"הרשות לרפא"
מאת ד"ר דניאל אייזנברג
מהו תפקידו וגבולותיו של הרופא בהלכה היהודית?
אנחנו מתייחסים להיתר שהיהדות מעניקה להיעזר ברופא בעת מחלה כאל דבר המובן מאליו. אנחנו משבחים את עצמנו על זה שהדת שלנו "שקולה", ושהוראותיה בדרך כלל עומדות בקנה אחד עם ההיגיון הצרוף. כשחולה כלשהו נמצא בסכנה, אנחנו ממהרים לחלל עליו את השבת כדי להציל את חייו, משום שהתורה קובעת בבירור "וחי בהם ". וחכמינו ז"ל מסבירים: "וחי בהם, ולא שימות בהן".
סוגיות רפואיות תופשות נתח ניכר מהתלמוד והספרות התורנית מהתורה ועד לימינו. מסורת ארוכה של רופאים גדולים לאורך ההיסטוריה היהודית (שבדרך אגב היו גם רבנים גדולים - והמפורסם מכולם, הרמב"ם), מפגינים את גישתה החיובית של התורה כלפי רפואה ורופאים.
האם יש רשות לרפא?
למעשה, קיים דיון נרחב בספרות ההלכתית היהודית בשאלה עד היכן מגיעה הרשות שניתנה לרופא לרפא. בעוד שרוב הפוסקים מחילים את ההיתר הזה כמעט בלי גבולות, קיים מיעוט חשוב של פוסקים גדולים, שמגבילים מאוד את טווח ייפוי הכוח שנותנת לנו התורה כדי לספק טיפול רפואי.
המקור הברור ביותר לרשות שניתנה לנו לרפא, נמצא בפרשת משפטים (שמות כ"א, יח-יט). שם מתואר מצב שבו שני אנשים רבים, והאחד מכה את השני ומפיל אותו למשכב, אבל לא הורג אותו (שאז הדין יהיה שונה לגמרי). במקרה כזה, אומרת התורה, "רק שִׁבתו יתן , ורפוא ירפא ".
רש"י, מפרש המקרא הגדול, לומד מהמילים "ורפוא ירפא" ש"ישלם שכר הרופא". ברור שאם המכה מצווה לשלם לרופא, אז חיפוש אחר טיפול רפואי ונתינתו אינם רק היתר, אלא חיוב.
לא כך סובר האבן עזרא, מפרש מקראי נוסף. המצווה לרפא היא "לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ. רק כל חולי שהוא בפנים בגוף, ביד ה' לרפאותו". כלומר, ההיתר לרפא חל רק על פגיעות חיצוניות ולא על מחלות פנימיות.
מדוע לברר מהיכן ההיתר לרפא?
מדוע האבן עזרא בוחר במבט מגביל על הזכות לרפא? האם אנחנו באמת מסכימים עם התיאולוגים הנוצרים שטוענים שכל הרפואה באה משמים, ולכן צריך להימנע מהתערבות רפואית? לא קשה לישב את דבריו של האבן עזרא. התורה עצמה אומרת שאם נמלא בקפידה אחר מצוות התורה, אז "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך" (שמות ט"ו, כו).
על פי הפסוק הזה אנחנו מבינים שה' לא זקוק לאף רופא כדי לרפא את המחלות ואת הכאב שהוא יצר. האבן עזרא מסיק אם כן, שמכיוון שה' הוא רופא כל המחלות (באופן רוחני), אין לנו צורך ברופא בשר ודם. אם ככה, האם אין זה חוסר אמונה שדוחף אותנו לחפש אחר מזור רפואי?
אם האבן עזרא צודק, באיזו זכות האדם מנסה 'לעקוף' את רצון ה' ולנסות את תרופותיו העלובות? האם יש לאדם זכות כלשהי לרפא בכלל, ואם כן, האם קיימים גבולות הקובעים איך ומתי לעשות זאת? האם כל פעולה הנעשית בשם הרפואה מוצדקת, רק משום שרופא מבצע אותה?
מדוע אנחנו פונים לרופאים?
היהדות מכירה בחשיבותן הרבה של השאלות האלה, ולכן היא מחפשת אישור ישיר מה', שמתיר טיפול רפואי וקובע בבירור מהו טווח הטיפול הרפואי המותר. החובה להציל חיי אדם מעוגנת היטב בתורה, והאיסור והגבולות נידונים בהרחבה בשולחן ערוך.
מורכבותו של המתח הפילוסופי עליו דיברנו קודם - בין שליטת הא-ל על הבריאות, לתפקידו של המרפא האנושי - נידונה בפתיחתו המוזרה לכאורה של השולחן ערוך בפרק הדן בהלכות רופאים (יורה דעה של"ו): "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצווה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים."
המשפט הזה מבלבל מאוד. אנחנו לא מוצאים בשולחן ערוך אינפורמציה המסבירה שהתורה נתנה לנו רשות לשמור כשרות, לשמור שבת, או לעשות כל מצווה אחרת המופיעה בתורה. מדוע המלה "רשות" מופיעה דווקא כאן? משום שרק כאן היינו עלולים לחשוב שהמעשה אולי אסור. אילו זה היה נשאר לשיקול דעתנו בלבד, היינו צריכים לחשוב שה' מחלה אנשים, ושהוא עצמו גם מרפא.
אם כן, האם התיאולוגים הנוצריים צודקים בכל זאת? לא, הם לא. ברגע שהתורה קובעת בבירור שריפוי מותר, זאת הופכת מייד להיות מצווה ככל יתר המצוות. לכן, פסיקתו של השולחן ערוך ש"נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצווה היא", היא דבר במקומו.
הרופא בהשקפה היהודית
מה הפרספקטיבה היהודית לגבי הרופא? את התשובה לכך אנחנו מוצאים בתנ"ך. כאשר חלה אסא מלך ישראל, הוא "לא דרש את ה' כי אם ברופאים" (דברי הימים ב' טז, יב).
ובכן, אם רפואה ושמירה על הבריאות זאת מצווה, מה לא היה טוב במעשיו של המלך אסא? הטעות שלו הייתה שהוא חיפש רפואה רק אצל הרופאים. למעשה, רפואה היא שותפות בין ה' לאדם. בעוד שה' הוא הרופא המוחלט, הוא מאציל חלק מסמכויותיו על המין האנושי, ומבקש מהרופא להשתמש ברפואה לטובת בני האדם. אפשר לתאר מערכת יחסים זאת כך: ה' גורם לאדם להיות חולה, עד שימצא את הרופא המתאים שיוכל לעזור לו.
לפי זה, חלק מ"עונש" החולי, זה הפחד שמא לא יימצא הרופא המתאים לרפואתו של החולה. לכן, השולחן ערוך פוסק ש"ואם מונע את עצמו הרי זה שופך דמים. ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות."
רפואה היא אמנות, ולכן האדם חייב להתפלל שימצא את הרופא הנכון שיוכל לרפא אותו. ומאותה סיבה, אף רופא לא רשאי לפטור את עצמו מטיפול בחולה, רק משום שרופא אחר כבר מטפל בו, מכיוון שיתכן שדווקא הוא האחד שנועד משמיים לרפא את האדם המסוים הזה (כלומר, הוא עשוי להיות זה שיאבחן נכון את הבעיה ויבחר בטיפול הנכון, בעוד שכל האחרים טועים או תוהים. מובן שהחיוב הזה מוטל על הרופא במסגרת מגבלותיו האנושיות-פיסיות).
הגישה היהודית לחולי ורפואה דורשת מאיתנו להיות מודעים לתפקידו העילאי של ה' בריפוי, ויחד עם זה לחפש טיפול רפואי הולם. חטאו של אסא היה שהוא חיפש מזור רק אצל הרופאים, בלי להחדיר בעצמו את ההכרה שה' הוא רופא כל בשר.
אחריותו של הרופא
התלמוד אומר: "טוב שברופאים, לגיהינום". קביעה כזאת עומדת בסתירה לגישה החיובית הרשמית שנוקטת היהדות כלפי הרופאים. הסבר מסורתי אחד הוא, שהרופא חייב להכיר באחריות האדירה המונחת בידיו כשהוא מטפל בחולים - מציאות שבה אפילו טעות קטנה עלולה להוביל למוות. ערנות מתמדת נדרשת כדי למנוע כל טעות אפשרית, שאם לא כן, כל טעות כזאת תיחשב כגובלת ברשלנות פושעת.
הבנה אחרת של אותה אמירה מוזרה, מצביעה ורומזת על אחד מהסיכונים הגדולים ביותר בטיפול הרפואי - גאווה. אפשר להבין שמשמעותה של האמירה היא שדווקא אותם רופאים שמחשיבים את עצמם בתור הרופאים הטובים ביותר, הם אלה המיועדים לגיהינום. הרופא העניו, יהיה מודע למגבלותיו ויתייעץ עם חבריו למקצוע, כדי להביא את הטיפול הטוב ביותר לחולה בו הוא מטפל. ה"טוב" שברופאים לא ימצא צורך להתייעץ עם עמיתיו הפחות מיומנים ממנו, ובסופו של דבר יגרום נזק בלתי נחוץ לפציינט, ועל כך הוא ייענש.
כמו הפציינט, גם הרופא חייב להכיר בתפקידו כמתווך בהליך הריפוי, ולהבין שהוא אינו מקור הרפואה. כשהרופא מתחיל לראות את עצמו כמקור הרפואה ולא כשליח, אז הוא מיועד לגיהינום.
גבולות לטיפול הרפואי
מתוך כל זאת, ברור ומובן שעל אף שהגישה היהודית הנורמטיבית מחשיבה את הריפוי כמצווה, אפילו בגישה הפתוחה ביותר של היהדות כלפי הרפואה, חייבים להיות גדרות המגבילים ותוחמים את הרשות לרפא. ואכן, בתוך הרשות לרפא מוטבעים גם גבולות וגדרים. לדוגמא, הרעיון של רופא המסייע לחולה להתאבד, נוגד את ההשקפה היהודית על הרפואה. רופאים (ולעניין זה, כל אדם אחר בעל ידע רפואי כגון, אחיות, חובשים, טכנאים רפואיים, אנשי הצלה וכד') קיבלו את הרשות לרפא. עם זאת, ברור לגמרי מההלכה, שההיתר לטפל בחולה חל על הרופא אך ורק כאשר הוא יכול להציע לו תהליך רפואי שצפוי, ככל הנראה, להועיל. במקרים מסוימים היתר זה כולל גם שימוש בטיפולים ניסיוניים שעשויים להועיל. כשרופא אינו יכול להציע טיפול אפקטיבי, אינו מסוגל להפחית כאב ואינו יכול לרפא את החולה, הוא חדל לתפקד כרופא. במקרה כזה, אסור לו, בדיוק כמו לכל אדם אחר, לגרום נזק לזולתו. התאבדות בעזרת רופא אינה מעשה נכון, מכיוון שהיא חותרת תחת הרשות לרפא שהתורה האצילה על הרופאים - הזכות להיות שותפיו של הקב"ה בטיפול בחולים.
אנחנו יכולים להבין כעת, שהיהדות מאמינה שלרופאים ניתנה גם הזדמנות נפלאה וגם אחריות כבדה. הרשות לרפא, אם כן, היא מצווה לעמוד באתגר.
