתות המכתב של רוהלינג לברימן (המדובר על "השתתפות ברימן בחוות דעתו  

‏של אקר על אספקלריית היהודים, נדפסה במס' 3 ‏,1887 ‏ של ה"נייצייט" הערוך בידי ילינק, עם הערת המערכת בת החייל, שבה הוצג מר רודקינזון' לתמהון הקהל, - שוכר עוד את המאמר "השלישי בקושרים" - בבגדי הרחצה החדשים של בור הלבב. חולשת אופיו של ילינק היתה מחוסרת הגנה כלפי כל לחץ קל מבחוץ. ה"נייצייט" ידוע היה כאורגאן רשמי של הנהלת הקהילה. אשר עמנואל בוימגרטן שלם בתוכו שלטון בלתי מוגבל, מבלי להודיע אפילו לחברי ההנהלה האחרים, מכל מה שנעשה.

‏חליפת המכתבים הזאת, ביחד עם הערת מערכת ה"נייצייט", נשלחה בהוצאה מיוחדת לכל חברי הקהילה ולכל בעלי המקצוע והעתונאים בארץ ובחו"ל. את הוצאות הפעולה הזאת כיסה בוימגרטן, בכספי בעלי הון יהודים מוינה.

‏המקרה הוא לעתים קרובות לץ גדול. הספר הידוע של אדולף וואהרמונד, חוקת הנומאדיות והיהדות של זמננו היה אז הסנסציה של העתונות האנטישמית והקלריקאלית, שהביאה ממנו עמודים שלמים. המחבר צייר שם בעזרת ציטטות זולות את הדמויות של הביבליה, כנומאדים רוכלים, שאינם עושים שום עבודה פרודוקטיבית, ואת הלקח של הביבליה כמחושב לכך, לעורר את היהודים לניצול עבודתם של אחרים ולחנכם למקח וממכר ולרוכלות. נגד ספרו של וואהרמונד פירסמתי שלושה מאמרים בוואכענשריפט מס. 22, 23, 24, 1887 ‏. בשעה שהכתבתי את המאמרים האלה, הביאו לי את יצירתו "המדעית" האחרונה של רודקינזון, חוברת עברית בשם 'ברקאי', וינה1886 ‏ חוברת זו הכילה מסה כתובה עברית ­האופי של רוח העם הישראלי·, שמחברה התאמץ בכל כוח פילפולו, לתאר בה כבר את האבות הראשונים אברהם, יצחק ויעקב כיהודי סחר-מכר, כמבקשי רווחים נומאדיים ומנצלי כוח עבודתם של אחרים. בעמ' 3 ‏כתוב: "הראשון, שמופיעים אצלו הכסף והזהב, שצבר הון, לא עד ידי עבודה, כי אם על ידי מסחר, זה היה אברהם אבינו. בשום דור לפניו לא נזכר אף אדם אחד, שצבר הון או שהיה לו כסף וזהב. ואולם אברהם לא גילה שום מכרות זהב וגם לא הרויח את כספו על ידי חריצות ועבודה בשדה, - הרי הוא היה רק אחד מן הנומאדים ונדד מארץ אל ארץ - כי אם על ידי מסחר, עד שהיה כבד מאד בכסף ובזהב".

‏המחבר מתאר את כל המאורעות בחייו של אברהם באותה הרוח, מצייר אחר כך את יעקב ויוסף בתמונות דומות לזו, וסובר, שגם במצרים כבשו היהודים לעצמם, זמן קצר אחרי כניסתם, את כל הנכסים של הארץ ואת כל המסחר (עמ' 100 ‏) ואולם גם משה היה רוכל נומאדי שסחר בכבשים של חותנו, והוביל אותם למדבר, רק לצרכי מסחר. (עמ' 12 ‏).

‏לפי כל תכנו -ברקאי" הנהו השלמה חשובה של הספר מאדולף וואהרמונד ‏'חוקת הנומאדים', ואינו אלא תאומו העברי. הוספה עברית זו לספרות המלחמה האנטישמית נתחברה ונדפסה בוינה, בו בזמן שחבר הנהלת הקהילה עמנואל בוימגרטן וחבריו השתדלו בזיעת אפם ובמיטב כספם, לנקות את המחבר מן החשד של השתתפות בעבודת האנטישמיים. בית הדפוס עיכב עד עתה את הוצאת הספר, משום שהמחבר לא יכול זמן מה לשלם את הוצאות הדפוס. אולי היתה זאת רק פגישה מקרית, שבשעת ההרס המוראלי של רוהלינג נחתמו גם מקורות כספו של רודקינזון. מעתה מוכרח היה עמנואל בוימגרטן, העוזר המוכן תמיד. לדאוג להמצאת דמי הדפוס. אמנם אין להעלות על הדעת, שידע את תוכן הספר, אשר בשבילו אסף כספים יהודים. כדי לשמור על בן חסותו מפני צרות חדשות עם המדפיסים, ניגש לכן, לסדר לו בית דפוס עברי משלו. כל המכשירים, המכונות והאותיות היו כבר מוכנים, כאשר בא הפרץ. ב-9 ‏ למרץ 1887 ‏, לפי ידיעות המשטרה ­נאסר על פי דרישת בית הדין הארצי הסופר אלתר שמידרוב פרומקין. הוא גר בבריגיטנוי תחת השם מיכאל לואיס רודקינזון, נולד באורשא שברוסיה, נרדף ע"י הרדפות מאת בית הדין לעונשין בפטרבורג על עוון תרמית, והושם מסיבה זו בכלא. מאסרו של רודקינזון היה בשביל העתונות היומית בוינה סנסציה ממדרגה ראשונה. ‏טורים שלמים הוקדשו לתאורי הרפתקאותיו בערים השונות וסיכסוכיו המרובים עם הערכאות, וביחוד לפעולתו המיוחדת במינה באויסטריה, כיצד הבין לתמוך בפרופסור רוהלינג ולקבל באותו הזמן תמיכות הגונות מיהודים וינאיים.

‏בשעה שנערך המאסר, שאלו במערכת של ה'אסטריכישיה וואכענשריפט' לכתבתו - מבלי שאפשר היה לתת תשובה. אחר כן הוזמנתי על ידי בית הדין בתור עד. אמרתי לרוש‏ם, שמתון ידיעה עצמית איני יכול להעיד כלום על הנאסר. מה שפירסמתי עליו, העתקתי רק מסופרים ועתונים אחרים באוסטריה וברוסיה.

‏אין שום ספק שמכתבי הד"ר פטאי והפרופסור רוהלינג. שנדפסו בהוצאה מיוחדת של ה"נייצייט" יחד עם הערות המערכת, ושנשלחו גם ליהודים נכבדים ברוסיה, הגיעו, כדרך הטבע, לידי הצנזורה, ועוררו את תשומת לבם של הערכאות הרוסים אל האיש ואל מקום מגורו הנוכחי.

‏כאשר ישב כבר בכלא, קיבל עוד על ידי הדואר הזמנה לביתו של האדון בוימגרטן. הביאו את הגלויה למשטרה, ושם מצאה, בתור דוקמנט מעניין, את תשומת הלב הראויה לה. הברון אלברט רוטשילד פקד לדרוש מבוימגרטן חזרה סכום כסף, שלוקח מן הבנק בעד קניית בית הדפוס העברי לרודקינזון. כל א‏חד התבייש, שנתן לרמות א‏ת עצמו על יד אורח פורח שכזה.

‏כאשר באתי יום לאחר מאסרו של רודקינזון אל ישיבת בית הנבחרים, ניגש א‏לי ראש המיניסטרים הגראף טאאפה וברכני במזל טוב.

‏בחדשים הראשונים של שנת 1884 ‏ המועצה המחוקקת כבר הסכימה מזמן לאשר את התביעה שהוגשה נגדי על ידי הפרופיסור רוהליג - ביקרתי בית מסחר ספרים יהודי, על מנת לקנות שם כתבים אחדים. אז הגיש לי מוכר הספרים חוברת חדשה, כתובה עברית, שנתחברה לפי דבריו ‏נגד אספקלריית היהודים של יוסטוס- אקר· ושעתידה היתה לצאת בוינה גם בתרגום גרמני. כשדיפדפתי בה רגעים אחדים מתוך סקרנות, אמרתי: "‏ספר זה גרוע יותר מאספקלריית היהודים של הדוקטור יוסטוס" ראיתי חשיבות מיוחדת בכך, שהדברים האלה תישמענה לאזניו של מוכר הספרים, והוספתי, ביחס לרודקינזון, מחבר החוברת: "מפני האיש הזה אני מפחד". פחדי לא היה מחוסר כל יסוד, וכששלח לי המחבר, שנדע ימים אחרי זה, את שאר כתביו לא קיבל ממני שום תשובה. צביונם המיוחד של הספרים האלה, הוא שהכפיל את הסכנה שבהם. לכאורה לא כתב המחבר שום דבר נגד היהודים, להיפך הכל נכתב בעדם, ואולם, מתוך המושב הבטוח הזה של הסניגור שולח היה בערמה ומן המארב, כל מיני "חיצים באחוריים", כמבטאו של ביסמארק. בדיבורים שנאמרו כלאחר יה וכמשיח לפי תומו, הביא - בשירות המיסיון - את הגילוי 'המדעי' כביכול, שהצלב מקודש היה בישראל כסמל, עוד לפני הופעתה של הנצרות, ‏שהעברים הקדמונים שובתים היו את שבתם ביום ראשון, ושרק מתוך אופוזיציה ושנאה ללא-יהודים של הימים ההם העבירוה ליום השביעי. באופן כזה ­מגן היה על היהודים ומגיש באותה שעה מטעמים לכל הרוהלינגים למיניהם, שלא היתה להם שום סיבה להתמרמר על – ההגנה - הזאת. הוא לא נרתע בשעת הצורך גם מפני תוצרת ציטטות, ונוטה היה להדפיס באותיות מאירות דווקה את אותם המקומות, שאפשר היה לראות בהם פנים לרעה. לסניגור שלי, הד"ר קופ נשלחה על ידי מישהו אותה חוברת של רודקינזון נגד יוסטוס אקר, בתרגום גרמני, לאחר שקרא בה אמר: "חוברת זו מפליגה עם דגל מזוייף ‏היא לא נכתבה נגד הד"ר יוסטוס, אלא נגד היהודים". ‏עוזרו, הד"ר פרידריך טצנר קיבל את אותו הרושם. בעד כתב ההגנה המוזר הזה קיבל המחבר תמיכות גדולות מאילי הכסף היהודים שבוינה, כי הבין האיש הזה הבן היטב, כיצד לרכוב על שני סוסים בבת אחת, או מוטב שנאמר: על שני חמורים.

‏באוקטובר1884 ‏ קבע ר. את מושבו בוינה. מה לו עתה בוינה? ‏שאלתי את עצמי ומנוחתי הודרכה במקצת השערות מהשערות שונות עלו במוחי. מלומד פרוטסטאנטי אחד מגרמניה כתב לי: "היזהר מפני רודקינזון. האיש הזה הוא יותר  ‏מדי - מוכשר". מלונדון קיבלתי מאנשים בלתי ידועים את שני ספריו של הדרשן הלונדוני ר' י. כוהן-צדק "‏שפת אמת" ו"אהלי שם", שנכתבו נגד רודקינזון ושבהם תוארו חייו הקודמים כמו שתיאר אותם אפרים דיינארד. מלבד זה מאשים בהם המחבר את רודקינזון בגלוי, שהוא פפרקורן שני, ושהוא בן בריתם המושבע של האנטישמיים. לבסוף קיבלתי על ידי הדואר גליון של העתון העברי הפטרבורגי המליץ מס.28 ‏, שנה15 ‏ ובו מאמר, בחתימת ידו המלאה של העורך צדרבוים, המספר על רודקינזון כדברים האלה: מלפנים עובר היה בעיירות ובכפרים שברוסיה, כ"רבי ובעל נס", היודע לפקוד עקרות, ובנסיו אלה הגדיל לעשות במידה כזאת, עד שלעתים קרובות מקבל היה מכות נמרצות בשכרם. הוא חיבר גם סיפורי מעשיות על צדיקים חסידיים ונפלאותיהם, ואולם לבסוף נידון על ידי בית דין המושבעים בפטרבורג  1 ‏ספטמבר 1875 ‏, על מעשה תרמית וזיוף שטרות, להפסד כבודו למשך שלוש 'שנים ולתשלומי נזק בסך 1880 ‏ רו"כ. הוא ניצל מן העונש הזה על ידי מנוסתו, וצדרבוים הזכיר בפרוטרוט את מספר ותאריך ההרדפות, שנשלחו אחרי הבורח.

‏משלוח המאמר הזה והכתבים הנ"ל מחוץ לארץ, הוכיחו לי, שגם במקומות אחרים ישנה ההרגשה, שלא לחינם בא מר רודקינזון לוינה, לעיר שבה התנהל משפט רוהלינג לפני הערכאות, אלא חזקה עליו, שמצא תפקיד לעצמו בענין הזה.

‏יום אחד בא אלי רודקינזון בבקשה, שאדפיס מודעה על ספרו החדש ב -  Osterreichische Wochenschrift ‏- (אסטריכישע וואכענשריפט). דחיתי את בקשתו בכל תוקף, ואמרתי לו, שאני רואה בכתביו נזק ליהודים. הוא: "‏הלא הרשות בידך לחלוק עלי ו‏תוכל לכתוב את הערותיך נגדי, כעולה על רוחך". אני: "לכך לא איכשר זמני הפעם, ומלבד זה איני רוצה לעורר את תשומת לב הקוראים לכתבים ממין זה". הוא ביקר עוד פעמיים בביתי, והואיל ולא שיניתי מקרירות יחסי אליו, הפסיק לבוא. תחת זה פתח בעתונו בהתקפות שונות נגדי, ואולם אני לא עניתי עליהן.

‏נסעתי לגליציה למסור דין וחשבון לבוחרי על פעולתי בפרלמנט, ולהציע את עצמי לבחירות החדשות. מר רודקינזון נוסע אחרי. אני רואה אותו מאחורי בכל צעד ושעל. בנאומיו הוא מכריז ומודיע, שאני, בלוך לא עשיתי לו שום רעה, ובכל זאת הוא יודע לספר עלי כל מיני דברים מגונים. הוא בחר בשבילי בכינויים המעליבים ביותר ‏אני שתקתי, כאילו לא נגעו לי הדברים כלל, שמו לא עבר על ‏דל שפתי, עד מהרה נפוצה בצ'רנוביץ, לבוב וקולומיה השמועה, שנלחשה מפה לאוזן, שרודקינזון נשלח לגליציה על ידי המיסיון, כדי להפריע בעד בחירתו של הד"ר בלוך. ואולם זאת היתה טעות, השערת שווא. רודקינזון לא היה שליח המיסיון. כי אם שליחו של צד אחר, שנשלח לפגוע כי ולמעט את דמותי בעיני הבוחרים, מאחר שהמלחמה הגלויה. שניהל נגדי אותו צד לא הוכתרה בנצחון.

‏שבועות חלפו. אני כבר שבתי מגליציה, ועסוק הייתי לעבור עם פרקליטי על חוות דעת המומחים שהגיעו אלינו, בענין משפט רוהלינג. לרגל ביקור אצל ידיד מצאתי אצלו גליון של "הקול" של ר. ובו "גילויים" על אישיותי שלי, שלא היו מחוסרי חשיבות כל עיקר. המחבר העיד, שאני אמרתי לו פעם אחת בבית קפה ופעם שניה בשעת טיול בפראטר: "המוסר של התלמוד הוא חלאה. שאין שום אפשרות לנקותה". ומן הדומה לזה אמרתי גם ביחס לתורה שבכתב. ‏כתבי הפולמוס שלי נגד רוהלינג נתחברו על ידי אחרים ואני רק השאלתי להם את שמי. ‏בצאתי בפרלמנט נגד האב אברהרד מקראקוי, שהוציא בפיתוייו את הנערה האומללה רחל שטיגליץ, מידי הוריה והכניסה למנזר - עוררתי רק את חמתם של הכומרים הקתולים, מבלי להועיל ליהדות. הוא חושש מאדן, שאני אפסיד בדיני נגד רוהלינג.

‏והנה נזכרתי, שבשעת החקירה ודרישה שאלני השופט החוקר שאלות דומות לאלה, ושהקריא לפני מתוך הניירות: רוהלינג טוען, שאת כתבי הפולמוס נגדו חיברו אחרים. שהשתמשו רק בשמו של הד"ר בלוך, והוא מבקש מבית הדין. שיערוך חקירה מפורטת בנקודה זו דווקה. מובן שיכולתי להבטיח לבית הדין, במצפון שלם, שמלבד מוכר הספרים ליפה לא ידע איש על חיבור הכתבים האלה. ומכל שכן שלא יכול להשפיע עליהם שום השפעה שהיא.

‏ואולם דבר אחד נתברר לי עכשו: עתה ידעתי מה צפוי לי מצדו של מר רודקינזון, ההלך הנודד הזה. אם, למשל, יבוא ויצהיר לפני המושבעים: דעתו של בלוך על התלמוד היא בדיוק כדעתו של רוהלינג, בלוך אינו מבין בתלמוד יותר מאשר רוהלינג, ‏זה האחרון הוא בכלל רק קרבן של מזימה, שמצאו לנכון להשתמש בה בשמו של הד"ר בלוך - דבר טוב מזה לא יכול היה רוהלינג לאחל לעצמו. על כן "החששות" של רודקינזון, שרוהלינג יזכה במשפט. ‏על כן גם הודעותיו החוזרות, שאין לו בלבו שום טינה עלי, שאני לא עשיתי לו שום רעה, חס ושלום.

‏ואולם בינתיים, לאחר שמסרו המומחים את חוות דעתם, הגיעו עניניו של רוהלינג לידי מצב. שגם בעלי ברית שכאלה שוב לא יכלו להצילו יותר. עבר ‏הזמן, שבו הרהרתי מלא פחדים ברודקינזון, כבאיש היכול להופיע פתאום כעד ראשי. רוהלינג ביכר את המנוסה על גזר הדין. ותבוסתו המוסרית היתה לסנסציית היום.

‏ואולם היה בזה משום חצי מלאכה. אילו נלכד אותו רוהלינג שמחוץ ליהדות בלבד בשעה שנותנים היו לעוזריו ובעלי בריתו שבפנים להמשיך מתוך שלוות נפש בתעלוליהם המזיקים עוד יותר. ניגשתי איפוא לקרוע את המסכה מפניו של רודקינזון זה, וליטול ממנו את עוקצו.

‏לשם כך לא הייתי זקוק לעשות הרבה, במאמר שנקרא "אהרן ברימן ור." (א. וו. מס. 43 ‏ 1885 ‏) הזכרתי ראשית כל את העובדה, שמלבד ברימן היה עוד אדם שעמד לשירותו של רוהלינג והספיק לו חומר לציטטות שלו, ושיש לנו כתב יד מענין המעיד על כך. בין המכתבים של רוהלינג לברימן, שזה האחרון מסרם אחר כך, לרגל המקרה שקרה לו באינסברוק, לעורך הדין הד"ר אלבוגן נמצא גם מכתב אחד מ-12 ‏למרץ 1884 ‏, שבו שואל רוהלינג את ברימן "אם הארת האספקלריה של הד"ר אקר מכילה גם את הקטע מן הלקוטים". "מובן שהיה טוב מאוד אילו דיבר iu sensu nostro ‏  ואני חושב שכך יעשה". אחר כך הוא מוסיף: פרטים אחר כך. הנני מחכה בכל יום לידיעה ההיא מר.  ‏אני מאמין שהיא תהיה לפי רוחי. דרישת שלום לבבית. א. רג."

‏והנה שאלו הכל: מי היה ר. המסתורי הזה? לפי כל הסימנים היה זה בן בריתו, בעל דבבו ובן עמו של ברימן, שמסיבות אופורטוניסטיות מצא לנכון, לשמור לפי שעה על המסיכה של היהדות, ואולם בסתר עמד בחזית אחת עם האנטישמיים ושירת אותם, במסירת חומר לספרות השיסוי שלהם נגד היהודים. מיום שהגיעה שעתו של משפט רוהלינג להתברר, קבע אותו בר נש את מושבו בוינה. ידיעותיו בעברית פתחו לפניו את כל דלתי הנדיבים והוא היה מקבל את תמיכותיו מן היהודים, מן המיסיון הפרוטסטנטי ומן האנטישמיים, בבת אחת. נודע לנו בביטחה שהאדון קורנליוס פטר, גיסו של הד"‏ר פטאי הפרקליט של רוהלינג במשפטו נגד הד"ר בלוך, שאל בהתעניינות מרובה לכתבתו של ר. ולא קשה לנחש, מה שוחחו ביניהם שני האדונים הללו. על אישיותו של ר. זה לא יוכלו איפוא לעלות שום ספקות. בסוף המאמר הוספתי:

‏"ב-20 ‏לנומבר 1885 ‏ פירסם הNeuzeit ‏ (נייצייט) הערוך בידי הד"ר ילינק את המאמר דלקמן עם המלה המציינת: "השלישי בקושרים".

‏"אויגוסט רוהלינג הוכה שוק על ירך. בחזרו בו מתביעת העלבון נגד הד"ר