| נשלח ב-22/6/2009 17:31 |
|
| |
האם [- וכיצד] מנחמין משפחה פונדקאית ?
- לשכנים שלנו, זוג צעיר, היה תינוק כבן 5 חודשים הוא נפטר כתוצאה מחנק - כאשר באנו לנחם היה מי שדבר שם על כך שיש נשמות שבאו להשלים את תיקונם בעולם וכאשר הסתיים ה"תיקון " שלו, הוא הלך לעולמו.
- בתו של אברך נפטרה ילדה כבת ארבע שנים באופן טרגי בתוך בריכת מים. המספיד דבר על כך שכיוון שהיא מתה בתוך ארבע שנים של חייה, אין ספק שמדובר בנשמה גדולה שירדה לעולם ובאה על תיקונה בזמן קצר.
זה שאחריו בקש מהילדה להליץ טוב על על ישראל.
- מיד לאחר מכן, בהפרש של שבועיים, באותה שכונה, בן של משפחה שמוגדרת ע"י עצמם וע"י אחרים כבעלי תודעה רוחנית גבוהה [- מה זה ?!! ] נהרג גם הוא בנסיבות טרגייות.
המרא דאתרא הגיע לנחם, ואז שאל אותו אבי המשפחה האבל: האם כבוד הרב יכול להסביר לנו, האם יש משהו מיוחד בתקופה הזאת שגורם לאסונות הללו? ומדוע, כבוד הרב, זה קורה דווקא למשפחות תורנייות.. [ - רומז למקרה הקודם של משפחת האברך ] ?
[-כנראה שהייתי בהלם משאלות האב האבל, כי לצערי, לא זכיתי לשמוע תשובת הרב, אך במעורפל זכורני שצטט משהו מהזוה"ק ]
- בנם של משפחת ב' נדרס למוות ע"י מכונית – בניחום חולקו דפים עם פרק מהזוהר שבו מוסבר שכאשר ילדים קטנים מתים ועדיין הם בחיק אימותם, זהו הצער הגדול ביותר שיש לאם, אך בעצם מדובר בגלגול של נשמות שנוצרו מקליפות של חטא אדם הראשון שלא באו לידי מימוש[- בתרגום חופשי לא מדוייק ].
- בתו של ידידנו נפטרה לאחר מחלה ארוכה בגיל 5 שנים- בניחום, ספר אחד הרבנים על הבעש"ט שהלך לנחם משפחה שבנם הקטן מת, [-פחות או יותר זה נשמע כך בשינויים קלים] -
שאלו התלמידים את הבעש"ט: מדוע מת הילד? אמר להם : אינני יכול למסור לכם סודות "מאחורי הפרגוד". לחצו עליו מעט ואז ניאות לגלות להם. וכך סיפר הבעש"ט
מעשה שהיה כך היה. לפני שנים היה באיזור קיסר [= או שמא פריץ ?!!] שהיה חשוך ילדים. אמר לו ראש הכומרים, אם רצונך בילד, עליך לאיים על היהודים שיתפללו לא-לוהיהם שיתן לך בן, ואם לא, כל היהודים יגורשו מן הארץ.
וכך היה, התפללו היהודים ולאחר זמן אכן נולד לקיסר בן.
גדל הבן, והקיסר מסרו לראש הכומרים לחנכו. הילד שם לב ששעתיים ביום, הפדגוג לא מלמדו. שאל הילד: מדוע? ענה לו הפדגוג : כי בשעתיים אלו אני מתבודד בחדרי, ונמצא בעולמות העליונים !
הילד מאד רצה לדעת כיצד ואיך עולה רבו לעולמות העליונים. הוא השיג מפתח לחדרו של הפדגוג והתחבא שם.
לתדהמתו ראה הילד שהפדגוג מוציא טלית ותפילין [- ואולי] גם תהילים, ומתפלל במשך שעתיים כיהודי.
הנסיך התגלה לפדגוג, והפדגוג גילה לו את כל ליבו [- אולי היה יהודי] והילד רצה גם הוא להיות כמוהו וכו'
לאחר שנים כאשר מת הנסיך, נגזר עליו לבוא בגלגול ולמות, והבן של הזוג שנפטר כאן למעשה גלגולו של אותו נסיך.
- לפני שנדון בעניין, אלאה אתכם רק בעוד סיפור אחד אחרון גם הוא מהבעש"ט .
- הלך הבעש"ט לנחם משפחה שאבי המשפחה נרצח ע"י גויים בדרך. הבעש"ט הסביר זאת כך :
לפני שנים רבות פגש ראש הסנהדרין את זכריהו הנביא בדרך ונתן לו סטירה לעיני כל, משום שהוא מתנבא רע על עם ישראל. וזה גרם לכך שכל המון העם התנפלו על הנביא והרגוהו.
כאשר מת ראש הסנהדרין נגזר עליו לבוא כל פעם בגלגול ולמות כל פעם ע"י שיירצח ! והנרצח שלפנינו הוא בעצם גלגולו של אותו ראש הסנהדרין.
----------------
מכל הנ"ל למדנו -
א- כנראה כמעט כל מת / נפטר / נהרג / נרצח טרם זמנו, הוא בעצם בחזקת נשמה [-חוטאת] מדורות קודמים.
ב- כל אם ששיכלה את ילדיה היא בעצם רק בחזקת אם פונדקאית של נשמה מגולגלת.
ג- בסיפורים הנ"ל יש כדי להסביר מדוע היום, כאשר אנו נכנסים בפנים קודרות לנחם, אנו מוצאים לא פעם שאין צורך להיות קודר, היות שהאוירה בבית האבלים קלילה ועליזה, ואפילו קולות של צהלה ועליצות נשמעים שם [- סוף סוף נפגשים, לא ??] אך הכי חשוב כנראה, הוא הגילוי הגדול של המשפחה, שהמת הוא בעצם לא באמת "שלנו" !! .
[- אומנם יש להקשות ממשפחות שעדיין נוהגים לבכות על המת, אך יש לתרץ שמדובר במשפחה שלא שמעו על הנ"ל וסבורים שהמת שלהם].
מ"מ, מכל מה שהבאנו עד כאן ראוי לשאול כמה שאלות, אך נתחיל אולי בשאלה המתבקשת, והיא –
היות וכפי שראינו, כל אם שכולה, היא רק בחזקת פונדקאית של נשמה מדורות קודמים שחזרה בגלגול בגלל חטא וכיו"ב- אז מדוע צריך לשבת עליה שבעה [-אולי צריך לעשות מסיבה שנפטרנו מאותה נשמה שאולי היתה פושעת כאותו ראש סנהדרין ? ]
מה דעתכם ?
אשמח לשמוע מאנשים שיש להם ידע והבנה בגלגול נשמות, דיני אבלות פונדקאות וכיו"ב
תוקן על ידי יושל ב- 22/06/2009 17:37:20
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/6/2009 03:36 |
|
| |
יושל
<"נראה לי שר' עקיבא בברייתא דשמחות מדבר על מצוות הלווית המת שהם עשו, ולא לניחום אבלים.
כל העניין שם התרחש בבית הקברות''>
היכן כתבתי שלא היה כן?
_________
צענע
<"למה לא? האם נוסח הנחמה לא נקבע ע"י חכמים בדיוק כמו נוסח התפילה? והרי ידוע למה חכמים קבעו נוסח קבוע ואכמ"ל">
היכן ראית שנוסח הניחומין הוא נוסח שנקבע, מקסימום הוא נוסח שנתקבל, האם ע"י ש"מנחמים" אבלים" בנוסח קבוע ושפה שאינה מובנת - לא למנחם ולא למנוחם יוצאים, מצוות ניחום?
<''לפי נוסח המודעה ניתן להסיק מה הם חושבים.יש לך רעיון אחר?''>
יש לי. הם "רוצים" ל"התאבל" ולא לענות לשאלות דביליות של "חברים לרגע", שמעולם לא התעניינו (ולא יתעניינו בעתיד) בשלומם או בשלום הנפטר, הנראה לך שכוונתם לידידים (שלהם או של הנפטר) או קרובי משפחה?
<''אבל בגלל שכך מקובל, הם נאלצים לשחק את המשחק ולהקשיב "למנחמים".ומפני שהמנחמים הרי לא יודעים מה מתחולל בנפש האבל הרי שהם מקיימים מצוות ניחום אבלים והכל בא על מקומו בשלום">
שינחמו בטלפתיה ויחשבו שהאבלים קולטים את השדרים ומתנחמים.
תוקן על ידי נישטאיך ב- 29/06/2009 3:42:47
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/6/2009 22:17 |
|
| |
לנישטאיך
"האם אמירת "המקום ינחם אתכם" מקבילה לאמירת "יקום פורקן"?"
למה לא?האם נוסח הנחמה לא נקבע ע"י חכמים בדיוק כמו נוסח התפילה? והרי ידוע למה חכמים קבעו נוסח קבוע ואכמ"ל.
"מנין לך מה "הם" חושבים?"
לפי נוסח המודעה ניתן להסיק מה הם חושבים.יש לך רעיון אחר?
"למי נאמרה הלכה זו? לחילונים?"
"ישנם אבלים שזקוקים להם וישנם שאינם זקוקים"
אז אתה מודה שגם אצל החרדים ישנם כאלה שאינם זקוקים. אבל בגלל שכך מקובל הם נאלצים לשחק את המשחק ולהקשיב "למנחמים".ומפני שהמנחמים הרי לא יודעים מה מתחולל בנפש האבל הרי שהם מקיימים מצוות ניחום אבלים והכל בא על מקומו בשלום.
תוקן על ידי צענערענע ב- 28/06/2009 22:16:04
|
|
|
|
| נשלח ב-28/6/2009 19:19 |
|
| |
לנישטאיך,
נראה לי שר' עקיבא בברייתא דשמחות מדבר על מצוות הלווית המת שהם עשו, ולא לניחום אבלים.
כל העניין שם התרחש בבית הקברות.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/6/2009 03:15 |
|
| |
צענע
<"ברגע שאומרים: המקום ינחם וכו' יוצאים ידי חובת ניחום אבלים. ואני לא התכוונתי שיבואו ויצאו ולא יגידו דבר">
האם אמירת "המקום ינחם אתכם" מקבילה לאמירת "יקום פורקן"?
החילוניים בבקשתם במודעות העיתונים מוכיחים שאין שום צורך לנפש האדם בניחום הזה ..להפך. בניגוד לשמחות כמו חתונה בר מצווה או ברית מילה שאז אנשים רוצים לשתף ולשמוח ביחד הרי שבשעת אבל באופן טבעי אדם רוצה לבכות עם הקרובים לו בלבד, להתכנס לתוך עצמו ולא לפגוש אנשים">
מנין לך מה "הם" חושבים?
" ... מה שאין כן מצות של גמילות חסדים וצדקה וכיוצא, שכל מצותן היא בשביל הנאת האחרים, וכשהם אינם רוצים אין כאן מצוה, והוא הדין לבקור חולים והבאת שלום בין אדם לחברו ותנחומי אבלים שאין מברכים עליהם, שאם חברו אינו רוצה בכך נעקרת המצוה". (אנציקלופדיה תלמודית כרך ד, ערך "ברכת המצוות" ליד הערה 64).
למי נאמרה הלכה זו? לחילונים?
<"הנושא שאני דיברתי עליו היה האם האבל זקוק בכלל למנחמים?''>
ישנם אבלים שזקוקים להם וישנם שאינם זקוקים.
תוקן על ידי נישטאיך ב- 28/06/2009 3:19:18
|
|
|
|
| נשלח ב-27/6/2009 21:38 |
|
| |
לנישטאיך
"אולי יש להם שכר אם באו בכוונה לנחמו, אך כשלא מנחמים אותו לא מקיימים את מצוות מיחום אבלים. "
כך כתבת.
ברגע שאומרים:המקום ינחם וכו' יוצאים ידי חובת ניחום אבלים. ואני לא התכוונתי שיבואו ויצאו ולא יגידו דבר.
וגם שאתה משמח חתן החתן לא הופך ללולב בגלל זה אבל אתה עדיין מקיים מצווה.
הנושא שאני דיברתי עליו היה האם האבל זקוק בכלל למנחמים?
החילוניים בבקשתם במודעות העיתונים מוכיחים שאין שום צורך לנפש האדם בניחום הזה ..להפך. בניגוד לשמחות כמו חתונה בר מצווה או ברית מילה שאז אנשים רוצים לשתף ולשמוח ביחד הרי שבשעת אבל באופן טבעי אדם רוצה לבכות עם הקרובים לו בלבד,להתכנס לתוך עצמו ולא לפגוש אנשים.
.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/6/2009 16:21 |
|
| |
תיקון:
מה שהבאתי בהודעתי הקודמת בשם מסכת שמחות, הוא נוסח הילקו"ש (פרשת יתרו רמז רע"א) בעוד שנוסח מסכת שמחות הוא:
"נתקבצו קהל גדול לכבוד בנו של רבי עקיבא ...".
תוקן על ידי נישטאיך ב- 27/06/2009 16:22:44
|
|
|
|
| נשלח ב-27/6/2009 14:58 |
|
| |
עם צאת השבת
צענע
<"אלא שאצל שומרי תומ"צ קיימת מצוות ניחום אבלים והבאים עושים אותה רק מפני המצווה מפני שאכן שום נחמה לא תשנה את הצער העמוק. ואכן המצווה היא לבוא,לשבת עם האבל''>
אצל שומרי תומ"צ קיימת מצוות "ניחום אבלים", ולא "ביקור אבלים", מצוות ניחום אבלים אינה כמצוות העליה לרגל-לראות ולהראות ולהצטלם, ראה לדוגמה כאן:
ראה מה כתב הרמב"ם (הלכות אבל פרק יד הלכה א):
"מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות''.
ובהלכות אבל פרק יג הלכה ג:
" … וכיון שנענע בראשו שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו, שלא יטריחוהו יותר מדאי''.
האבל לא נועד שיקיימו בו מצוות, והוא אינו לולב לנענע אותו או תרנגולת לכפרות, המצווה היא לנחם אותו ולא פחות , אולי יש להם שכר אם באו בכוונה לנחמו, אך כשלא מנחמים אותו לא מקיימים את מצוות מיחום אבלים.
ראה מסכת שמחות פרק ח הלכה יג:
"תניא אין מבטלין תלמוד תורה עד שתצא נשמתו וכשמת שמעון בנו של רבי עקיבא נתקבצו קהל גדול לקברו אמר להם רבי עקיבא הוציאו לי ספסל בין הקברות וישב עליו ודרש ואמר אחינו ישראל שמעוני לא שאני חכם יש כאן חכמים ממני לא שאני עשיר יש כאן עשירים ממני אנשי דרום מכירין את רבי עקיבא אנשי הגליל מאין מכירין האנשים מכירין את עקיבא הנשים והטף מאין מכירין אמר להם יודע אני ששכרכם מרובה שלא נצטערתם ובאתם אלא לשם מצוה, מנוחם אני שאילו היו לי שבעה בנים וקברתים יודע אני שבני בן העולם הבא שזיכה את הרבים ...".
תוקן על ידי נישטאיך ב- 27/06/2009 15:54:23
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/6/2009 13:03 |
|
| |
בעיתונים חילוניים ניתן לראות פעמים רבות את הבקשה,:נא להמנע מבקורי תנחומים"ואכן ההגיון אומר שבני המשפחה מעדיפים להתכנס באבלם הפרטי ולבכות את יקירם בלי התערבות של מנחמים .
אלא שאצל שומרי תומ"צ קיימת מצוות ניחום אבלים והבאים עושים אותה רק מפני המצווה מפני שאכן שום נחמה לא תשנה את הצער העמוק. ואכן המצווה היא לבוא,לשבת עם האבל,
"לא כנהוג "...כדי שלא יהיה שקט, נאמר כמה מילים וכו' " - יושבין דווין צוו חכמים (= מסוגל לבכות? תבכה, אם לא, תהיה בשקט, זה לא מקום להתאמן בהרצאות "(כפי שכתב יושל)ובכך יוצאים ידי חובת המצווה.
המאמין האמיתי אינו זקוק לסיפורי מעשיות אלא הוא מאמין שה' נתן וה' לקח והחיים הם רק פיקדון שניתן לזמן קצוב.הוא יודע שהבאים אליו באים כדי לקיים מצווה והוא ,בניגוד לחילוניים,מאפשר להם זאת בגלל המצווה .
|
|
|
|
| נשלח ב-26/6/2009 12:42 |
|
| |
למיימוני
1- א כתבת : [ מדוע מתים ילדים קטנים? זו שאלה כואבת מאד. אם אין מיתה בלא עוון, מה יכול להיות העוון של ילד קטן? ואם נאמר שהילד נענש ומת בגלל הוריו, תחושתנו, אולי המודרנית, לגבי צדק ויושר נפגעת. נכון שבמקורות כתוב כי ילדים נענשים בעוון חטאי הוריהם, אבל האם צריך אדם להענש בשל חבירו ?]
לענ"ד הליכה בדרך זו תביא אותך לחפש השקפות שיהיה לך נוח לחיות איתם [= או להתפתל עפ"י דרום חוקר], ואין צורך בכך היות ולא כתוב נענשים בעוון הוריהם וכו' אלא מתים בעוון וכו', כך שהעונש נשאר להורים בלבד.
כמו"כ, להזכירך, הגמ' בשבת לב:
רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים שנאמר (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף הא-להים על קולך וחבל את מעשה ידיך איזה הן מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו של אדם ת"ר בעון נדרים בנים מתים דברי ר"א בר"ש...
2- כתבת : ב. האם התיאוריה על גלגולים היא אמיתית? האם הטענות לגבי "תיקון" הן אמיתיות? האם היישום של התיאוריה על גלגולים ועל "תיקון" הוא אמיתי לגבי מקרה מסויים, לא עלינו, ואיך אפשר לדעת זאת?
א- בעניין הזה אני אתך ועם הרס"ג.
ב- כתב הרמבם [- וכן השו"ע]
- בְּשָׁעָה שֶׁיִּיקַץ בְּסוֹף שִׁינָתוֹ, מְבָרֵךְ וְהוּא עַל מִטָּתוֹ כָּךְ: אֱ-לֹהַי, הַנְּשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה--אַתָּה בְרָאתָהּ, וְאַתָּה יְצַרְתָּהּ, וְאַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עֲתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי, וְאַתָּה עֲתִיד לְהַחְזִירָהּ לִי לָעֲתִיד לָבוֹא; וְכָל זְמָן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי, מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהַי, רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים וכו'
למותר לציין שלא הזכירו חז"ל בנוסח הזה את האפשרות של נשמה מגולגלת. ולא עוד אלא שנוסח זה סותר את האפשרות הזו, היות והנחת יסוד בברכה זו היא שהנשמה נבראה יוצרה ונופחה עבור המברך באופן מיוחד ועל כך הוא מודה לה'.
ולא עוד אלא שאם ה' נוטלה ממנו הוא מחזירה אליו לעתיד לבוא, אך מה יהיה דינו של אדם עם נשמה מגולגלת ? האם כל חייו הוציא דבר שקר מפיו ?
[ -אולי כאן המקום להעיר שאלו שקמים כל בוקר ואומרים מודה אני... שהחזרת בי נשמתי וכו', גם הם בכלל ויחפאו דברים אשר לא כן על ה', וזאת משני טעמים
א– לא חז"ל ולא רמב"ם ולא שו"ע ולך נושאי כליו על אתר, לא תקנו לומר מודה אני , אלא את נוסח א-להי נשמה וכו' דווקא.
ב- למרות שחז"ל אמרו ששינה היא אחד מששים ממיתה, הרי שבשעת השינה ה' לא נוטל את הנשמה ומחזירה לאחר מכן, כי האדם חי ב"ה גם כשהוא ישן. ואם אדם מתעקש לומר זאת, אז כדאי שיאמר מודה אני גם לאחר שינה של צהריים.
אומנם אני מודע לכך שקשה מאד למי שהורגל בכך להפסיק לומר זאת, מה גם שזו גזרה שאין ציבור הגננות יכולות לעמוד בה, לפיכך המצליח בכל זאת להתיר נוסח מודה אני תע"ב וכו' ]
2- רמב"ם בהל' אבל יג, בהשמטה -
כֵּיצַד מְנַחֲמִין אֶת הָאֲבֵלִים וכו'... הָאֲבֵלִים עוֹמְדִין לִשְׂמֹאל הַמְּנַחֲמִין, וְכָל הַמְּנַחֲמִין בָּאִים אֵצֶל הָאֲבֵלִים אֶחָד אֶחָד, וְאוֹמְרִין לָהֶם תְּנֻחֲמוּ מִן הַשָּׁמַיִם; וְאַחַר כָּךְ הוֹלֵךְ הָאָבֵל לְבֵיתוֹ. וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מִשִּׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת, בָּאִים בְּנֵי אָדָם לְנַחֲמוֹ, בֵּין שֶׁבָּאוּ פָּנִים חֲדָשׁוֹת, בֵּין שֶׁלֹּא בָאוּ.
יג,ג הָאָבֵל מֵסַב בָּרֹאשׁ [= כנראה במקום שהוא רואה את הבאים לנחמו והם רואים אותו ]; וְאֵין הַמְּנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב אֵלָא עַל גַּבֵּי קַרְקָע, שֶׁנֶּאֱמָר "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ" (איוב ב,יג).
[= האבל יושב על הארץ, ולא על כסא של חוף הים, (אלא אם כן הוא כבד גוף ביותר או אדם מוגבל וכיו"ב), וגם המנחמים יושבים כמוהו על הרצפה, בכך הם מביעים הזדהות עם כאבו של האבל. הלשון אין רשאין וכו' מראה על תוקף וחומר האיסור, לפיכך לענ"ד מי שלא יכול לעשות זאת מסיבה כלשהי - עדיף שיעמוד שם ( כי אין איסור מפורש לעמידה) אך לא ישב על כיסא ] .
וְאֵינָן רַשָּׁאִין לוֹמַר דָּבָר, עַד שֶׁיִּפְתַּח הָאָבֵל תְּחִלָּה אֶת פִּיו--שֶׁנֶּאֱמָר "וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו, דָּבָר" (שם), וּכְתִיב "אַחֲרֵי כֵן, פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ, וַיְקַלֵּל, אֶת יוֹמוֹ" (איוב ג,א), "וַיַּעַן, אֱלִיפַז" (איוב ד,א). [= ואין רשאין וכו' היינו אסור להתנדב לדבר ואפ' ( - וכ"ש ) דברי תורה וכדלקמן ]
וְכֵיוָן שֶׁנִּעְנַע הָאָבֵל בְּרֹאשׁוֹ--שׁוּב אֵין הַמְּנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב אֶצְלוֹ, שֶׁלֹּא יַטְרִיחוּהוּ יוֹתֵר מִדַּי. [= עניין של נימוס ודרך ארץ, כדי שלא להפוך את האבל למקום של מפגש חברתי מהנה או בית מרעות. ברם, מנחם שלא מצליח בכך, ויודע בתוכו שהוא נשאר בשביל החבר'ה , כאילו הוא אומר לאבל " היה נהדר על הכיפ'ך, אני שמח מאד שזה קרה לך, בזכותך פגשתי את החבר'ה, תמשיך כך, תשתדל שזה יקרה שוב בקרוב... וכו'..." מ"מ אם האבל רואה שזה המצב, כדאי שיחזיר להם " בקרוב אצלכם" ]
יג,ח אֵין שׁוֹתִין בְּבֵית הָאָבֵל יָתֵר עַל עֲשָׂרָה כּוֹסוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד--שְׁלוֹשָׁה קֹדֶם אֲכִילָה, וּשְׁלוֹשָׁה בְּתוֹךְ אֲכִילָה, וְאַרְבָּעָה אַחַר אֲכִילָה; וְלֹא יוֹסִיף, שֶׁמֶּא יִשְׁתַּכַּר. [= נראה שבזמנם לא היה פפסי ולא קולה ושתו מה שיש , היינו יין ותירוש ]
יג,ט אֵין אוֹמְרִין שְׁמוּעָה וְהַגָּדָה בְּבֵית הָאָבֵל, אֵלָא יוֹשְׁבִין דּוֹוִין. [= נסו לתאר לעצמכם כיצד נראה בית האבל עם יישום הלכה זאת למעשה, שקט דממה, כולם מכונסים בתוך עצמם כאבלים, אולי חושבים על מהות המיתה, וחווין למעשה את דע מאין באת ולאן אתה הולך וכו', אין דברים ודיבורים שמסיחים את הדעת מהאבל ומהאסון שקרה, אין פוליטיקה ובדיחות, הכל מתאים למעמד, מתי נתבונן ביום המוות ונפשפש במעשינו אם לא ברגעים אלו ? אלו נסיבות מתאימות יותר אם לא בבית האבל ? ואם לא עשינו זאת כאן, האם יש סיכוי טוב יותר שנעשה זאת בזמן אחר פחות מתאים ? האם לא מדובר ברגעים יקרים של התבוננות אמתית ? - לא כנהוג "...כדי שלא יהיה שקט, נאמר כמה מילים וכו' " - יושבין דווין צוו חכמים (= מסוגל לבכות? תבכה, אם לא, תהיה בשקט, זה לא מקום להתאמן בהרצאות ]
אין אומרים שמועה (= שמועה, דברים של תושב"ע ובפרט מה שקבלנו ממשה רבנו ! ) . הגדה = אגדות, שהרי הם מהנים ומשמחים את הלב, ואם התנדבנו לומר דברי הגדה כאלו בבית האבל, אנו גורמים למנחמים (-ולאבלים) לשמוח במקום שנועד להתאבל בו
ודאי מוכר לכם, עומד דרשן ודורש באגדות, ומרגיש שהוא עושה את הדבר הטוב ביותר, תוך כדי שהוא רומס בהבל פיו את כל ציווי חז"ל הנ"ל, והוא מתלהב מדברי עצמו, ומלהיב גם את ה"מנחמים" האחרים עמו, עד שיוצא להם ריר מהשפתיים מרוב הנאה (= אמיתית יש לומר ). אז נתפלא אם כשיצאו יאמרו/ יחשבו בלבם " איזה כיף היה..." " שמענו דברי תורה וחידושים, הלוואי עוד פעם .." וכנ"ל.
אני מודע לכך שברוב המקרים האבל עצמו רואה את אוירת השמחה והעליצות של ה"מנחמים" בביתו – ואז הוא מבקש שיאמרו (- לפחות) דברי תורה – אך לענ"ד, הוא הפסיד את האווירה שחז"ל רצו להשוות לשבעת ימי האבלות. ומ"מ - אין אומרים שמועה והגדה בבית האבל, כ"ש שאין דיבורים על פוליטיקה ואין בדיחות .
אם האבל מבקש לומר משהו בעצמו, כדאי לבקש ממנו לומר דברים שהצטיין בהם הנפטר כדי שנחוש את גודל האבידה. ברם, אם הוא מבקש בכ"ז שיאמרו משהו – כדאי לומר כנ"ל דברים או תכונות שהצטיין בהם הנפטר, או לחילופין, לדבר על עניינים של מוות ומיתה ועל הצורך לנצל את חיינו כדי לנחול חיי עולם וכו', מ"מ שהשיחה תהיה לתועלת השומעים, כך לענ"ד ]
וכך סיים שם רמב"ם - כָּל מִי שֶׁלֹּא מִתְאַבֵּל כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּ חֲכָמִים, הֲרֵי זֶה אַכְזָרִי; אֵלָא יִפְחַד וְיִדְאַג וִיפַשְׁפַּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, וְיַחְזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁמֵּת, תִּדְאַג כָּל הַחֲבוּרָה כֻּלָּהּ.
כָּל שְׁלוֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים, יִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ עַל כְּתֵפוֹ; מִשְּׁלוֹשָׁה וְעַד שִׁבְעָה, מֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית; מִכָּאן וְאִלַּךְ, עוֹבֶרֶת כְּנֶגְדוֹ בַּשּׁוּק. כָּל זֶה כְּדֵי לְהָכִין עַצְמוֹ לַחְזֹר, וְיֵעוֹר מִשִּׁינָתוֹ, וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא-חָלוּ" (ירמיהו ה,ג), מִכְּלַל שֶׁצָּרִיךְ לְהָקִיץ וְלָחוּל.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/6/2009 11:36 |
|
| |
מיימוני כלומר העונש אינו חינוכי ואינו תלוי במודעות אלא חוב שצריך לפורעו בצורה זו או אחרת.
הסםור היה על הרב גוסטמאן שניחם כך את חתן פרש ישראל, פרופ' אומן אביו של שלמה הי"ד. ראה http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/4975
|
|
|
|
| נשלח ב-26/6/2009 11:01 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | |
יהודים
מה שהבאתי דוגמא מרעי איוב הוא גם דוגמא שמצדיקה מה שכתבת. אכן אני לא הייתי מנסה לשכנע אבלים להסתכל על העולם באופן מיימוניסטי, כלומר כמו שאני משתדל לראות את החיים והעולם והיהדות. אמנם, אם עלי להציע דברי ניחומים אני משתדל להתרכז במה שנראה לי אמיתי ומועיל באותו הזמן.
|
|
גם ספר איוב היה "מדריך לניחומים", עדיין, רעי איוב הם לא דוגמא טובה לקבלת אמונות ותגובות האחר. הדיון בשאלת הגמול התחיל אמנם במטרה לנחם, אבל התדרדר עד מהרה לנסיונות שכנוע (שלא לומר כמעט מכות) בין שני צדדים שלכל אחד מהם תפיסת עולם שונה (אם כי לא לגמרי מנוגדת).
למרות שאני בהחלט מסכים שגישה של מתינות ושלום היא הגישה הנכונה, צריך להודות שההתחמקות במשך דורות מהתשובה לשאלה שניסחת- לגבי מה שראוי לעשות למען אדם בשעה קשה (ולאו דוקא אבל!) שמוצא נחמה בדברי שקר ושטות, או אפילו בדברי איסור, היא שיצרה את הריק (ואקום בלעז) שהביא לשגשוג דברים אלו.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-26/6/2009 03:45 |
|
| |
מימוני
<"אציין דוגמא בולטת. חברי איוב באו לנחמו. חלק מהניחום היה לעסוק בשאלה התיאולוגית על הגמול. הם לא הצליחו בנחמה, אבל זה מה שהם ניסו לעשות. כלומר, גם אם הנסיון כשל, עצם המטרה היתה ראויה, הלא כן">
כן ולא כן, ספר איוב אינו "מדריך לניחומים", אלא ספר הדן בשאלות "תיאולוגיות" שונות (הנמצאות אצל כל אדם, בצורה זו או אחרת, חוץ מאצל היודעים שמיתתו של תינוק היא מפני שהוא "גמר לעשות" את התיקונים שלו, וכי ייסורים הם "כייף" כי הם ממרקים, וכך הוא גם העוני, כי הוא חוסך למת את הדאגה מי יטפל בכל הרכוש שהוא צבר בחייו), ש"הולבשו" על דמותם של יואב ורעיו שבאו לנחמו, מפני שבזמן אבל מתעוררות השאלות (בקול רם) של שכר ועונש, של הצדק האלוקי ועוד שאלות דומות שהועלו בספר איוב, ולכן גם ישנה דעה בתלמוד (בבא בתרא דף טו עמוד א) ש"איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה".
תוקן על ידי נישטאיך ב- 26/06/2009 3:47:15
|
|
|
|
| נשלח ב-26/6/2009 00:40 |
|
| |
נישטאיך
אעיין לכשירוח. אבל ההגדרה שלך היא מה שכנראה הבנתי גם קודם -אבל זה לא סיפק אותי ברגע שעלתה אצלי השאלה. כפי שהעתקתי גם בשם ניסן רובין, נראה לי שניחום כולל כמה וכמה דברים אם גם הכותרת הכללית יכולה להיות כדבריך.
אציין דוגמא בולטת. חברי איוב באו לנחמו. חלק מהניחום היה לעסוק בשאלה התיאולוגית על הגמול. הם לא הצליחו בנחמה, אבל זה מה שהם ניסו לעשות. כלומר, גם אם הנסיון כשל, עצם המטרה היתה ראויה, הלא כן.
לפיכך יש למיין ולומר כי ניחום כולל את הפן הרגשי והפסיכולוגי אבל גם הסוציולוגי ואם צריך גם התיאולוגי. אדם זקוק שיסייעו לו להתפייס עם אלקיו.
יהודים
מה שהבאתי דוגמא מרעי איוב הוא גם דוגמא שמצדיקה מה שכתבת. אכן אני לא הייתי מנסה לשכנע אבלים להסתכל על העולם באופן מיימוניסטי, כלומר כמו שאני משתדל לראות את החיים והעולם והיהדות. אמנם, אם עלי להציע דברי ניחומים אני משתדל להתרכז במה שנראה לי אמיתי ומועיל באותו הזמן.
ומתוך דבריך עולה שאלה גדולה. מה ראוי לעשות למען אדם בשעה קשה שמוצא נחמה בדברי שקר ושטות, או אפילו בדברי איסור. אין לי תשובה, אבל אני יכול להבין בנקל שזו שאלה.
בעל בעמיו
אני משער שההנחה היא שאדם אינו חייב להיות מודע לעונש ולטעם של העונש כדי לצאת ידי חובה. זה כנראה מתוך התפיסה של עונש ככפרה. הגע בעצמך: האם צריך לדעת כיצד אנטיביוטיקה מועילה כדי להתרפא מדלקת? האם בכלל צריך להיות מודע לכך שמקבלים זריקה או גלולות? מספיק שזה עובד.
***
באחד האשכולות הובא על ניחום שניחם רב חרדי אב שבנו נהרג בצבא ואמר לו כי בנו שלו נהרג בשואה כילד, ואילו בנו של האבל, החייל, נהרג כשהוא נלחם ומגן על עצמו ועל עם ישראל, והרי זה עדיף וגדול יותר. אני חושש שאיני מצטט במדוייק. אולי מישהו זוכר את המראה מקום. יש לשים לב כי הרב לא דיבר על תיקונים ולא על גלגולים...
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
>
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/6/2009 21:09 |
|
| |
מוזר לי שכמה תגובות כאן -אינן מכירות בכך שישנם אנשים עם אמונות שונות משלהם, ועם תגובות שונות משלהם למקרה מוות או כל אסון אחר.
נושא הלגיטימיות והאמת באמונת האבל אינה רלוונטית כאשר באים להרגיע אדם.
לכל אדם יש לפנות בדרכו שלו. איני סבור שניתן לבוא אל אבֵל מתרבות/אמונה שונה - ובשעתו הקשה להסביר לו שאין שום "תיקונים" ו"גלגולים" בעולם, בה בשעה שזה מה שהוא מצפה לשמוע, ובזאת הוא יתנחם.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/6/2009 17:31 |
|
| |
יושל
<"לשכנים שלנו, זוג צעיר, היה תינוק כבן 5 חודשים הוא נפטר כתוצאה מחנק - כאשר באנו לנחם היה מי שדבר שם על כך שיש נשמות שבאו להשלים את תיקונם בעולם וכאשר הסתיים ה"תיקון " שלו, הוא הלך לעולמו'':>
דברי הרב ה"מנחם" הזכירו לי את סיפורי הרבנים על "נשמתם הגבוהה" של הילדים האוטיסטיים, האם אתה מכיר רב שהיה רוצה שילדיו יהיו אוטיסטים?
<"בתו של אברך נפטרה ילדה כבת ארבע שנים באופן טרגי בתוך בריכת מים. המספיד דבר על כך שכיוון שהיא מתה בתוך ארבע שנים של חייה, אין ספק שמדובר בנשמה גדולה שירדה לעולם ובאה על תיקונה בזמן קצר">
האם אותו "רב" רוצה שילדיו יגמרו את "תיקונם" בעת לידתם?
<"זה שאחריו בקש מהילדה להליץ טוב על על ישראל">
את זה יכול לעשות גם מי שמת בזקנותו.
<"בסיפורים הנ"ל יש כדי להסביר מדוע היום, כאשר אנו נכנסים בפנים קודרות לנחם, אנו מוצאים לא פעם שאין צורך להיות קודר, היות שהאוירה בבית האבלים קלילה ועליזה, ואפילו קולות של צהלה ועליצות נשמעים שם">
אולי הם נוהגין כתקנת רבן גמליאל של עשר כוסות בבית האבל, ולא שמעו על ביטולה, (ברייתא כתובות דף ח ע"ב, וראה רש"י שם).
<"[- אומנם יש להקשות ממשפחות שעדיין נוהגים לבכות על המת, אך יש לתרץ שמדובר במשפחה שלא שמעו על הנ"ל וסבורים שהמת שלהם]">
אולי הם יודעים מהגמרא במוע"ק דף כ"ז עמוד ב: "... אל תבכו למת יותר מדי ... הא כיצד? שלושה ימים לבכי ושבעה להספד".
<"מה דעתכם ?">
מכל הנ"ל למדינו שכל אותם הרבנים שידעו על גלגולים ותיקונים לא ידעו מדברי הפסוק ( (איוב פרק יג פסוק ה):
"מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה".
______________
מיימוני
<"לגבי ניחום, כבר כתב נישטאיך תשובה ארוכה ומפורטת. אני נאלץ להזדקק לה מפני שאין לי עצמי תשובה ברורה מה בדיוק כלול במצות ניחום">
למצוות ניחום אין נוסחאות, ולה מטרה אחת בלבד: לסייע לאבל לעבור את השעות הקשות, בתקווה שעם הזמן הוא ילמד לחיות עם אובדנו, כך הבנתי מהאנציקלופדיה התלמודית כרך כד, ערך יין (טורים רכד- רכה):
"יין משכח את הצער, כמו שנאמר: תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ישתה וישכח רישו123, [טור רכה] ומטעם זה תקנו חכמים עשר כוסות בבית האבל124, להרבות לו בשתיה125, וכן אמרו: לא נברא יין אלא לנחם בו אבלים וכו'126, ומצוה להשקות את האבל יין כדי לנחמו לשכח צערו127''.
_____________
123. משלי לא ו - ז. ועי' ב"ב י א: פחד קשה יין מפיגו, וב"מ סו ב ורש"י ד"ה לפכוחי. על היוצא ליהרג, שמשקים אותו יין כדי שתטרף דעתו, ע"ע מיתת בית דין. ועי' ברכות נז א: יש שותהו (בחלום) וטוב לו כו', ויש שותהו ורע לו שנאמר "תנו שכר כו'".
[טור רכה] 124. ברייתא כתובות ח ב; שמחות פי"ד וירושלמי ברכות פ"ג ה"א. וע"ע הבראה, כרך ח עמ' קמ. ועי' תענית יג ב: מאי שנא מבשר ויין, התם לפכוחי פחדא הוא דעביד.
125. רש"י כתובות שם: כדכתיב תנו שכר כו'.
126. סנהדרין ע א וש"נ, ועי"ש שלמדוהו מהכתוב: ויין למרי נפש, וברש"י שם ד"ה למרי: לאבלים לפכוחי צערייהו.
127. טור או"ח סי' תקנב.
 |
|
|
|
|
|