האדם יכול להעניק, הן ברוחניות
והן בגשמיות, רק ממה שיש לו. אולם,
אם אין כוח במצבר שלו, הוא לא יוכל
להתניע את רכבו של החבר. כך הוא
הדבר גם לגבי המצבר הרוחני.
מטהר טמאים, וההיפך
התורה הקדושה מלמדת אותנו שאותו הכוח יכול לטהר או לטמא. מהיכן? כתוב: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד). כמה שאלות מתעוררות כאן: א. למה עניין טומאה באוהל נצמד לעניין פרה אדומה? ב. איך עולה מדרש חז"ל, שחייב האדם להמית את עצמו באוהלה של תורה, בקנה אחד עם מקרא מפורש אחר: "כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה" (דברים לב, מז).
בעזרת השם, תירוץ אחד לשתי השאלות הנ"ל: בפרה אדומה נאמר "זאת חקת התורה", פרט מתוך הכלל שנאמר בטומאת אוהל, זאת התורה, הבא ללמד שסוד לימוד התורה וסוד פרה אדומה חד הם, כפי שכל פרט נושא את אופיו של אותו כלל אליו הוא משתייך.
חוק הפרה האדומה נקרא חוקת התורה, כי הוא מאפיין את כל התורה כולה. כיצד? כפי שאפר הפרה ומי חטאת מטמאים טהורים ומטהרים טמאים, כמו כן לימוד התורה - למי שממית את עצמו על התורה, התורה מחייה אותו, כל צרכיו יגיעו אליו מן השמים, כי "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" (אבות ג, ו). אבל מי שמנסה לחיות על חשבון התורה ולעשות ממנה קרדום לחפור בו, ישיג את ההיפך בתכלית, שנאמר: "כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם" (שם ד, ז). לא די שלא מחייה את עצמו, אדרבה, הקרדום חופר את קברו. נמצא שהתורה מחייה את המת - זה שממית עצמו עליה, וממיתה את החי - זה שחי על חשבונה, כשם שהפרה מטהרת את הטמא ומטמאת את הטהור.
והנה, במקום אחר כתוב: "והזה הטהר על הטמא" (שם, יט, יט). לפנינו רמז חזק לקירוב רחוקים, שהוא עוד מצוה שהמטהר נטמא והטמא נטהר (ראה ליקוטי מוהר"ן קמא, תו' נט). כהן, הוא רמז למשפיע, שבאמצעות הכהן מושפעות ברכות על ישראל. המקרב משפיע על נפש המקורב, ואם המקורב מקבל על עצמו עול מלכות שמים, מיד הוא נטהר, ואמרו חז"ל, "מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל" (יומא פה, ע"ב).
כל תהליך הכנת מי חטאת מורה על הדרך שמקרב הרחוקים צריך לנהוג בעצמו: "וכבס בגדיו ורחץ במים" (במדבר יט, יט, המשך הפסוק הנ"ל) - אין מים אלא תורה. תוך כדי מגע עם הרחוק, על המקרב להתמודד עם דברי אפיקורסיות ולשמוע דברים, שבנסיבות אחרות, אסור לשמוע. אלא מה, קירוב רחוקים הוא פיקוח נפש. עם כל זה, על המקרב לכבס בגדיו, דהיינו להיטהר מהטומאה שנדבקה לאוזניו או לעיניו תוך כדי קירוב, שבדומה לפרה אדומה המטהר נטמא, ולרחוץ במים, דהיינו לטבול את עצמו כולו, ללא חציצה, בים של תורה.
קירוב רחוקים, למה הדבר דומה? לאחד שלא הצליח להדליק את רכבו משום שהמצבר 'מת'. הוא קורא לחברו, ובעזרת מצבר הרכב שלו, אפשר להתניע את הרכב הראשון. יוצא ש'מחיים' את הרכב הראשון אך נוטלים כוח רב מן הרכב השני, והרכב השני חייב למלא את מצברו לפני שיוכל לעזור לעוד מישהו.
זהו הכלל: האדם יכול להעניק, הן ברוחניות והן בגשמיות, רק ממה שיש לו. כפי הדוגמא, אם אין כוח במצבר שלו, הוא לא יוכל להתניע את רכבו של החבר. כך הוא ברוחניות - אם המקרב איננו מלא קדושה, אזי אין לו במה להשפיע ולקרב רחוקים. לכן, כל משפיע ומקרב חייב תמיד לחזק את המצבר הרוחני שלו, הנשמה הקדושה, בכוח התורה והאמונה. אחרת, המשפיע עלול להיחלש בעצמו, חס ושלום, ואז הוא עצמו יזדקק לחילוץ.
ועוד בעניין מטהר טמאים ומטמא הטהורים, ניתן לומר שכל כוח בבריאה הינו נתון להשפעתה של בחירתו החופשית של האדם. לדוגמא, הקב"ה ברא בעולמו כוח גרעיני. האדם מפיק כוח גרעיני באמצעות זיקוק אורניום, אך לאחר מכן, אותו כוח יכול להאיר את העולם או להשמיד את העולם, חס ושלום. והיום, ישנו כלי הנקרא "מחשב אישי". יחד עם האינטרנט, האדם נמצא עם מאגר אינפורמציה עצום תחת ידיו. אך הסכנה מרובה, כי טמונה כאן מלכודת היצר הרע – באותה לחיצת כפתור המובילה לדברי תורה, הפתי גם יוכל להגיע לכל אתר תועבה שבעולם, השם ישמור.
המחשב לעולם לא יהיה תחליף לגמרא ולבית מדרש. לכן, ככלי המיועד לקירוב רחוקים הוא נפלא. אבל, לבן תורה (חוץ מצרכי עסק ופרנסה), המחשב אינו אלא מלכודת עם פיתיון, להוציא אותו או את ילדיו מקדושה ומלימוד התורה, ולאבד ולהרוס כל חלקה טובה, חלילה.
הקב"ה יעזור לנו להתחזק, להיטהר, ולחזק אחרים, כך שניגאל בקרוב ממש, אמן.
