הועתק מאתר בח"ח:
להלן המאמר המלא של הרב יעקב ב. פרידמן.
אחרי שתקראו אותו, אתם מוזמנים להגיב מה ראוי ומה לא. אולי תוכלו לתת רעיונות ענייניים.
קבלת התורה של הרצף מחדרה
א) על פוטנציאל מבורך של אהבת תורה, הקיים בעיקר בקרב משפחות עדות המזרח
הלילה היה סמיך, וניחוח האביב התמזג עם המיית ימי ה'ספירה' וההכנה הגדולה. קול בכי מר קרע את הלילה השלוו של חדרה. עמוס, תלמיד הישיבה, שהגיע לא מכבר להסתפח בנחלת הישיבה, ישב בפינת חדרו, ראשו כבוש בין דפי הבבא בתרא שלו, ובכי תמרורים מרעיד את גוו.
רבי שמואל ביטון, ראש הישיבה, קולט את קול הבכי, וליבו הומה כנהר. הוא מדלג על המדרגות המוליכות אל הפנימייה, ורוכן אל התלמיד, נכון כולו לעודד, לתמוך, להחם...
במקום להסביר לו במה דברים אמורים, מצביע התלמיד על דף נייר האחוז בין אצבעותיו הרועדות.
אל הישיבה הגיע עמוס, כולו כיסופים. לא נותרה פיסת עמוס שאיננה כמיהה. פנים המזוודה – בין מברשת שיניים ל'יד רמ"ה' - היה גדוש תקוות ולהב פנימי. הוא טיפס בלהיטות על גרם המדרגות, לחץ קלות על הידית הנפולה, וכבר הוא בן ישיבה. לכל מלא קומתו. משהו בכתפיים הילדותיות הזדקף בגאווה.
מפגש ראשון עם בית מקדש התורה.
כתפיו העדינות, עיניו הבורקות, הדריכות באצבעות הקפוצות. ילד בן 13 טהור-עיניים-ולב – נכנס בברית חותמה של הישיבה, וגוו העדין כפוף למשא העבודה.
כפוף כל כך. זקוף כל כך.
הוא עלה לחדרו לפרוק את מטלטליו. ריח חריף של צבע קידם את פניו. ניחוח של התחלה, של ציפיות גדולות, לב הילד שלו רטט לקראת היעודים הגדולים הנוצצים בפתח...
הוא פתח את הבבא בתרא החדשה בערגה, וידיו מוללו באהבה גדולה את הדפים הטהורים.
'השותפין'! – 'ביתו' החדש!
מבין אחד העמודים נשר פתאום דף נייר. הוא נטל אותו בתימהון. מיד הבחין בכתב-ידו הפסקני של אבא. הוא בלע בשקיקה כל הברה:
"לעמוס היקר שלי נ"י.
כאשר עטפתי את הגמרא שלך, עמוס, בכיתי שתהיה תלמיד חכם, ובקשתי מאת השם שיפתח את לבך בתורתו. אנא עמוס, אל תאכזב את אבא!
ממני האוהב, אבא."
הוא אימץ את המכתב אל לוח ליבו, משהו פנימי מאד ו'חי' מאד, הרטיט את חוט שדרתו, והוא פרץ בבכי מטהר.
אבא, בעל-בית ספרדי מעיירה בדרום. בית פשוט. מושגים פשוטים. בנפשו יביא לחמו. הרחק מהרשבמי"ם הסבוכים של 'יש נוחלין'. אבל אהבת התורה שלו עשוייה לפרנס גדודים של יודעי דעת עליון.
מכתב כזה, בכי כזה, אמר לי אחר כך ראש הישיבה הרב ביטון ברגש גדול, יצמיח לנו את אחד מגאוני הדור הבא!
* * *
"תורה גלתה גלות אחר גלות". תורת ספרד המפוארת, מקור כל יניקתנו וחיותינו, שהאירה את שמי כנסת ישראל אלפי שנה, גלתה במאתיים השנים האחרונות לרוסיה. לליטא. לפולין.
אבל גחלת אהבת התורה, אהבת חכמי התורה, נותרה יוקדת אש תמיד עמוק בוורידי-הנפש המזרחיים. בוערת, מאירה, בכל תוקפה וגבורתה.
ישנה הנחה, שאיש לא טרח לברר עד היסוד, שבתים מסויימים מעדות המזרח מעבירים אל הישיבות, דרך ילדיהם, השפעה קלוקלת. טוענים שהקושי לשלב בני עדות המזרח ב'חדרים', בסמינרים ובישיבות לצעירים, נובע מחינוך לקוי מבית, או חינוך מסורתי ערטילאי נטול-שורשים.
ההנחה הזו, גם אם במקומות מסויימים יש לה סימוכין, בטלה בשישים קבין של בעירת אהבת התרה שהבתים האלו משרישים בנשמת ילדיהם.
בשיחה שניהלתי בנושא הכאוב הזה, (מעל בימה זו), עם רבה של ראשון לציון הרב יוסף עזרן, נצר מפואר למשפחה מרוקאית מחד, וחניך פוניבז' ותורתו של רבי שמואל רוזובסקי מאידך, אמר לי הרב עזרן:
"אני מכיר עד היסוד את הקושי. את המשפחות והמנטליות, שמתוכם מבקשים להעתיק בנים להיכלות התורה, נו, בעייה. אני מכיר במגע אישי, ממוסדותיי שלי את הקושי הגדול. יתכן שהמנטליות טרם בשלה. מי שמכיר מקרוב את מנטליות היהדות המרוקאית שלנו, זה לא פשוט".
הדברים שלו הכאיבו לי. הביטוי "'מנטליות' שטרם בשלה" – הוא ביטוי שאני שומע, זה שלושים שנה באותה נחישות, למרות שמאז לבלבו ופרחו אלפי שתילים ענוגים באדמת העידית של עדות המזרח.
* * *
הצגתי את השאלה הזו בפני הרב הגאון רבי שמואל ביטון, ראש ישיבת 'אור יוסף' בחדרה, מסוללי הדרך הנועזים בעולם הישיבות הספרדי.
מההכרות היומיומית שלך, שאלתי, עם מאות הורים מהפריפרייה ומשכונות מצוקה, האם ההורים האלו מצויידים ב'מבינות' בקדושת התורה?
זה אולי יפתיע אותך, הוא אומר, אבל האבות, במה שאתה מכנה 'פריפרייה', רגישים יותר לחינוך הבנים לקדושת התורה, מאשר אברכים. אברכים רבים רוצים שהבנים יצמחו לגדולי תורה. זה לא רע. אבל האבות בחוגים שלנו משוועים, שהבנים שלהם יהיו לומדי תורה! מוארים בקדושתה! זו כבר דרגה.
היה קל מדי להסכים.
רבי שמואל רוכן אלי ואומר ברגש עצום; בכלל רגש, כאן, בישיבת 'אור יוסף' הוא המנוף, הכוח המניע את ההצלחה:
"אנחנו בוררים בישיבה לא רק תלמידים. גם הורים. אני אספר לכם איזה סוג הורים אנחנו מחפשים. למד אצלנו תלמיד מופלא, שקדן, למדן ועדין-נפש. שאלתי פעם את אביו, יהודי קשה-יום, רצף במקצועו, 'לא קרה ולא שנה', איך זכה לבן מופלא כזה.
"מדי לילה ולילה", אמר האב, "לילה לילה לפני השינה, אני שופך באוזני יעקב שלי דמעות שנחצבו מהלב שלי, ואומר לו בפשטות: 'יעקב, השאיפה היחידה שלי שתהיה תלמיד חכם. אין בחיי שום שאיפה אחרת'
הנה זה סוג הורה שיבנה את גדולי דור העתיד. אותו אנחנו מחפשים...
"אנחנו לא מחפשים בהכרח הורים בוכים בלילות. אנחנו מחפשים הורים המסוגלים לבכות על הצלחת בן בתורה"...
* * *
כיוון שסירבתי להסתמך על דברי הרב עזרן או הרב ביטון, יצאתי לבחון במו עיני, בתוככי "מכון המחקר" הטוב ביותר לסוגיה כזו: 'החיים' עצמם: האם קיימת 'בשלות' ספרדית לקדושת התורה או לא.
"החיים עצמם" הם למשל, בית הוריו המסורתי/דתי למחצה, של פאר תלמידי הישיבה הספרדית החדשה באשקלון, אלון מרציאנו.
* * *
אלון מרציאנו מאשקלון, הוא המשל.
והוא הנמשל.
אלון, נער בן 14, יליד בית מסורתי בפרוורי אשקלון. עד לפני חודשיים עוד בזבז את ימיו על אלגברה ופיסיקה במסגרת דתית-לאומית, היום מקדיש אלון 15 שעות מיומו, בהבנת עמקיה של קדושין, בישיבתו של רבי חיים כהן באשקלון.
הסיפור הפנימי של עדות המזרח וישיבותיהן - טמון בבית הוריו של אלון מרציאנו. שם, במקור הגידול. לא בישיבה אליה לא יתקבל.
טרחתי אפוא ונסעתי לנסוע לבית הוריו באשקלון, ללמוד איך נראה מבפנים חינוך מסורתי-מזרחי, שמפני ההשפעה שלו יראים מוסדות החינוך האשכנזיים.
* * *
בית צנוע, מרוהט בקפידא, בשכונת 'אשכולי פז' בפרוורי אשקלון. עם אווירה חמימה עוטפת. מחבקת. האב, יעקב מרציאנו, טסטר במקצועו, דתי למדי. האם לא דתיה. אבל אוהדת ומכבדת מסורת.
מהר מאד גיליתי, ש'אהדה ו'כבוד' בכלל, הם כאן ה'מפתח'. ומהווים מקור האנרגיה המפעים של יהדות ספרד.
כבר בכניסה מעכירה את האווירה טלוויזיה ענקית, הניצבת סמוך לפמוטות שבת. הטלוויזיה שבקה חיים, מספרים לי. מאז שאלון, ה'בן תורה' שלהם, החל את צעדיו המהססים בעמקיה של בבא בתרא. הוא ניתץ את המכשיר. ליד מיטתו של אבא, מונח ספר הזוהר. עם מילותיו הקדושות הוא נרדם בלילות. מר מרציאנו חי בשלום-בית עם המיזוג הזה.
בכנות, אמרתי להורים מרציאנו. הורים בעולם שאינו חרדי, מבקשים לעצמם ילד עם עתיד של מהנדס, רופא או משפטן... לא ילד שמתנדנד בוקר ולילה ליד דפי גמרא, נו?...
"השאלה הראשונה", מחייכות עיניו של האב, "ששואלים אצלנו בעדה, כשאורח נכנס, היא כמה כפיות סוכר כבודו שותה בקפה..."
לאחר שהקושייה הזו התיישבה, הוא אומר, "בהתחלה הייתה התנגדות קלה. רונן הגיע באחד הימים הביתה, ואמר, 'המורות ב'צבייה' לא צנועות, ובכלל, למה אנגלית? אני רוצה תורה...'
"ברגע שקלטנו שטוב לו, שחם לו במסגרת הישיבה החדשה שבחר לעצמו, זה עשה אותנו מאושרים. אם טוב וחם לו לרונן - טוב וחם גם לנו".
הישיבה באשקלון הצילה את אלון. נפש יהודית טהורה המתנערת מעפרה ונאבקת בחבלי-לידתה הרוחנית. הישיבה החדשה באשקלון, סנונית חדשה ברשת ישיבות ספרדיות שהולך ומקים ארגון 'מעיין חיים ושלום' בראשות הרב הגאון רבי חיים כהן, העניקה לו את חייו.
לו היה אלון נשלח למקומות חינוך בבני ברק, הנוטים לבחון את עומק הטלוויזיה בסלון הוריו, יותר מאשר את עומק הטוהר בעיניו, היה אלון נקלע למאבקי הישרדות, שהיו מנפצים לרסיסים את הטוהר שעימו הגיע לדבוק במי שאמר והיה בבא מציעא.
השלמתם מהר עם המעבר, אמרתי להורים מרציאנו. מבן שחי בעולם חומרי ונהנתן, הפך אלון לילד העמל בתורה יומם וליל. זה דבר מרשים 'להכיל' כך נפש של ילד...
"אתה לא מבין", הוא אומר, "את הנשמה המזרחית. אנחנו חפים לגמרי-לגמרי מכל משחק אגו. מה שחשוב, שהלב שלי יהיה קרוב ללב של אלון. או שהוא יתקרב להשגותיי, או, אני אליו..."
והטלוויזיה? אני שואל, והאווירה החילונית במרחב האשקלוני, ושני אחים לא דתיים? לא נוצרים קונפליקטים?
"הטלוויזיה", הוא אומר בניחותא, "נותקה במו ידיו העדינות של אלון. יבורך! אם יש קונפליקטים? וודאי שיש. החיים נועדו לגבור ולנצח קונפליקטים. כבודו לא חושב?"
כבודו חושב.
* * *
אמו של אלון מצטרפת לשיחה. אשה לא דתיה. אוהדת מסורת.
את מסוגלת, שאלתי, להתחבר לדבר שנקרא 'קדושת התורה'? למרות שאת לא לגמרי שומרת את התורה הזו?
היא מחייכת בעונג: "אלון מרגש אותי. אלון, ו-כן, מה שאתה מכנה 'קדושת התורה'. פעם, לאחר עמל של 14 שעות רצופות בלימוד, רציתי לעודד אותו, ואמרתי לו בגאווה: "אלון אתה תהיה רב חשוב!"
"ענה לי אלון:
"יש לי שאיפות גדולות יותר. לעסוק בתורה!
"זה ריגש אותי עד דמעות!".
עניין הבדצי"ם, שאלתי, סבך הכשרויות שאלון ודאי דורש בבית... נו, את לא בדיוק... עסקי הכשרויות מעצבנים לעיתים גם יהודים טובים בבני ברק... לא מפריע לך?
"למה?", היא תמהה, ומלמדת אותי, עד כמה חבל לסבך עולם פשוט. "למה לא? בדצי"ם, בשר חלק. העיקר בבריאות ובשמחה, ושיהיה לילד טוב בלב, גם כבודו מוזמן לכאן!"
"רק שיהיה לילד טוב בלב" – זה שם הסיפור. זו המנגינה שבלב, הלחן והמילים תוצרת ספרד, והמנגינה המתוקה הזו תוביל בסופו של סבל והשפלה, את יהדות ספרד לפסגות קדושת התורה!
* * *
איזה חיבור יש לך, שאלתי את האב בעדינות אגרסיבית, איזה חיבור יש לך עם לימודיו של אלון... הרי גם ארמית אינך יודע להגות!... אתה חי בשלום עם ילד המתרחק מכל בילוי ואירוע, כדי לשקוד על אותיות זעירות שלעולם לא תבין מה הן מביעות?...
ואז, לפתע פתאום הואר הבית באור רך וחמים. משהו בקלסתר הפנים של מר יעקב מרציאנו, עולה וותיק מהעיר דובדו במרוקו, התרכך. ומה שקרוי אצלנו 'הניצוץ היהודי' נחלץ ובקע ממרתפיו:
"אני לא מבין ארמית... אבל הארמית הזו עושה לי טוב..." הוא עוצם את עיניו ברגש: "כל-כך כל-כך עושה לי טוב!... כשאלון שלנו חוזר מהישיבה בשעות מאוחרות, אני מחבק אותו בכל נשמתי, ומתחנן, "תגיד לי משהו, אלון, שלמדת היום... אני רוצה להיות אתך שם... להיות שותף לדברים הקדושים שאתה לומד...'
"...אני לא מבין כלום במה שהוא אומר לי. זה גדול בשבילי. אבל המילים שלו, מילים טהורות של תורה עושות לי טוב... חודרות לנשמה... אני מסוגל לשבת ולהקשיב שעות, מרותק למילים שאלון מלמד אותי בלהט. אין לי בהם שום מושג... זה נשמע כל כך קדוש ונשגב!..."
באיזה 'בית-מדרש', אני שואל בחרדת קודש, באיזה בית-מדרש ינקת את העושר הזה, את היכולת להבין דברים לא מובנים? היכולת 'להרגיש' כך?
הוא עוצם עיניים בדבקות, וחוזר לשפת הנשמה המרוקאית: "זה ירושה מבית אבא. בדובדו. עיר מרוקאית שאליה היגרו מגורשי ספרד. אבא, איש עמל פשוט, אבל אהבת התורה היה הרגש היחיד שידע".
השעות שבהן יושב אבא-מרציאנו, בצל טלוויזיה שנותקה מחיותה, ויונק בחרדת קודש חיות ממילים טהורות בארמית שאינו מבין... חרדת הקודש הזו, הנקיה, החפה משמץ שאיפה למעמד, היא המנוע האדיר של יהדות המזרח, מקור הכוח שיעניק לנו את דור העתיד של חכמי ספרד!
* * *
בחזרה לבני ברק, אפפה אותי הרגשה של רוויה גדולה, וגם החמצה גדולה. משפחת מרציאנו - הרב עזרן נכבד - אלפי משפחות מרציאנו, "בשלים" לגמרי. בשלים לחינוך ילדיהם לקדושת התורה, אם רק יגישו להם את הכלים.
לא. לא אם 'יגישו'. הגשה' מאן דכר שמיה? אם רק לא ישליכו אותם בזלזול ממדרגות הסמינרים, ה'חדרים' ומוסדות החינוך.
"ישליכו בזלזול" - לא בגלל הטלוויזיה המנותקת מהשקע בסלון. אלא כי קוראים להם מרציאנו.
הכל נראה לי אבוד פתאום. אם הרב עזרן, שחי כל ימיו את החיכוך בין העולמות סבור שמשפחות מרציאנו למיניהן "לא בשלים", מה יסבור בבא העת, הר"מ-הבוחן בישיבה קטנה יוקרתית, המבקש לקבל לישיבתו רק 'בשל ומבושל'?
לא 'בשלים' הרב עזרן? ומי יתן את כל עם ה' בשלים כל כך, כי יתן את רוחו עליהם!
* * *
ב) האם עולם הישיבות הליטאי – הוא מקומם הטבעי של בני עדות המזרח?
שבוע שבוע, עשרים שנה נדד מרן הרב שך לירושלים לישיבות ה'חינוך העצמאי'. מטביע נטפים מזמנו המדמם - בלבטים טכניים שנגסו בחוט-השדרה של החינוך הטהור. מתבזה במיני כינוסים, סופג עלבונות מהורים ממורמרים, משקיע שעות על ישיבות מנהליות בסוגיות טכניות של שעות תקן ופיטורי מורים...
מי שהבין לליבו ואפיו, ידע עד כמה התנפצה הטכנוקרטיה הזו אל נשמת-התורה שלו. הוא עקד בפשטות, את רוחו, את נשמתו, על-גבי מזבח החינוך הטהור בארץ הקודש.
למי מסר הרב שך את נפשו?
כך אמר הרב שך לרבי שרגא גרוסברד, קברניטו של החינוך הטהור בארץ הקודש:
"...העולם הזה שלכם – לגדל נכדים של מרן הרב אברמסקי... העולם הבא שלכם לגדל את אבנר ודודו מדימונה..."
* * *
האם כך נראים הדברים היום? האם עולם התורה האשכנזי ממתין בזרועות פרושות לעיניו הטהורות וליבו ההומה של דודו מדימונה?
אלון מרציאנו מאשקלון, עם אנינות הדעת שלו, העדנה, השקיקה לתורה המבעירה את ליבו, לא יתקבל לישיבה טובה. אף פעם, ולשום מקום. אין לו סיכוי. ואלמלא רבי חיים כהן ורשת המוסדות שהוא מתחיל לכונן, לא היה לו ולטוהר בעיניו סיכוי.
למה? כי הוא אלון. כי הוא מרציאנו. כי הוא מסורתי. כי לאבא שלו יש טלוויזיה כבוייה בבית. והעובדה שהטלוויזיה כבר לא פועלת בזכותו של אלון, לא תסלול את דרכו לעולם הישיבות. אלון 'בחר' בשם הלא נכון. בבית ה'לא נכון'. במקום מגורים שגוי.
בסוגיית קבלת תלמידים למוסדות חינוך – כולנו היסטוריונים וגיאוגרפים.
כזוהי הגישה: מי שנולד לבית ללא טלוויזיה, הוא ילד טהור. אתרוג הדר. כולך יפה ומום אין בו. מי שנאבק בטוהר ליבו והוציא את הטלוויזיה מבית הוריו – הוא מקרה סוציאלי.
אשקלוני.
'מקרה' מרציאנו.
והוא הופך בגלל סיבות שמקורן אי-שם בהיסטוריה, או בתורת הסוציולוגיה - ל'תיק' שצריך לפתור את 'בעייתו'.
מתעצם היום בסייעתא דשמיא עולם של ישיבות-קטנות; עולם מפואר, למדן. עולם קדוש. ודווקא בגלל עוצמתו הרוחנית החובקת-זרועות, הוא מכיל סמלים, מותגים, וסממנים, שרונן מחדרה, שהחל רק אתמול לחזור בעיון פעם חמישית על כתובות – לא ייקלט שם.
ואם הוא ייקלט, לאחר מסע שתדלנות מפרך – הוא כבר לא יהיה אותו רונן, עם הטוהר והנקיון בלב, שבו פגשתי אמש בחצות לילה בעירו, ליד הרשב"א.
לאחר מאבקי 'קבלה' – הוא כבר יהיה רונן עייף, שחוק, שאיבד את תומתו ואשליותיו.
* * *
גם בספרד ההיסטורית שרר יחס משפיל ומפלה – כלפי בני אשכנז. כך היה ב'תור-הזהב' הספרדי, שם לא התקבלו בצדק, תלמידים מאשכנז. כך בימי מהרלב"ח, מענקי עולם, שמלך על ירושלים, ופסל בצדק שוחטים ומוהלים מאשכנז. משום שתורה מלכה אז בארצות המזרח.
ישנם גם מקרים, שיש קושי אמיתי לקבל נערים מבתים מסויימים בפריפריות, העלולים להעכיר את טוהר בית המדרש.
אבל צריך להודות ביושר לב, שבמחוזות אשכנזיים רבים עושים שימוש-גורף בטענה הזו, ופוסלים בני ובנות תורה מזרחיים ספוגי אור קדושה ותורה.
ג) עולם הישיבות הליטאי כמקור המחיה של עולם התורה הספרדי
הזיכרון העז ביותר שלי בנעורי, קשור לעוצמות רגש-התורה של מו"ר הגאון הגדול רבי זלמן רוטברג זצ"ל.
רבי זלמן, היה סוג יהודי, שגופו הורכב מ- 98 אחוזי אהבה רוגשת לתורה, ושני אחוז של רקמות בשר – ששימשו 'כלים' להכנסת הרגש הזה לפועל...
נער רך הייתי, וההמיה שלו לכל מה שליד תורה, נדמה לתורה – עיצבה את רוחי.
באחד הימים כשלמדתי איתו בביתו, התלוננתי במרירות על שהחל לומר שיעורים בעברית. להעתיק 'הרגשים' של רבי שמעון כהן גדול, לעברית שאיתה מבקשים מיוסי מנה פלאפל בחומוס – נראה לי חילול הקודש.
"גם אני חושב כך" אמר בצער גדול. "אבל יוסי אבוטבול, שלמה סבאן, בני עליה מופלאים, הצטרפו לישיבה... נפשי קשורה בנפשם... אני חייב שיבינו אותי, אני חייב שירגישו אותי... שניהם אינם מבינים יידיש..."
אמרתי בסערת נפש:
"הראש ישיבה מבטא דיבורים של רבי ירוחם... רבי ירוחם דיבר ביידיש..."
הוא הניף את ידו בביטול מוחלט:
"מיט 'הרגשים' קייפט מען נישט תורה... אני 'מבין' גדול ברבי ירוחם, אבל 'מבין' גדול יותר בצרכי-הנפש של יוסי אבוטבול..."
אמרתי לו ברטט:
"שפה מאי עבידתיה? כשהראש ישיבה שואג בהיכל "כולא גופא דרופתקי ניהו טובי לדזכי דהווי דרופתקי דאורייתא!..." – גם השיש המרופט של ארון הקודש בישיבה מתרגש!"
זו היתה הפעם היחידה שהוא נישק אותי בחום. הנשיקה הזו מחממת את ליבי עד רגע כתיבת השורות.
* * *
עולם הישיבות הליטאי, על מגרעותיו והיחס המפלה שאכן קיים בו – בנה מן היסוד את גאוני עדות המזרח. שתל בעיניהם את ניצוץ הקדושה, ניער אותם מדלות הקיום, בנה עבורם באצבעותיו המדממות של מרן רבי אהרן קוטלר את ה"חינוך העצמאי", בנה אפילו את ש"ס.
ישנם מקרים רבים מאד של הצלחה. 'הצלחה' היינו התערות מוחלטת של ספרדים בעולם הליטאי. הכרתי בעברי בחור שלמד בשקידה עצומה, ונעשה חסיד מובהק של תורת בריסק. כיוון שקראו לו חיים, כינו אותו בישיבה בחיבה, "ר' חיים סטנסיל". החלק היפה בסיפור, שהוא היה יוצא דופן, לא ב'מזרחיות' שבו, אלא ב'בריסקר' שבו.
הקושי עם הצלחה כזו הוא בעיקר, בהמשך הדרך. לא בטוח שאת הילדים שלו, כשיידפקו על דלתות מוסדות נעולות, יכנו "חיים סטנסיל".
היום, כשעולם התורה הספרדי ספג תעצומות נפש מופלאות מזכות תכונותיו ואופיו, ופרש כנפיים משלו – הזיווג בינו לעולם הישיבות הליטאי הולך ומסתבך. תכונות האופי שונות. מרן הרב שך עצמו דיבר על כך פעמים רבות.
ד) האם יש סיכוי לנסיונות להחזיר ליושנה את עטרת תורת המזרח?
החלום הספרדי, היה ונותר: להקים חברון, מיר ופוניבז' משלהם.
נעשו, נעשים יומיום נסיונות להקמת ישיבות לבני תורה ספרדיים, שיובילו מהפך אמיתי בתפיסת החשיבות והבטחון העצמי של בני העלייה מעדות המזרח לעצמם, לרבותיהם הגדולים.
אברכים ספרדים למדנים ישנם, המודעים לקשיי אחיהם, בוגרי ישיבות ליטאיות, מצויידים בירושה מדוד עשיר, ברכה מרבי חיים, והם מנסים את מזלם. יש מתוכם גאוני תורה אמיתיים, המנסים לסלול דרך של ממש.
ההצלחה הולכת ומתעצמת. אבל הקושי הוא, בעקירת הרגלי 'חשיבות'. וגם אם הבחור מצוי בישיבה ספרדית מעולה, עיניו וליבו נשואות לא אחת לישיבות ליטאיות.
יושב לידי תלמיד ישיבת עילית ספרדית, הפורחת בחסד ה'. הוא מדבר בהתפעלות גדולה על ישיבתו:
"ישיבה נפלאה! תאמין לי, בדיוק 'כמו' 'מיר ברכפלד'!."
למה לך הדימויים? שאלתי אותו במרירות. למה לא תתרומם מכוח ישיבתך המפוארת, ותראה בה 'חי נושא את עצמו', מתוקף עצמה וחילה. למה היא אמורה להיות "כמו'".
ראש ישיבה ספרדי נכבד, ניסה להאדיר את חשיבות ישיבתו החדשה באוזני מועמדים בני עלייה. כדי לרצות אותם תיאר עד כמה הישיבה שלו חשובה:
"אם תלמד כאן שנה-שנתיים, יקבלו אותך בסוף בקלות לחברון..."
במילים אחרות: הישיבה שלי חשובה כל-כך, שאפילו חברון רוחשת לה כבוד!
וזה כמובן אומר, שלדעתו, אין לישיבה שלו חשיבות מזכות עצמה.
"אמרתי לו לראש הישיבה", סיפר לי הבחור, "אני יכול להירשם מיידית לחברון, למה לי לעבור דרך ישיבתך?"
שוב בוקעת מכאן אווירת הפטרונות, שהציבור הספרדי מינה לעצמו.
* * *
וזו למעשה אם כל הבעיות:
הציבור הספרדי עצמו ממאן או חסר-אונים, להיפרד מתפקיד ה'מקבל'. וגם אלו שמנסים להיבנות, נעזרים ב'קביים' הרגשיות, של הדימויים למקומות ה"נכונים".
"אנחנו בדיוק כמו..."
"אם תלמד כאן – יתכן שתתקבל לחברון".
גם חלק מהציבור הליטאי אחראי להאצלת הפטרונות. אבל הציבור הספרדי נוטל לעצמו את תפקיד ה'מקבל' הנכנע, בטבעיות מצמררת.
מי שמדלג על הישיבות הקדושות 'אור ברוך', 'דעת חיים, 'שארית יוסף', 'ראשית חכמה', 'ברכת אפרים', 'בית שמעיה' – ישיבות מפוארות, עם מיטב ראשי הישיבות והלומדים, במרוצתו לחברון פוניבז' ו'קול תורה' – יתקשה בבא היום להתלונן על 'פטרונות ליטאית'.
ה) מה סבורים חכמי ספרד?
הישיבות הקדושות טיפחו ביובל האחרון אלפי 'לומדים' מופלגים מעדות המזרח. בכותל המזרח של התורה הקדושה מסיבים גאוני עולם מעדות המזרח, ראשי הישיבות הספרדיים הקימו ישיבות מפוארות לבני העדות האלו, ולמרות הכל העיניים ממשיכות להיות נשואות למקום שמקבלים אותם במינונים מצומצמים.
למה?
הצגתי את השאלה הזו לפני כמה ממנהיגי היהדות הספרדית. ביניהם הגאון הגדול רבי שמעון בעדני, בעצמו חניך נובהרדוק, ויליד-בית של מרן הגרא"מ שך זי"ע.
אני גר ליד סמינר 'תהילה' בבני ברק... סמינר מצליח, זוהי אפשרות אחת מני רבות לביסוס ופריחת הסמינרים לעדות המזרח...
אף על פי כן, ממשיך הציבור הספרדי להידפק על דלתותיה של המערכת האשכנזית, וכולנו יודעים למרבה הצער שישנן אפליות בהתייחסות. השאלה היא כמובן, מדוע הציבור המפואר של בני עדות המזרח אינו משנס את מותניו ומניף את דגל העצמאות התורתית? גם בסמינרים, גם בישיבות הקדושות? מדוע לחזר על פתחי העולם האשכנזי, כשהעולם הספרדי הקים מתוכו דור מפואר של מחנכים וגדולי תורה?
הרב בעדני: "אתייחס תחילה אישית לגבי השם שהזכרת, 'תהילה'. הוא סמינר נהדר. אני הייתי שותף בהקמתו. הנכדות שלי לומדות בו. ובהחלט היינו יכולים ואמורים להקים מוסדות לעולם התורה הספרדי. גם אני אישית תמכתי בהקמת חלק מהמוסדות האלו, כמו ישיבות 'אוהל משה' של הרב משה מלכה, וישיבת 'תפארת משה' של הרב סבג, שניהם היו גם מתלמידי, ועוד.
"לעצם הענין, זו בעיה של אווירה. קשה לשנות אוירה. התפיסה היא שמקומות התורה האשכנזים הם המעולים ביותר, קשה לשנות תפיסות... גם בישיבות וגם בסמינרים, יש 'אוירה' של הזדקקות לתורתם של אחינו האשכנזים".
אבל למה? גם אם נניח שעד עכשיו כזה היה המצב, שעולם התורה האשכנזי היה מוערך יותר מסיבות כאלו ואחרות. למה להמשיך להידפק על דלתות אחרים, ולא לשנות את התפיסה מיסודה?... הרי קם בסייעתא דשמיא מקרב עדות המזרח דור של מנהיגות תורנית, גאוני עולם, ישנם אלפי אברכים מעדות המזרח, העידית של עולם התורה המסוגלים להפריח שממות... מדוע אינם מתגייסים למהפכה פנימית להאיר את עולם התורה הספרדי?
(במתינות): "מה שאתה אומר זה נכון מאד. אבל כפי שאמרתי יש אוירה. ואוירה אי אפשר לשנות בבת אחת, ולזרז הליכים נפשיים ותפיסות עולם. זה ייקח זמן. מה שאתה מבקש – אני משוכנע שזה יקרה בסוף בסייעתא דשמיא. אבל זה תהליך. הוא כבר קורה בכמויות קטנות, ובהדרגה מסויימת. אתה שואל כמה זמן? להערכתי דור אחד או שניים, עוד שני דורות יפרח עולם התורה מעדות המזרח בכוחותיו שלו..."
הצגתי בעבר את השאלה הזו, במסגרת שיחה אישית פרטית, לפני המקובל הגאון הצדיק רבי דוד אבוחצירא שליט"א, והוא ענה לי בפשטות, שלבחור עצמו אסור לחשב חשבונות. וכל עוד הוא מרגיש התעלות במוסד אשכנזי ליטאי, הוא צריך לדבוק בו. השבת עטרת יהדות ספרד, אמר רבי דוד שליט"א, איננה חובה המוטלת על כתפי הבחור עצמו.
ו) הפתרון – מוסדות לעדות המזרח; חיזוק ה"ויגבה ליבו", על-ידי הדגשת תכונות-הנפש האציליות המיוחדות ליהדות ספרד
ישנה טעות בסיסית בגישה. מי שיצליח הצלחה אמיתית בהפרחת ישיבה ספרדית, הוא לא בהכרח מי שיצליח לכנס תחת כנפיו את העילית הלמדנית.
מי שיצליח הוא מי שיצליח להחדיר בעולם הספרדי הרגשי "ויגבה ליבו".
נעשה לאחרונה נסיון אמיץ, הצובר הצלחה מופלאה, ישיבת 'דעת חיים' של הגאון רבי שלום ביטאן שליט"א מבית וגן. ישיבה מפוארת ההולכת ומגבירה חיילים בס"ד. בחורים השתכנעו כל כך מהניחוח הליטאי של הישיבה, שהיא מכונה היום 'דעס חיים'... בהגייה אשנזית-ליטאית.
שוחחתי, במסגרת שיחה פרטית, עם ראש הישיבה על הקשיים, ועל ההצלחה הגדולה.
"יש", הוא אומר, "התפכחות מרנינה אצל תלמידים מבני עדות המזרח, בהבנה של סגולותיהם. הרב שך דיבר בשעתו על כך, שכל מי שרגליו עמדו על הר סיני יש לו חלק בתורת משה. אבל אופי נטילת החלקים שונה. והרב שך עצמו אמר, שבן תורה ספרדי הלומד בישיבה ליטאית, עלול לאבד את האצילות העדנה והטוהר המיוחדים לחברה הזו.
"כשאומרים שיש 'שוני במנטליות' – אין הכוונה להעליב חוג כלשהו. הכוונה כפשוטה: 'שוני במנטליות'. בחור אשכנזי יש לו הסגולות הברוכות המרוממות ישיבה ליטאית, ובחור ספרדי יש לו הסגולות הנפלאות המרוממות ישיבה ספרדית".
בני ישיבות ספרדיות אצלכם משלימים עם התופעה?
"בן גוריון הפך בכוח הזרוע את תפארת ספרד לסוג ג'. מי שגם בארץ, וגם בעולם הישיבתי ומקטלגים אותו, ומקבלים אותו לפי אחוזים, מזדהה עם השנים עם העובדה שיש לו מין 'נכות' דמיונית, שלא יוכל לדלג עליה. שתמיד יחסר לו משהו שיש לאשכנזי, גם אם הוא הטוב שבהם.
"אני מרגיש שהפריצה הגדולה כבר החלה. יש גבול טבעי לפרק הזמן שסטיגמות נמשכות. הבחורים בישיבה שלנו גאים בהשתייכות שלהם. אנחנו גאים בסגולותינו היחודיות.
"זכור לי שהרב שך שלח פעם את הרב יצחק פרץ לוועידה חשובה בארה"ב. וכשהיו שנעלבו מכך שהם לא נשלחו, אמר, לשליחות הזו צריך מידה של תום, נקיות וטוהר, שאצלנו האשכנזים מוצאים פחות".
* * *
אחת הישיבות שיצרה בהצלחה של ממש, מהפך מוחלט בתפיסת הגישה לתורתם ואישיותם של בני עדות המזרח, היא ישיבת 'אור יוסף' בחדרה.
הסיפור הפנימי מאחורי הישיבה, הוא הסיפור המלווה גם את ישיבת 'דעת חיים'. זהו השילוב המנצח של הדגשת תעצומות הנפש והרוח בעדות המזרח, לבין הלמדנות, ואהבת התורה המבעירה את עולם התורה הליטאי.
הישיבה איננה מדחיקה את בעיית בני הישיבות בעדות המזרח. אינה 'פותרת' את הבעייה...
'אור יוסף' טוענת על-ידי 'באי-כוחה' - מאות בוגרים גדולי תורה שהצמיחה, שלא הייתה כאן מעיקרא בעיה.
גדל כאן בחדרה דור צעיר, רענן, של עדות המזרח, הניגש במלא כובד הראש לדרך הלימוד הלמדנית, המושחזת של תורת ליטא, (שגם היא, הלמדנות הישיבתית, מושתתת על חכמת יהדות ספרד: ה'מחנה אפרים', ה'שער המלך', המהרי"ט, המהר"י בן לב, המהרלב"ח ועוד), ומשלבת אל תוכן את העדינות והרגישות המזרחית, הדרך ארץ, חיוניות ה'הרגשים', ה'ביקוש' העצום, והאצילות הפשטנית.
הישיבה מצידה, גם מטפחת בעדנה, ברגישות, את הסגולות היחודיות של הנפש המזרחית.
הנסיונות המתעוררים מפעם לפעם לחיים, לפתור את 'בעיית' בני עדות המזרח, נכשלו, משום שה'פותרים' ניגשו אליה כאילו הייתה כאן 'בעייה'. הם נכשלו, משום שהצגת העניין כ'בעייה' מוכיחה שהם התעלמו מהתפארת האמיתית, לא הדמגוגית, התפארת הפנימית, המופלאה של נערי עדות המזרח, הבאים במגע ובמשא עם תהומותיה של 'שניים אוחזין'.
'אור יוסף' מוכיחה יומיום על ידי מאות חובשי ספסליה ואלפי בוגריה, כי דווקא בני עדות המזרח מצליחים, בפועל, ליצור את דמותו של בן התורה השלם, שאותו חזה בעיני רוחו רבי חיים מוולוז'ין.
* * *
הגישה של הרב ביטון, עשויה להעניק את ההשראה הגדולה, החסרה היום בחלק מישיבות עדות המזרח.
הקושי עם ישיבות ספרדיות שונות, אינו במידת למדנותן, או במרקם האנושי, הקושי טמון בחוסר ההצלחה לבנות בקרב התלמידים 'גאוות יחידה'. את ה"ויגבה ליבו".
חלק מהישיבות הספרדיות הקיימות אינו מצליח, או לא מנסה להחדיר לתלמידיו את העובדה, כי בני תורה ספרדים הם העידית שבעולם התורה.
במילים חריפות יותר:
הקושי הקיים היום בישיבות ספרדיות, אינו באיכות הנוער שם. הקושי הוא בחוסר המודעות לאיכות הזו!
* * *
הרב ביטון ניגש באומץ ובטחה לנושא של תורת עדות המזרח, כמי שמצוי במגרש ביתי בטוח. הוא אינו 'מטייח' - כי אין צורך לטייח. אינו חרד מהביטוי 'אוריינטציה מזרחית' – כי הוא רואה בה את מקור הברכה של נער שהגיע מארצות המזרח...
והוא משוכנע, שדווקא האצילות, הרגישות והעדנה המזרחיים, יהפכו לכלי מופלא בדרכו של הנער לכתר התורה, אם רק לא יחניק את הסגולות האלו, ולא ישפיל את מבטו על עצם היותו נושא שרביט האצולה הספרדי.
בן תורה ספרדי יצליח, בתנאי קודם למעשה, שיכיר, שיעריץ, את הסגולות המיוחדות לו, לעדה הספרדית המפוארת. את הכרת המעלה העצמית כינה רבי ירוחם ממיר 'כלי העבודה'. 'כלי העבודה' בעדות המזרח הן החמימות, הטוהר, נקיון הנפש, האצילות האנושית, ובעיקר, ה'ביקוש' וכלי הקיבול העצומים.
* * *
הרב ביטון תופס את ידיי ומביע ברגש המסוגנן שלו את תמצית משנתו כולה:
"אוריינטציה מזרחית היא ברכה. ושלל התכונות המזרחיות המפוארות הן כוח מנצח, כשהם שרויים בכפיפה אחת עם ה'אלול' של רבי ישראל, ועם המתיקות של רבי שמואל רוזובסקי!".
ז) גרעין חדש, מעוף חדש, בדמות רשת ישיבותיו של הרב חיים כהן
בדממה רועמת, הרחק מהקולניות המלווה מהפיכות, החל לפני כחצי שנה לקרום עור וגידים, אחד הפרוייקטים המהפכניים בעולם התורה הספרדי.
ישיבת אשקלון היא חלק מתנופה גדולה המתחוללת בחודשים האלו, על ידי רשת 'מעיין חיים ושלום', שהוקמה ביוזמתו ועידודו של הגאון רבי דוד כהן ראש ישיבת חברון.
הרעיון נוסד בעקבות גל הפריחה המרשימה של מוסדות הקירוב, שבנו תלמודי תורה בעיירות הפריפרייה. מערך תלמודי התורה של כוללי וולפסון ופעילי 'לב לאחים'.
הטרגדייה היא, שההצלחה נעצרת עם סיום הלימוד בת"ת. תלמידי התתי"ם ממשפחות מזרחיות בפריפרייה, מנסים את מזלם בישיבות קטנות ברחבי הארץ, חלק גדול ביניהם עבר קשיים התקבלות קשים, קשיי קליטה והתאקלמות במרחב זר ומנוכר. ועימו ההכרח לשהות בפנימיות לצעירים, עניין המעורר בקורת אצל גדולי ישראל.
אנחנו משקיעים, אומר רבי חיים כהן, מליונים מכספי וולפסון ו'לב לאחים' להפריח את חצרות אלוקינו ברישום לתתי"ם, וכשמגיע הרגע להניב רווחים רוחניים בגיל ההתבגרות, אנחנו מותירים אותם לבוסס...
משם הדרך לנשירה, קצרה מהדרך בין אשקלון ל'קול תורה'.
הרעיון ההולך וצובר תאוצה, הוא להפריח ישיבות לצעירים מעדות המזרח בביתם הטבעי, במקום הגידול הטבעי שלהם, ולהתמודד עם הקשיים משם. הסביבה והמשפחות. באשקלון, בשדרות, בנהרייה, בקרית גת...
כאן מתרחשת מהפיכה שקטה. הרחק מהקולניות הטבעית המתלווה ל'מהפיכות'. נשמת ה'מהפך' כאן, הוא הנסיון הקסום 'לגעת' בשורשי הגידול. לרכון בהדר לעבר האופי הטהור והאצילי של בן תורה ספרדי, בצעד המהוסס הראשון שלו, ולתמוך בו בעדנה.
"שורש הרע", אומר לי הוגה הרעיון והמייסד הרה"ג רבי חיים כהן, "הוא הנתק הקשה שבין רקע התלמידים, האווירה בבית אבא, לאווירה בבני ברק. בני עדות המזרח, הם העידית שבעידית, צריך אבל גם לזכור שהסיכויים והסיכונים קיימים במחוזות האלו במידה שווה".
בישיבה הראשונה שהקים באשקלון החל ביישום הרעיון. מטפחים שם את הנוער מן היסודות המוכרים, בסביבתו הטבעית, מטפתים את נשמת התורה שלו בכל שלבי נביטתה ולבלובה. ומסייעים ביצירת היזון חוזר בין הנער לביתו.
אם תעקור נער אשקלוני, אומר הרב כהן, מהחממה הביתית שלו, ל'זכרון מאיר' – איבדת אותו.
הישיבה הראשונה כבר פורחת בחולות אשקלון. נכנסתי להיכל הישיבה בעיצומו של 'סדר'. לצד הלהט, ה'ברען' והזרועות המונפות בריחתה של תורה, ניתן להבחין גם בטוהר. בנקיון הפנימי. "המקום הזה", אומר בהתפעלות ר"מ בישיבה, "נקי משאלת 'מעמדות' ואינטרסים של 'אגו'. מושגים מעולם התאווה הקנאה והכבוד לא פלשו למקום הזה.
כל מה שארבעים תלמידי הישיבה יודעים על עולם ישיבות ליטא, הוא עד ימיו של רבי ברוך בר. הם נותרים מוגנים מחיכוכים שונים, שאכמ"ל.
* * *
יצאנו מבית-המדרש. הלהט, הדבקות, והקדושה בעיניים, התחלפו במהירות מסחררת במגרש כדורגל שטוף נוער צבעוני, מעורב, השוכן במתחם הישיבה ממש. המעבר המצמרר, הברוטאלי, מלמד הרבה גם על עבודתו הקדושה של הרב כהן וארגונו,
אבל בעיקר על היעדים הנוצצים שם בישימון המנטאלי והרוחני של הדרום.
הקלות שבה ניתן לעקור נער אשקלוני ממגרשי כדורסל, אל הסטנדר של רבי עקיבא איגר – היא כתב-תביעה על החברה החרדית, המתחפרת במעוזים הביתיים המוכרים והנוחים.
* * *
לישיבה אין עדיין שם מסודר. שם, לכאורה הפרט הראשון בהקמת מוסד... אני מעורר על כך את אזנו של רבי חיים.
"לא חשבתי על זה", הוא אומר בהפתעה, "באמת צריך שם לישיבה".
זה מבטא את נשמת העניין. 'שם' הוא תפאורה. בחיים צריך גם תפאורה, אבל מי שמתרכז בתפאורה, הופך את מפעלו ל'שם' 'שם' הוא ענף משורש ה'יישות', שממנה מבקשת הישיבה באשקלון להימלט.
בסופו של דבר, אומר הרב כהן, אנחנו נהייה חלק מעולם הישיבות, אבל נתוני הפתיחה שלנו טובים יותר.
התלמידים כאן מרגישים טהורים. עם נפש בוטחת. נקייה.. בוטחים בעצמם. במשנתם. רבי חיים מחייך: "הילדים שלנו לעולם לא יידפקו על דלתותיך".
כן יהי רצון.
"אנחנו", נוצצות עיניו של רבי חיים בהמייה, "נטפח אלפי מרציאנו, באשקלון, בקרית-גת, בשדרות, בנהריה במושבים, ובכל מקום שניצוץ יהודי ניעור וניצת משממותיו.
"יום יבא", חולם הרב כהן, "שההבדלים בקהל השם יתבטאו רק בנוסח התפילה. לא בהבדלי 'מנטליות' גוון עור וארץ מוצא".
