מסופר על בחור אחד בשם אחמד אשר גדל במשפחה ערבית באחד מכפרי הארץ.

בצעירותו עבד בכל מיני עבודות מזדמנות.

באחד הימים, הציע לו חברו, אף הוא מאותו הכפר, לעבוד איתו בימי שישי-שבת בתפקיד "גוי של שבת" בעיר בני ברק. ההצעה קסמה לאחמד, ואכן כל שבוע נסעו השניים בצוותא לעיר בני ברק בימי שישי,ומבצעים את כל המלאכות אשר אסורות על היהודי לעשותן ובמוצאי שבת חוזרים הם לבתיהם.

באחד הימים, בעת שהוזמן אחמד לבית אחד לצורך מסויים, שמע אחמד, מן הבית-כנסת הסמוך, שירה אדירה של קהל המתפללים הרבים ששרו "לכה דודי". קולו של החזן שבה את ליבו, הוא החליט לעמוד בחוץ ולשמוע את השיר עד תומו. התרגשות רבה אחזה בו והוא נהנה מאד מהשיר ומקולו של החזן. תוך כדי הליכתו "ליעד" הבא, מגיע אחמד סמוך לבית הכנסת, ששם זה עתה החלו בניגון "לכה דודי", גם כאן, המנגינה וקולו של החזן, שבו את ליבו והוא עצר מלכת.

בתום השירה, מיהר לחפש בית כנסת נוסף על מנת לשמוע את "לכה דודי" פעם נוספת. בשבת הבאה, בשעה היעודה, הקפיד לילך לשני בתי הכנסת, על מנת לשמוע שוב את השיר "לכה דודי".

במוצאי שבת, כאשר שב לכפרו, הודיע להוריו כי החליט להתגייר כיוון שנפשו ונשמתו נמשכים אחר הדת היהודית.

אביו, הערבי, נדהם והודיע לו כי הוא אוסר עליו להתגייר שהרי אין זה נאה להמיר את דתו לדת היהודית.

בסתר, פנה אחמד אל אמו וביקש את עזרתה בגיורו, מפני שכבר מספר שבועות הינו שומע את שירת היהודים וניצוץ מסוים מבזיק בנשמתו והוא מבקש מאד להתחבר לדתם.

האם, בשומעה את הדברים, פרצה, לפתע, בבכי גדול ואמרה לו: "אינך צריך להתגייר", והוסיפה: "בוא ושמע, בני יקירי, ואגלה לך סוד שלא שמעת מעודך". אני, אומק, אמך, הנני אשה יהודיה שעזבה את בעלה היהודי כי התאהבתי בבעלי הנוכחי שהינו ערבי. בזמן חתונתנו היית כבר בן שלש. ברשותי, מגילת יוחסין אשר מגיעה עד רבי שלמה אלקבץ, מחבר הפיוט "לכה דודי", אשר סיפרת כי פיוט זה כל-כך ריגש אותך. מהרגע שנולדת, בכל ליל שבת, טרם לכתך לישון, הייתי מרדימה אותך עם שיר זה.

כנראה שזיכרונות מילדותך הם אשר צצו כרגע במוחך בעת ששמעת אותם בבתי הכנסת של בני ברק. אין ספק כי אותה מנגינה, אשר שמעת בצעירותך, חדרה עמוק לנשמתך. ברגע ששמעת את הקול מתנגן, התחברה נשמתך לנעימות השיר שהיה חבוי בשורש נשמתך ועל כן התעורר בך הזיק היהודי".

"עתה, קום וברח לך לבני ברק וחזור אל שורשך" הוסיפה. מעתה לא יקרא שמך עוד "אחמד" כי אם "אברהם". אני, אמך, שטעיתי בחיי, בוכה ומקוננת על מר גורלי. אך, אנא, בני, התפלל עלי! בקש רחמים עלי שאולי אזכה גם אני לחזור ליהדותי.

"אחמד" - אברהם, חזר לבני ברק והחל ללמוד באחת הישיבות וב"ה זכה להקים בית נאמן המבוסס על אדני התורה והמצוות.

עלינו לעמול ולהשקיע בחינוך ילדינו בעודם קטנים ביותר שהרי רישומם של דברים אלו יקלטו בתודעתם לאורך כל ימיהם.

אני כבר שמעתי את הסיפור הזה בכל מיני ווריאציות אבל הנקודה היא שיש מאות ואלפים יהודים כאלה שחיים כערבים לכל דבר
ה' ישמור
תודה ליוסי כהן על הסיפור ועל האתר המדהים הודיה
http://www.hodeya.co.il/story15.php