| נשלח ב-22/5/2009 01:01 |
 |
| |
עיונים בפילוסופיה האריסטוטלית
אריסטו. חייו, תורתו ויצירתו. (מעובד על פי אוצר ישראל לי"ד איזנשטיין)
http://www.daat.ac.il/daat/history/dmuyot/aristo-2.htm
מכיוון שבמאמר הנ"ל, הובאו בצורה מסודרת הרבה מעיקרי שיטתו של אריסטו, בצורה ברורה קצרה ותמציתית, החלטתי לנצל את ההזדמנות, ובעזרת המאמר להשוות בין דעותיו של אריסטו לדעה הרווחת ביהדות.
אמרנו הדעה הרווחת ביהדות, והכוונה לדעה הרווחת ביהדות בתקופת המקרא כפי שהיא משתקפת בספרי התנ"ך, ולדעה הרווחת ביהדות בתקופת חז"ל כפי שהיא משתקפת בספרות חז"ל בתלמוד ובמדרשים.
כאן עלינו להעיר כי רוב שיטתו של אריסטו, הובאה ליהדות ע"י הרמב"ם בצורה מסודרת, כך שהעיון בפילוסופיה האריסטוטלית בעצם הוא עיון בפילוסופיה של הרמב"ם.
כדאי להקדים כי לפני שנעיין באותם דעות אריסטוטליות ונפריך אותם, חייבים אנו טובה גדולה לפילוסופיה בכל מה שנוגע לאמונת ייחוד ה', כי רק חכמי ישראל שהפנימו את דעות הפילוסופיה בנושא זה מאמינים בייחוד ה' באמת, ואמונתם תואמת את אמונת המקרא ואת אמונות חז"ל, ואילו שאר החכמים שלא הלכו אחרי הפילוסופיה בייחוד ה', מתפתלים בדעות מעומעמות ומשפטים סותרים, אבל דבר ברור בדבריהם לא נמצא, כי אמונת הייחוד של הפילוסופיה ואמונת הייחוד במקרא ובחז"ל תואמת לגמרי, ואין להוסיף עליה שום סרך ותוספת ודעות מחודשות.
כמו כן כדאי להדגיש, כי במאמר הנ"ל אין התייחסות לתיאור הנבואה בפילוסופיה האריסטוטלית, ולפיכך גם דעת הרמב"ם בנושא זה לא תידון, ואם יזדמן מאמר המסכם נושא זה בצורה ברורה ותמציתית, בעז"ה נכתוב עליו עיונים.
מכיוון שהמטרה לקצר כמה שאפשר, לכן נשתדל לתמצת את הנושאים שבמאמר הנ"ל בצורה קצרה, נמצא שיש כאן תמצות אחר תמצות, והעיקר הוא העיון באותם דעות.
לא אבוש, יש דברים שאינני יודע בבירור, ויש מחכמי הפורום שיכולים להאיר באותם נקודות, ולפיכך בכל מקום שארגיש כי יש מקום לבאר את הנושא על פי המדע בימינו, אכתוב כי בנושא זה יש מקום להוסיף ביאור, ויבואו חכמי הפורום ויבארו.
מכאן נתחיל, קטע תמצות המאמר הנ"ל, וקטע עיונים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2009 11:32 |
|
| |
מסיבות ניהוליות שונות האשכול ננעל זמנית.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2009 11:30 |
|
| |
נאחז_בקש
תלמיד שאין בו דעת נבלה טובה הימנו, פירושו תלמיד שלמד תורה אבל הוא מבזה את תורתו ולא מתנהג כראוי, ומחמת כך יגרום הדבר שבני אדם יזלזלו בתורה, כמו שאמרו ראו פלוני שלמד תורה כמה מקולקלים מעשיו.
שכל בכח ושכל בפועל, פירושו שאדם שלא למד כלום יש לו פוטנציאל, ואם ילמד מושכלות (עיניינים שיכליים) יהפך הפוטנציאל למציאות ממשית, לשכל בפועל, ואותה מציאות, אותו שכל בפועל, כשימות האדם רק הוא ישאר ממנו, והוא זה שיזכה לחיי נצח, לעולם הבא. זאת היא דעת הרמב"ם בעקבות הפילוסופיה.
ואין צריך להאריך שאין שום קשר בין 2 הקטעים שכתבנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2009 10:17 |
|
| |
דרום חוקר,
כתבת:
בכל המקרא ובכל חז"ל מעולם לא עלתה על דעתם לומר שיש שכל בפועל, כי כאמור זה דבר דמיוני והם לא סברו דעות דמיוניות -
מעניין איך עלתה על דעתם לומר שכל תלמיד שאין בו דעת נבלה טובה ממנו... הרי זו בדיוק כוונתם לתלמיד שרכש ידע רב ולא מבין בה כלום - שהוא לא הוציא את הכוח הפוטנציאלי שלו מן הכח אל הפועל !
יש להבחין בין "הכוח/חלק השכלי " ששייך לטבעו של האדם וכל אדם באשר הוא אדם יש לו כח פוטנציאלי זה, לבין "השכל" שהוא תוצר של שימוש והפעלת הכח השכלי.
ראה שמונה פרקים פ"א הקטע המסיים:
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/shmona/shaar-2.htm
ודע, שזאת הנפש האחת אשר קדם סיפור כוחותיה וחלקיה, היא כחומר, והשכל לה צורה. וכשלא הגיע לה צורה, יהיה כאילו מציאות ההכנה שבא לקבל הצורה ההיא לבטלה, וכאילו היא מציאות הבל. והוא אומרו "גם בלא דעת נפש לא טוב ( משלי יט/ב)
תוקן על ידי נאחז_בקש ב- 24/05/2009 11:03:57
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2009 02:19 |
|
| |
בס"ד
"נניח שיש דומם ויש צומח, הדומם מורכב מחומר ומצורה של דומם, והצומח מורכב מחומר ומצורה של צומח, כלומר הסיבה שהדומם דומם והצומח צומח, איננה רק בגלל שינוי החומר שלו, אלא גם בגלל צורתו השונה, הדומם מורכב מחומר וצורה של דומם ולכן הוא דומם, והצומח מורכב מחומר וצורה של צומח ולכן הוא צומח"...
הבהרה: הסיבה שהדומם דומם והצומח צומח נובעת בעיקר מצורתם השונה, ומהצורה משתלשל למטה החילוק גם בחומר.
_________________
בברכת הצלחה,
בשורות טובות
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2009 00:57 |
|
| |
צענע ודר"ח,
"המראה החזותי" אינו בדווקא תיאורו של דבר, מראה הוא חלק ממהות והוא מורכב מהחומר וממאפיין נוסף המייחד את הדבר - מה שהפילוסופים מכנים צורה, כלומר החומר והצורה יוצרים אפשרות לתאר את המוצר.
הרמב"ם כותב שלמלאכים אין חומר אלא הם רק צורה (יסודי התורה פ"ב), כוונתו וודאי אינה לתיאור מראהו של מלאך, אלא למהותו של מלאך ולגופו חסר הממש לגבי החושים האנושיים. יוצא שאנו כדי להבין את מהי הצורה חייבים לראותה 'מולבשת' על חומר שאם לא כן אין לנו בחושינו אפשרות לראותה ולהרגישה.
לכן "המראה החזותי" לגבינו היא האפשרות לדעת את הצורה, כי בכוחותינו הפיזיים החומר ממחיש לנו את הצורה, ואכן ישנן צורות שאנו יודעים על קיומן (מלאכים לדוגמא) אך אין אנו יכולים לחוש אותן.
_________________
מ. זוהר
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2009 00:45 |
|
| |
הצורה שייכת לתחום של תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה).
איננו מסוגלים להבחין בחומר בלבד, ללא שיש לו צורה,
שהיא אופן התפיסה של החומר בהכרה שלנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/5/2009 21:44 |
|
| |
מ זוהר
בפילוסופיה אנו עוסקים
צורה בפילוסופיה איננו חזות הדבר ותיאורו עגול או מרובע, כי חזות הדבר נקרא תואר, ואילו צורה בפילוסופיה פירושו מאפיין הדבר.
נניח שיש דומם ויש צומח, הדומם מורכב מחומר ומצורה של דומם, והצומח מורכב מחומר ומצורה של צומח, כלומר הסיבה שהדומם דומם והצומח צומח, איננה רק בגלל שינוי החומר שלו, אלא גם בגלל צורתו השונה, הדומם מורכב מחומר וצורה של דומם ולכן הוא דומם, והצומח מורכב מחומר וצורה של צומח ולכן הוא צומח.
כל דבר בעולם מורכב מחומר וצורה, וכשם שהחומר הוא מציאות ממשית כך הצורה היא מציאות ממשית.
***
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%98%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%96%D7%99%D7%A7%D7%94_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95
חומר וצורה: כל דבר ניתן לאנאליזה לשני מרכיבים אלו, אשר חיבורם יחד נותן לנו את הדבר עצמו. הצורה היא המאפיין הכללי של הדבר, המגדיר את מהותו, בעוד החומר הוא המאפיין הפרטי שלו, המבדיל אותו מדברים אחרים בחלל ובזמן.
***
ולגבי התואר
כך כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ד,ח "ואינו אומר על צורה זו הניכרת לעיניים, שהיא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף, שזו תואר שמה"
***
חומר= אש ורוח ומים וארץ.
צורה= מאפיין יחודי של נמצא בעולם.
תואר= מראה הדבר מרובע או עגול.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/5/2009 21:29 |
|
| |
לנאחז בקש
תודה .
למזוהר
צורה פרושה כאן מהות.
למשל שולחנות יכולים להיווצר מחמרים שונים:עץ ,מתכת,פלסטיק וכיו"ב.
אבל המהות(הצורה)של כל השולחנות היא העובדה שהם רהיטים.
זוהי המהות שלהם.
כלומר הצורה היא דבר מופשט.
אבל אריסטו טוען שגם החומר הוא מופשט.
(אגב האם הכניסה לאתר זקוקה מהיום להרשמה?זה מה שנדרשתי לעשות.  )
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/5/2009 21:13 |
|
| |
לצענע,
http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_1_39.htm
לב הוא שם משותף. הוא שם ללב, האיבר אשר בו עקרון החיים של כל בעל-לב 1: ויתקעם בלב אבשלום (שמואל ב', י"ח, 14). ומכיוון שאיבר זה הוא באמצע הגוף הושאל לאמצע של כל דבר: עד לב השמים (דברים ד', 11); לבת אש (שמות ג', 2).
כמו כן הוא שם למחשבה 2: לא לבי הלך (מלכים ב', ה', 26), כלומר, הייתי נוכח במחשבתי בשעה שקרה כך וכך. על-פי משמעות זאת נאמר: ולא תתורו אחרי לבבכם (במדבר ט"ו, 39), כלומר, בעקבות מחשבותיכם; אשר לבבו פֹנה היום (דברים כ"ט, 17), מחשבתו סרה.
לב הוא גם שם לדעה: כל שארית ישראל לב אחד להמליך את דוד (דברי הימים א', י"ב, 39), כלומר, בדעה אחת. וכן דבריו: ואוִילים בַּחֲסַר לב ימותו (משלי י', 21). וכוונתו: בדעה פגומה 3. כן דבריו: לא יחרף לבבי מימי (איוב כ"ז, 6) פירושם: לא סטתה דעתי ולא סרה מן הדבר הזה 4. כי ראשית הדברים: בצדקתי החזקתי ולא ארפה לא יחרף לבבי מימי (שם). ומן המשמעות של יחרף נגזרים לדעתי דבריו: שפחה נחרפת לאיש (ויקרא י"ט, 20), קרוב לערבית "מנחרפה'" 5, דהיינו, סרה מקניין העבדות לקניין הנישואין.
לב הוא גם שם לרצון: ונתתי לכם רֹעים כלבי (ירמיה ג', 15); היש את לבבך ישר כאשר לבבי (מלכים ב', י', 15), כלומר, רצונך כרצוני ליושר. יש ששם זה יושאל לאל על-פי משמעות זו: כאשר בלבבי ובנפשי יעשֹה (שמואל א', ב', 35), פירושו: יעשׂה בהתאם לרצוני. והיו עיני ולבי שם כל הימים (מלכים א', ט', 3) - השגחתי ורצוני.
לב הוא גם שם לשׂכל: ואיש נבוב ילבב (איוב י"א, 12) - ישכיל. וכן: לב חכם לימינו (קהלת י', 2) - שׂכלו בדברים השלמים. זה תדיר. על-פי משמעות זו הושאל לאל בכל מקום, כלומר, בהיותו מורה על השׂכל, למעט חריגים, שכן יש שהוא מורה בו על הרצון. כל מקום לפי עניינו. וכן: והשבֹת אל לבבך (דברים ד', 39); ולא ישיב אל לבו (ישעיה מ"ד, 19). כל הדומה לזה כולו בחינת שׂכל, כמה שאמר: ולא נתן ה' לכם לב לדעת (דברים כ"ט, 3) כמו אתה הָראית לדעת (שם, ד', 35).
דבריו: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך (שם, ו', 5) פירושם לדעתי "בכל כוחות לבבך", דהיינו, כוחות הגוף כולם, כי הלב התחלה ועיקרון לכל. המטרה היא שתעשׂה את השׂגתו לתכלית כל מעשׂיך כולם, כפי שביארנו בפירוש המשנה 6 ובמשנה תורה 7.
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2009 19:10 |
|
| |
"אריסטו אמר כי הצורה היא מציאות ממשית ולא סתם הגדרה, אריסטו אמר כי בכל דבר בעולם יש תערובת של חומר וצורה, דברים אלה אין להם אחיזה במציאות, כיום הוכח כי כל חומר בעולם איננו נושא בתוכו צורה פנימית, אלא כל תכונותיו של החומר נובעות מתרכובתו ויסודותיו, אבל עד לכדי צורה לא הגענו.
בנושא זה אינני יודע יותר, ואם יש למישהו הגדרה מדעית לחומר אשמח לשמוע."
בפשטות אני מבין שחומר הוא המרכיב וצורה היא המראה החזותי.
כל חפץ/מרכיב בעולם מורכב ממרכיב/ים שונים, אולם מאותו החומר אפשר ליצור צורות רבות ומגוונות שההבדל היחיד ביניהן יהיה הצורה שלהן. כלומר הצורה היא לא משהו מוחשי, הצורה מורכבת מהמראה של נפח החפץ ומסוג החומר ממנו הוא מורכב שיחדיו יוצרים את צורתו.
אמנם ישנם מרכיבים שאין להם אפשרות לשנות את צורתם כפי שכותב הרמב"ם (יסודי התורה פ"ב, ג) שישנן צורות שגולמן לא ישתנה כמו הגלגלים שתמיד יעמדו בגולמם. א"כ ישנן אכן צורות שלעולם ייראו אותו הדבר - החומר והצורה כחד הם.
_________________
מ. זוהר
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2009 14:01 |
|
| |
לבר בי רב
תודה על התיקון.
אני הסתמכתי על דברי ד"ר שטיינברג במאמרו.
אם קראת את הרמב"ם במקור אולי תוכל לפרט מה התכוון הרמב"ם באמרו :"האיבר אשר בו מוצא חיות כל בעל לב"ובאיזה הקשר נאמר הדבר?
ומה לגבי אריסטו?ושאר החכמים המוזכרים במאמר?
.
.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2009 13:16 |
|
| |
צנערענע
קראת את דברי הרמב"ם ברפרוף.
הרמב"ם לא התכון לומר שהלב הוא מקור המחשבה וכו'. בכתבו שזה שם המחשבה ושם הדעת השין כוונתו שאנו משתמשים במילה לב להגדרת מחשבה ורגש והשין בדבריו, צרויה ולא קמוצה.וכמו שאף אנו אומרים "חשבתי בלבי" אף שאנו יודעים היטב שהמחשבה היא במוח.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2009 12:13 |
|
| |
לאור עליון
"המוח שבראש (שעיקרו 'השכל')הוא האיבר החשוב והדומיננטי ביותר בגוף האדם, ולכן דווקא בו מתלבשת הנפש ביתר שאת וביתר עז משאר אברי הגוף (כולל הלב אליו משתייכים הרגשות"
מה כוונתך במילה משתייכים?
הלב הרי הוא בסך הכל משאבה.
אריסטו וגם הרמב"ם וחכמים רבים אחרים ייחסו ללב פונקציות שקשורות למוח.למשל הרמב"ם כתב:
"הלב... האיבר אשר בו מוצא חיות כל בעל לב... והוא גם שם המחשבה... והוא שם הדעה... והוא שם הרצון... והוא שם השכל"."
"כמו כן יוחסו ללב כל סוגי הרגשות6 . אכן במדרש אחר מובאת מחלוקת מפורשת בין התנאים בנושא זה7 :
"דרש ר' תנחום בר חנילאי: 'והחכמה מאין תמצא" (איוב, כח) - מלמד שהיה שלמה מחפש מהיכן החכמה מצויה? ר' אליעזר אומר בראש, ר' -יהושע אומר בלב, ואתיא כדעת ר' יהושע, דאומר החכמה היא בלב".
אריסטו (322-384 לפה"ס) מכנה את המוח "חסר דם וקר"20 , וחשב שהלב הוא מרכז האינטליגנציה ומקור העצבים. Empedocles
לעומתם כותב רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה (1080 לערך)15 :
"והמוח - משכן הכוחות הרוחניים ומבוע ההרגש ושורש העצבים.
מדהים להווכח שרבנו בחיי שחי לפני הרמב"ם ידע מה שלא ידע הרמב"ם הרופא שחי מאה שנה אחריו.
http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA6/R0061271.asp
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2009 07:58 |
|
| |
הנה אחת מיני רבות מן הדוגמאות..
"... רצה הקב"ה לזכות את ישראל' מלשון "זכיתי לבי" (משלי כ/ט) להעמידם על הדת הפילוסופי ולבלי להתפתות מהציורים והמוחשים, הרבה להם תורה ומושכלות, לגעור בכוח המדמה. ולכן נישא הציץ על הראש, והיה כתוב עליו קודש לה' ( שמות חכ/לו) שהשכל כולו קודש. אמנם הלב מקור הרגשות כתיב (שמות) בני ישראל, להורות שההרגשות יהיו אל המצוות....ולא יתפתו להטבע להעריץ מה שהלב מתרגש מהם לעבוד עבודה זרה.."
(משך חכמה על התורה פרשת בא)
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2009 03:26 |
|
| |
בס"ד
דרום חוקר
ראשית, יישר חילא על הניתוח המקיף בנושאים אלו אם כי באמת ניתן להרחיב ולהעיר על ענינים מסוימים.
ציטוט - "כל מי שמצוי בספרי המקרא ובספרות חז"ל, מבחין מיד כי מעולם לא עלתה על דעתם מציאותם של חומר וצורה, ודבר זה לא נמצא בדבריהם אפילו לא ברמז"...
לא הייתי ממהר כ"כ לקבוע על תוכן ספרות חז"ל, אם כי ספרות הקבלה והחסידות אכן מלאים בנושא זה בכלל ובתורת הנפש בפרט.
סתם על קצה המזלג, ולאור הדיון המעמיק, אחדד מעט את נושא הנפש והשכל ואת יחסי הגומלין שלהם עם הגוף החומרי.
הנפש כשלעצמה, "עצם הנפש", מופשטת מכל צורה שהיא. צורתה של הנפש קשורה עם "כחותיה", עשר במספר, שבכללות נחלקות לשתיים - שכל ומידות. כחות הנפש אינם בעצמות הנפש אלא יותר שייכים להתפשטותה וגילויה. השכל הוא הכח היותר עליון בנפש וע"י, בעצם, שוכנת ומתלבשת הנפש בגוף (אם כי יש לחדד בנושא זה כתוצאה משתי הנשמות אצל יהודי - אלוקית ובהמית - ביחס למשכנם בגוף, ואכמ"ל).
הנשמה והגוף התאחדו (בכח הבורא) למציאות אחת.
המוח שבראש (שעיקרו 'השכל')הוא האיבר החשוב והדומיננטי ביותר בגוף האדם, ולכן דווקא בו מתלבשת הנפש ביתר שאת וביתר עז משאר אברי הגוף (כולל הלב אליו משתייכים הרגשות). הסבר הדברים: גוף האדם הוא גשמי וחומרי, הקשור לענינים פיזיים בלבד. הנשמה לעומת זאת היא רוחנית, נטולת כל הגדרה פיזית רציונאלית. הגוף בטבעו מזדקן, יורד לאדמה ונרקב. הנשמה לעומתו בטבעה עולה למעלה בעילוי אחר עילוי. ממש כמו נר, ככתוב: "נר ה' נשמת אדם". החיבור בינהם, איפוא, הוא חיבור בין שתי הפכים. דבר שהוא אפשרי אך ורק ע"י הבורא שהוא - "מפליא לעשות".
הנשמה מתאחדת ומתלבשת בגוף בפנימיותו והיו לאחדים. היות והגוף בנוי ומוגדר בכל איבר ואיבר כפי ענינו, לכן גם הנשמה שמתלבשת בו "בנויה" ו- "מחולקת" בכל איבר ואיבר כפי ענינו. עד כדי כך שהנשמה מושפעת מעניני הגוף שהם ענינים גשמיים ופיזיים, מרגישה בצער הגוף ובשמחתו. גם הגוף שהוא מגושם ופיזי מושפע מעניני הנשמה הרוחניים (השכלות וכדומה. על השכלות ומחשבות האדם כבר נאמר בחסידות שהם "רוחניות שבגשמיות"). לכן, היות ומצד הגוף הראש הוא המובחר והחשוב (כנראה במוחש במבנה הגוף, שהראש עומד מעל לכל האברים. משא"כ בשעת השינה {שאז לא מורגשת כ"כ מעלתו של השכל, דבר המתבטא בחלומות הלילה שהם נושאים שני הפכים ללא כל בקורת שכלית} הראש והרגליים עומדים בהשוואה אחת), לכן גם מצד הנפש המתלבשת בגוף הראש הוא החשוב והמובחר ביותר למשכנה של הנפש.
אמת ונכון הדבר אשר לכל כחות הנפש (גם לשכל שבראש וגם לרגש שבלב) יש מקור פרטי וישיר בנפש עצמה. ויתירה מזו, המקור של הרגשות בנפש הוא עליון יותר ממקורו של השכל בנפש (היות והרגש בלב מייצג כביכול את תנועת "העליה" וההתקשרות בנפש, דבר שהוא מיוחד וסמלי אצל הנפש עצמה "נר ה' נשמת אדם" - כנר שמתנענע תמיד ורוצה להיפרד מן הפתילה ולעלות למעלה למקורו ושרשו).
אך כל זאת הוא בעצם הנפש איך שהיא למעלה מהגוף - ללא התלבשות בגוף. אך מתי שהנפש מתלבשת בגוף בפנימיותו, הרי היא מתלבשת לכל לראש באיבר המובחר של הגוף עצמו - והוא הראש (בעל הכלים המתאימים לענינים "שכליים" שהם "רוחניות שבגשמיות", כנ"ל). אמת ונכון שהנפש יותר קרובה באופן מסוים לרגש האמוציונאלי, כנ"ל, אך זאת דווקא מצד שרש הנשמה שלא מתלבש כלל בגוף. אך מצד הנשמה המלובשת בגוף, דווקא הראש ו- "השכל הקר" (היפך "הרגש החם") הם הם המכון המתאים לעיקר התלבשות הנפש בגוף {דבר זה מרומז גם מצד הציוויים בתורה - מצוות ביכורים, פדיון הבן וכו'...כל דבר שהוא הראשית (ראש) והמובחר ביותר עלינו להקדיש לבורא יתברך, לענינים רוחניים. אותו דבר הראש והשכל (שהם הראשית) הם הכלים "המוקדשים" למשכן הנשמה הרוחנית}.
השכל שבראש בדוגמת "מתווך".
כפי שכבר אמרנו, הנשמה והגוף הפוכים הם בעצם מהותם, והחיבור בינהם הוא רק בכח הבורא המפליא לעשות. לצורך החיבור והשילוב בין הנפש הרוחנית לבין הגוף הגשמי והפיזי צריך "מתווך". אותו מתווך עליו להיות כלול בין שתי ההפכים - רוחניות וגשמיות.
השכל הרציונאלי הקר הרי הוא כלול בין רוחניות וגשמיות. מצד אחד הוא "שכל רוחני", שא"א כלל למשש את עניניו. ומצד שני הרי הוא "שכל קר", המוגדר בחוקות ועניני הגוף החומריים.
_________________
בברכת הצלחה,
בשורות טובות
|
|
|
|
|
|
