בשלב זה נשאלו הקטיגור והסניגור אם יש להם מה להוסיף? והם השיבו בשלילה.
שרון מרגיש פחד נוראי...פחד איום ונורא, למרות שתחושתו באותה שעה היתה טובה מאוד, הוא לא חש שוב כאב, שום הגבלה, רק שחרור מוחלט, אך מתח נורא השתלט עליו...מה יהיה הלאה? מה הולך להתרחש עכשיו? מה יקרה עתה? הוא מרגיש כי הוא עומד לפני הרגע הגדול...הגדול מכל...אוי רבונו של עולם...איזה פחד...איזה מורא...איזו אימה...והנה יום הדין...יום הדין הגדול והנורא...
"...ואז דיבר השופט...קול חזק ואדיר שבקע מהאור הגדול המסנוור...השופט שאל בקול מהדהד, שממש חדר ונכנס לתוך כל העצמות...האם אתה מקבל על עצמך את הדברים שצריך לעשות?"
הוא פירט שלושה דברים מסוימים ,ששרון מסרב לחזור עליהם. שרון השיב שהוא מתחייב על דבר אחד, ובקשר לשני הדבריםהאחרים הוא מבטיח להשתדל.
שאלו את שרון האם הוא רוצה לרדת לעולם הזה בגוף שלו או בגוף אחר, ושרון בחר לחזור בגופו שלו.
השופט אמר – "אתה תרד ותלך עם הייעוד שלך לתקן כל מה שצריך, דע לך שאתה עומד לסבול מאוד, אבל הייסורים מכפרים ואתה צריך להודות עליהם, להודות על הייסורים".
הסבירו לשרון שהכל השגחה, שלכל דבר בעולם יש סיבה, אפילו נייר אינו עף ממקום למקום בלי סיבה.
הסבירו לו שלכל פגיעה יש סיבה. "כל מקום שנפגע לי בגוף יש לו סיבה וכוונה מיוחדת ואני יודע אותם", אמר שרון בהדגשה מיוחדת, אבל סירב לפרט ולהסביר.
יש מנהיג לבירה, יש מי שמנהל את העולם, אמרו לו, לא אתה מנהל את העולם, עליך לדעת זאת, אמרו לו שעליו להרבות בחסד ולשמור על המשפחה.
ממש ברגע האחרון לפני תום המשפט, הזכירו פתאום, שיש זוג בנס ציונה שעומד להתגרש בימים אלה והדבר הזה גורם לצער גדול מאוד בשמים.
"למה הם אמרו לי את זה?" שאל אותי שרון בסוף השיחזור. "מה זה קשור אלי?"
שאלתי אותו מי הם בני הזוג. בתחילה הוא סירב לומר, רק אמר שהוא מנסה כל הזמן להבין למה אומרים לו זאת? מה קשור העניין למשפט שלו. חשבתי, שאולי סיפרו לו על כך למעלה כי יש משהו שהוא יכול לעשות עבורם, אולי ללכת לדבר איתם.
הפצרתי בו שיאמר לי מי הם, ושרון אמר: "זהו רפי א´. הספר המפורסם ואשתו".
היכרנו אותם באופן קלוש מהשכונה, הם היו זוג ידוע, "מתוקשר", וכולם ידעו שהם חיים יפה מאוד ביחד. הצעתי לשרון שאני אלך לדבר איתם אבל שרון סירב, אולי זה יגרום לקלקול, אולי הוא טועה, אולי אין שום דבר ביניהם ואנו נגרום להם נזק. קיבלתי את דבריו ולא אמרתי על כך מילה לאיש.
חודש וחצי לאחר מכן, שבמהלכם ניסיתי לבדוק מה קורה עם רפי ואשתו, וכולם אמרו לי שהכל בסדר, התארחתי אצל הורי אשתי,הוריו של שרון, ופתאום ראיתי את חמותו של רפי רצה אחרי בנו הקטן, הילד קרא..."אני רוצה ללכת לאבא!" "אני רוצה ללכת לאבא!" ואני, שהלכתי לאותו כיוון, הצעתי לקחת את הילד לביתו. הסבתא סירבה, "יש בעיה ביניהם" היא אמרה. "הילד לא יכול ללכת עכשיו לאבא שלו".
עכשו ידעתי שאכן המסר ששרון קיבל, היה מדויק למרות הכל.
שיניתי את כיוון ההליכה והלכתי ישר לביתו של רפי. דפקתי אצלו וכאשר פתח לי את הדלת נכנסתי פנימה, למרות שהיתה בינינו רק היכרות קלושה. שאלתי אותו "רפי מה העניינים בינך לבין אשתך?"
הוא חייך כאילו כלום, ואמר "הכל בסדר. אין שום בעיה".
אמרתי לו, "אני לא יודע מה זה הכל בסדר? אבל עובדה שקיבלנו מסר מסוים לגביך".
סיפרתי לו במה הדברים אמורים והוא הזדעזע מאוד. הוא ביקש לפגוש את שרון, ובא לבקרו מיד באותו מוצאי שבת.
היתה זו פגישה מרגשת מאוד, כאשר שרון ורפי בדקו את התאריכים, התברר כי באותו יום שבו עמד שרון בפני בית דין של מעלה ונשפט, אשתו של רפי לקחה את חפציה, עזבה את הבית, והלכה לבלי שוב.
הסכסוך והמריבה ביניהם היו על רקע התקרבותו של רפי ליהדות, דבר שאשתו לא הסכימה ללכת עימו בדרכו החדשה, בשום אופן.
ניסינו להתערב, שרון ואני בעניין שלום הבית ביניהם, אבל היה כבר מאוחר מדי, העניינים יצאו מכלל שליטה והתגלגלו למשפטים וכדומה.
אולי, אם היינו מספרים להם, לשניהם, מה בדיוק ראה שרון ביום שבו הוא סיפר לי על כך, מי יודע אולי היינו מצליחים להציל אותם מפירוד.
בגילוי זה אודות בני הזוג א´ מנס ציונה, הסתיים משפטו של שרון. שרון הסתובב...והתחיל לרוץ מהאולם בפאניקה...הוא הרגיש בושה איומה, גם בשל בגדיו המלוכלכים וגם בשל החשיפה האיומה שהוא עבר לפני כולם.
הסבתא שלו רדפה אחריו, היא היתה האדם היחיד שנשאר באולם. בדרכו חזרה הצליח שרון, תוך כדי מנוסה, להבחין בעוד כמה רבנים שנפטרו לאחרונה, ובאנשים רבים אחרים שהוא לא הצליח לזהות, ושוב הוא חש איך שכולם מתעניינים בו, כאילו הם קשורים אליו בקשר עמוק, כולם הקרינו אליו המון אהבה וחום.
כאשר הוא יצא מן האולם – המשיכה הסבתא לרדוף אחריו, כאילו דאגה לוודא שהוא אכן עוזב את עולם האמת.
ייתכן שגם הסבא היה שם באותו זמן – אם לשפוט לפי מה ששמעה אשתו של שרון – כאשר הוא הורד מן האמבולנס, אבל שרוןעצמו אינו זוכר את הסבא.
"...ואז נעלמה הסבתא...נעלם האולם...ושרון ראה את עצמו מעל לאמבולנס..הוא ראה את גופתו בפנים...ואת הרופאים המטפלים בו...ידע לתאר בדיוק מי טיפל בו, כאשר הוא חזר והתחיל לנשום – בזמן שלפי כל הדיווחים הרפואיים הוא היה מחוסר הכרה לחלוטין...הוא תיאר איך נראה המקום...ופתאום הוא הפסיק לראות והתעורר בתוך גופו, כאשר האמבולנס יצא לדרך.
גם בלילה ההוא, בלילה המדהים שבו סיפר לי שרון את הכל...בעצם...כמעט את הכל...עדיין המשכתי להסתיר ממנו את האמת על הדודה מרים שנפטרה, רק לאחר כמה שבועות הודיתי בפניו שהיא אכן נפטרה בזמן שהוא נותח..."ידעתי", "ידעתי", אמרשרון..."כל הזמן לא הבנתי איך אתם אומרים שהיא חיה. חשבתי לעצמי, אם הדודה עדיין חיה ובסוף אף אחד מאיתנו לא נשאר שם בעולם העליון, אולי הכל לא היה אמיתי..."
שנה חלפה מאז התאונה המחרידה, שרון ידע סבל רב וייסורים רבים, 18 ניתוחים אורתופדיים מהקשים והמסובכים ביותר, מאות טיפולים כואבים ואלפי גלולות היו מנת חלקו. היום הוא מלך ברוך השם שוב על שתי רגליו, ממש כפי שהבטיח לו רבו, ברגל שמאל הוא צולע מעט, ביד אחת הוא מוגבל. "שרון איננו מי שהיה", אומרים עליו כל בני המשפחה, אנחנו נמצאים סביבו, מסתכלים עליו ולומדים, לומדים ממנו הרבה...הרבה מאוד...הוא מעביר את המסר לאחרים...
"...ברוך ה´ שזכינו...ברוך ה´ שזיכיתי... אוי רבונו של עולם...אני מודה לך...אני מודה לך מכל הלב", אומר שרון.
- - -
כמה תוספות שלי ממה ששמעתי במו אזני מאת שרון נחשוני ולא נמצא כאן בסיפור:
•כמה ימים לפני התאונה, נכנס שרון לבית הכנסת של רבו הרב א´ והתפלל עימו. בסוף התפילה (נדמה לי שזה היה בסוף או שהיתה הפסקה בתפילה) שם הרב א´ את הטלית הגדולה שלו מעל לראש של שרון ובמשך דקות ארוכות התפלל באדיקות. כשהוא סיים אמר הרב לשרון שהוא עשה לו תיקון על חטא שהוא פגם בו.
•שרון סיפר שעד התאונה הוא היה לובש טלית קטן, כמו שלובשים נערי הבר מצווה שעולים לתורה. בזמן התאונה היה עליו הטלית הקטן. שרון סיפר שכל החלקים שהיו מכוסים בטלית הקטן לא נפגעו בתאונה. שרון אמר שהוא הצטער בכל מאודו שהוא לא שם טלית הרבה יותר גדולה מכיוון שאיבר שהיה מכוסה בטלית לא נפגע.
 |
|
|
