תורה וספורט

לדעת רופאים רבים היום ספורט חיוני עבור שמירת הבריאות. אך בחברה הדתית (בעיקר החרדית) המודעות לספורט כחיוני לבריאות שואפת לאפס. לפחות כך הוא הדבר ברמת פסקים הלכתיים.

השאלה שלי: מדוע שרבנים לא יתאספו ויפסקו שסופט הוא עניין של פיקוח נפש. לדעתי בהכרח ללמד בישיבות את החיוניות של ספורט, תוך כדי פיתוח מודעות לנושא, יחד עם תרגילים ספורטיביים ברמה של סדרים.

SIM
במחילה מצבך הוא כמי שטענו בחטים והודה לו בשעורים. גם אם הקריטריונים שלך היו נכונים לחלוטין זה לא מעלה ולא מוריד.

אידך - היום יש חרדים שעושים פולחן מאוכל, וזה נראה מעודד ביהדות. כל הסעודות שבת, צ'ונטים וכו' מעודדים את פולחן האוכל.

עכשיו תגיד לי אתה מה עדיף, פולחן אוכל שגורם למוות בטרם עת (מדובר ב12 שנה) ולמחלות קשות (כמו סכרת שהפכה לאפידמיה), או ספורט שמקסימום שיקרה למי שיתמכר לזה (כמה כבר אפשר לעשות ספורט ביום? לא חצי שעה אלא שעתיים, אוי וי), זה שהוא יראה יותר טוב, ויהיה קצת בריא יותר - באמת אסון טבע אידך.

אולי אינך מודע, אבל בשביל רוב החילונים ספורט זה לא הנאה יותר מדי גדולה, זה גם לא "פולחן" אלא זה פשוטו כמשמעו - מודעות לבריאות. צר לי שאתה פשוט לא רואה את זה. בדיוק כמו שלחגור חגורה הוא לא פולחן, אלא פשוט מודעות לסכנה.

זה שמישהו בעולם עשה פולחן מספורט, איננו שונה ממישהו שעשה פולחן משתיית יין (וראה זה פלא גם ההלכה עשתה פולחן משתיית יין). עכשיו לא תשתה יין, בגלל כמה מפגרים שיש בעולם?

לאידך גיסא

האם אתה מרמז בדבריך שראשי הישיבות נרתעים מהנושא בגלל חששם שחלק מהתלמידים עלולים להתמכר לספורט ולהפוך אותו לפולחן ואז אולי  ישנו את אורח חייהם?

(כי אם זאת לא היתה כוונתך אז מה הקשר בין נושא האשכול שהוא פעילות גופנית יום יומית הנעשית מסיבות בריאותיות לבין פולחן הספורט שהוא עניין אחר לגמרי?)

אם לחזור לנושא האשכול:
יש להבחין בין פעילות ספורטיבית לבין פולחן הספורט. הרמב"ם דגל בשמירת הגוף וכו', אבל אין לי ספק כי אילו היה קם היום מקברו היה פוסק כי פולחן הספורט הוא העבודה זרה החזקה ביותר בתקופתנו (ובעיקר לפי הקריטריונים הרמב"מיים).

סיםסים, איני בטוח שאין רבנים כאלה, הם לא מוגדים כחרדים, אך הם דווקא מקובלים עלי הרבה יותר מאשר הרבים השקועים בד' אמות של הלכה בלבד, קרא לדוגמא אודות הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, רב המשלב ידע תורני עם ידע מדעי פילוסופי, ובהקשר אשכול זה ניתן גם להזכיר את חגורתו השחורה בקארטה דאן 2.

אוכל גם להמליץ לך להתרשם מהשו"ת באתרו אם כן אין מידי הרבה חומר, אבל אדרבה תוכל להעלות בפניו את שאלותיך ונראה מה ישיב.

תודה מיכי, אני חושב שזאת בהחלט תשובה ראויה, אך בעיני (ואני חושב כל אדם רציונלי) היא איננה מספקת.

פסיקת הרבנים איננה "עיוורת", המצב בזמנם של ראשונים איננו שונה מזמננו אנו. לא היה בית דין שקובע הלכות, מדובר באוסף רבנים שקובע הלכות כל אחד בדרכו.

אין שום בעיה להתיר בצל שעבר עליו הלילה, פשוט צריך ללכת אליבא דרמ"א, ונגמר הסיפור. וכך גם אין שום בעיה לקבוע איסורים חדשים, כמו איסור על עישון (נקבע ע"י כו"כ רבנים כזכור לי).

הבעיה היא שהרבנים מתקדמים בקצב נורא נורא איטי, אין מסגרת פסקתית מדעית, שתוכל לקבוע איסורים חדשים ולהתיר ישנים שכבר אינם מועילים. כל עוד אין דבר כזה (ולא יהיה כנראה, כי כפי שראינו לרבנים כלל לא אכפת, ואף אחד לא מרגיש בחסרון של כאלו), ההלכה תיסחב מאחור, כמו כל העולם היהודי מספר מאות שנים מאחור. אני מאמין שבעוד 500 שנה החרדים ילבשו ג'ינסים, וזה יראה לכולם מיושן, בדיוק כמו שהם לובשים שטריימלים היום.

סימסים,
ומה שאני אומר הוא כדלהלן: איסורים הלכתיים הם רק מעשים שנקבעו כאסורים, מן התורה או מדרבנן. לא כל מעשה שמגדיל את הסיכון הוא מעשה אסור, מן התורה או מדרבנן. לכן לולא קביעת חכמים לא היו אוסרים שום קלוף. אמנם יש מעשים כאלה שנאסרו על ידי חכמים מוסמכים, ולכן הם נתפסים כיום כאיסור (כמו בצל קלוף).
עליך להבין שמה שאנשים לא אוכלים זאת (למי שמקפיד), זה לא בגלל הסכנה שבזה אלא בגלל שהדבר נאסר (=נקבע כאיסור). כמו שהעובדה שאנחנו מקפידים על ייחוד כיום אינה בגלל שאנחנו חוששים מכך שנבוא לידי מעשה אסור, אלא מפני שבי"ד מוסמך קבע שהדבר אסור. הסיבה לאותה קביעה אינה ממש חשובה מבחינה הלכתית (ובודאי למ"ד שאם בטל טעם לא בטלה תקנה).
לכן אין קושי במה שאנשים מקפידים על שומים ולא על חגירת חגורות בטיחות או עשיית ספורט.
כעת אתה יכול לשאול מדוע חכמים לא קבעו איסור על אי חגירה או על אי עשיית ספורט. אבל כאן ישנם שיקולים של סמכות (אין בי"ד מוסמך ומוסכם כיום), וגם שיקולים של מינון. לחכמים כיום זה לא נראה מספיק חד משמעי וישיר כדי לקבוע איסור, ואילו לחכמים של פעם כנראה שום קלוף היה נראה כסכנה ישירה ומוחשית, ולכן הם קבעו עליו איסור.

"שום כשרות מהדרין לא תתיר בצל שעבר עליו הלילה, הסיבה היחידה לאיסור זה הוא "סכנה". אך אותם הרבנים, אוכלים אוכל מזיק לבריאות, נוסעים בלי לחגור, ולא עושים ספורט - דברים שהם מסוכנים פי מליון מאשר אכלית בצל כזה"

לי נראה שהנושא כאן אינו שייך לפסיקה הלכתית.

עד לפני זמן לא רב נחשבה אכילת ביצים או בשר אדום למסוכנת מפני שהיא מעלה את רמת הכולסטרול.
היום נודע שרק קבוצה מצומצמת באוכלוסיה צפויה לסכנה כזאת ולכל השאר מאכלים אלה נחשבים למאכלים בריאים.אם הם נאכלים במידה סבירה.(בניגוד לג'נק פוד שהוא לא בריא לכל הדעות והוא נאכל בישיבות)

כלומר המלצות בריאותיות משתנות תדיר ואי אפשר לפסוק הלכה קבועה בעניין זה.

השאלה היתה האם ראשי  הישיבות מחוייבים-לא מבחינת ההלכה אלא מבחינה אנושית פשוטה-לדאוג לתלמידיהם לאוכל בריא ולספורט או שהם יכולים לפטור עצמם ממחויבות זו  בטענה שתפקידם ללמד תורה ולא להתעסק בענייני "גשמיוס".