סיפורים לשבת

נועה רגב (30, השם המקורי שמור במערכת), טכנאית מחשבים בחברה ידועה, משכורת מעולה, דירה מקסימה, כלב ושותפה. "כל מחסור גשמי שיכולתי לחשוב שאולי יש לי היה רחוק בצורה קיצונית מהמציאות בשטח", היא מתארת.

"עכשיו הייתי רכובה במגפי הרכיבה שלי חזרה לאזור המפגש. משם נסענו כולנו לירושלים לאסוף את שאר חברי הקבוצה בדרך לים המלח. בירושלים פגשתי ידיד מהקבוצה, חוזר בשאלה מבית דתי-לאומי. הבחור החליט יום אחד לנסות את הצד השני ואני "אימצתי" אותו כמו כלב נטוש ו"עזרתי" לו בדרכו החדשה. האופנוע שלו היה במוסך והוא ביקש שארכיב אותו לים המלח 'כיוון שלא רצה לנסוע באוטו המאסף. כמובן שהסכמתי, למרות חוסר הנוחות. כבר התרגלתי להרכיב אנשים. כך יצאנו מירושלים".

נועה נחשבה ל"אופנוען נאמן". היא עברה בהצלחה את כל שלושת הקורסים ברכיבה מתקדמת והייתה מאחת הבנות הראשונות שעברו את הקורס השלישי.

"עצרנו מול אחד החופים והתקשרנו לאמא שלי, שבדיוק החלה תהליך של חזרה בתשובה. לפני השבת דיברתי איתה והיא אמרה שהיא עושה שבת בים המלח באחד המלונות. לא הצלחתי לזכור באיזה מלון היא ולכן התקשרתי לשאול כדי שאוכל לבקר אותה. מכיוון שהייתה רק בתהליכים של חזרה בתשובה לפעמים היא ענתה לפלאפון ולפעמים לא - הפעם לא. כעסתי נורא והתחלתי להמטיר עליה קללות נמרצות. עד שאני פה לידה, היא לא עונה לי...".

חושך. תחושה חזקה של כאבים נוראים, חוסר וודאות, ובלבול גדול, פגשו את נועה שניות לאחר מכן.

"איזה יום היום? איפה אני? רק כאב! אני פוקחת עיניים... הבזק של אור, עולם של כאב.. אני לא נושמת...

במקום נפלטת צעקה אילמת, יבבה נוראית ממעמקי הבטן בלי אוויר. מדהים איך אנחנו שוכחים שאוויר הוא לא מובן מאליו - נאבקת לנשום וסוגרת עיניים" היא משחזרת, "פותחת את העיניים - מעליי רוכנות שתי דמויות, רעש עמום וכאב... סוגרת... פותחת. מעלים אותי לאמבולנס, שואלים אותי לשמי, משתהה עם התשובה... גיל?... לא בטוחה... מקובעת באלונקה... מישהו מחדיר לי עירוי, זה כואב. פתאום, צעדי הליכה מתקדמים אלי. לא יכולה לזוז - מרותקת למיטה, צווארון פילדלפיה וגופי קשור. לדבר איני יכולה ואת האוויר אני מקבלת דרך מכשיר. אני מתפתלת מכאבים, מנסה לצעוק אך כלום לא עוזר".

כל אחד נפרד ממני בדרכו

בינתיים, בים המלח מושארת הודעה במשיבון של אמה: "סמדר, מה שלומך? זה אייל, נועה עברה תאונת דרכים אבל אל תדאגי הכל בסדר. היא בטיפול נמרץ ב'סורוקה'". במוצאי השבת, כשאמא שלה תשמע את ההודעה במשיבון היא תבין ש"טיפול נמרץ" ו"הכל בסדר" לא ממש מסתדרים יחד. "היא מצאה את אבא שלי בביה"ח, מחייך חיוך קל ומאולץ, ולידו אחי. הרופא פותח: 'תראו, בתכם קיבלה חבלה לא פשוטה היא שברה את ארובת העין, בקעה את בית החזה, שברה את האגן, שתי חוליות שבורות, סדקים לאורך שאר החוליות, קרע בכליה וקרע גדול בכבד. כל זה לא היה מדאיג אילולי הכבד בקרע שכזה אמור להתחיל לדמם. באם הוא יתחיל לדמם הכל אבוד. אני לא יכול לספור אפילו על כף יד אחת מקרים של אנשים שיצאו מזה בחיים', הוסיף והלך".

"אמא שלי איבדה את היכולת לחשוב, היא הסתכלה על אבא שלי שפניו הלכו ואיבדו צבע. אבא שלי שתמיד שמח ומחייך פתאום הרצין.

משפחתה של נועה אובדת עצות, מרימה טלפון לכל מי שיכול לעזור. במקביל, מתחיל סבב ביקורי משפחה. "אחד אחד הם נכנסים, כל אחד נעצר בתורו, כולם נכנסים בשקט ולכולם אותו מבט של חרדה ורחמים בעיניים. אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את זה. אני לא ממש מודעת למה שקורה ואחד אחד כולם עוברים וכל אחד נפרד בדרכו. בשקט. רק במבט".

"אמא שלי נזכרה ברב גדול שמעביר שיעורים לחוזרים בתשובה בתל אביב, הרב מרדכי שיינברגר שליט"א, היא משיגה את המספר ומצלצלת אליו. הוא שומע את כל מה שקרה והוא מיד ענה לה. "תשנו לה את השם לחיה. כן, חיה נועה" ומנתק. היא מיד קוראת לאבא שלי שמה לו כיפה על הראש ומארגנת מניין מתפללים. הם עומדים בבית הכנסת של בית החולים 'סורוקה' ומוציאים ספר חדש. שמי החדש מוכרז בתקווה וברעד מבין שפתיו של אבי - חיה נועה!".

הרופאים מגדירים זאת כנס רפואי. פתאום הכל החל להתאחות. בלי ניתוח, בלי כלום. האיברים חזרו מעצמם לתפקוד. למחרת הועברה חיה נועה לכירורגית, שבוע אחרי כן יצאה ברגל מבית החולים. מאוחר יותר חברים יספרו לה שביום הראשון שהגיעה לטיפול נמרץ היה סבב של רופא ואחות. הרופא נעצר ליד מיטתה ואמר לאחות: "זאת, מחר לא תהיה פה". "למחרת, בהשגחה פרטית, כשהחברים שלי באו לשאול לאן העבירו אותי שוב התקיים הסבב והרופא נעצר ליד המיטה שלי ואמר לה "רואה?! אמרתי לך שהיא כבר לא תהיה פה!". עכשיו היא זו שפנתה אליו ואמרה לו "נכון! היא כבר בכירורגית א'". חבריי מספרים שהוא החוויר ומיד עלה למחלקה שלי לראות בעצמו את הנס". שבוע אחרי שהעבירו אותה לכירורגית, השתחררה הביתה. חודש מנוחה אצל אמא וחזרה לדירה ברמת השרון. עוד חודש בבית וחזרתי לעבודה, חודש אחרי כן כבר חזרתי לרכב על האופנוע".

לא כמו ב'מטריקס'

יש אנשים שצריכים לעבור תיקונים קשים כדי לחזור בתשובה, אומרת נועה היום, והיא יודעת על מה היא מדברת. תשעה חודשים לאחר התאונה הקטלנית, היא חוותה אחת נוספת, גם כן על האופנוע ושלא באשמתה. היה זה יום לאחר יום כיפור. תמיד במשפחתה היו צמים ביום כיפור, אבל גם רואים טלוויזיה.

באותו ערב יום הכיפורים רבה נועה עם אמה ולאורך כל היום היא הסתגרה בחדרה עם אחיה והם העבירו את הצום בצפייה בסרטים. "כל אותו היום אמרתי לאמא שלי שאני לא סולחת לה".

למחרת מצאה את עצמה נועה שוב, בטיפול נמרץ. "שכבתי בבית החולים, הסתכלתי לשמים ואמרתי: 'תשמע, אני לא מאמינה שאתה שם אבל בכל זאת, אני אבקש סליחה מאמא שלי'" מגחכת היום נועה על נועזותה אז. היא ביקשה סליחה אך חייה כמעט ושבו שוב למסלולם.

ביום מן הימים החלה להבחין בריקנות המתמשכת האופפת את חייה. "הרגשתי שנורא נורא חסר, אתה פותח מקרר, סוגר, מדליק טלוויזיה, מכבה. מתקשר לחברים, אחר כך מנתקים. ריקנות". נועה ואחיה יצאו לחיפוש יחד. "בסוף אח שלי מצא איזשהו ספר 'שיחות עם אלוקים' של גוי נוצרי שיש לו ג'וק שהוא יכול לנהל דו שיח עם ה' יתברך. בהתחלה התלהבנו אבל אחר כך גילינו סתירות רבות. התחלנו להרגיש שמשהו לא בסדר. היו לנו המון שיחות פילוסופיות סביב הנושא הזה. הגענו לשתי מסקנות – שיש רק אמת אחת ואנו חייבים למצוא אותה, וגם שאי אפשר להטיל ספק בכל דבר כמו ב'מטריקס'. חייבים לחיות את החיים. מתוך הספר של הגוי הזה הגענו לזה", היא צוחקת.

במהלך סמינר של 'ערכים' הרגישו שמצאו את שחיפשו. "בלילה של הסמינר אני ואחי דיברנו איזה עשר שעות שיחה. אחרי השיחה הזו הגענו למסקנה בלתי מתפשרת שיש רק ה' בעולם. ככה חזרנו בתשובה, הלכנו לישון חילוניים וקמנו שומרי תורה ומצוות".

היה זה ליל ראש חודש אלול. "התקשרתי השבוע לאחי ואיחלתי לו מזל טוב לכבוד יום ההולדת שלנו, נולדנו מחדש בראש חודש אלול" מספרת לי השבוע נועה, נשואה אם לשתי בנות במשפחה דתית למהדרין, מאושרת מתמיד. "החיפוש מבחינתי הסתיים ופינה את מקומו לעבודה על המידות שלי. להיות טובה יותר, להתחזק בעבודה הרוחנית, לקיים מצוות ולדעת שריבונו של עולם איתי בכל אשר אפנה. סוף סוף הגיע השקט הפנימי המיוחל כל כך".

(באדיבות שבועון מעייני הישועה)

סיפור על יהודי אחד בעל תשובה שיצא מביתו בערב שבת לשול בעיר גויה וזרה. כשהגיע לבית הכנסת עשה דוואן יפהפה, השתחווה מול האל במלוא כוונה, השתטחה כל נפשו איתו כשהשפיל קומתו לפניו וביטל כל שאיפה ותשוקה מלבד זו שאליו וזיכה אותו הדבר ברצון של שמיים. ובבטאו מילות התפילה הבוקעות משפתיו התכוון לדברי תורה אך ורק, ובלבד לשבח השם רצתה ושאפה עצמותו בכל נימי מאודה. ואף מחשבה זרה אחת על דעתו לא עלתה בזמן תפילתו ואף לא לרגע קצר, אלא כמו חדרה רוחו לגופי המילים המונחות בכפו, והכיר רק את אלוקיו שלפניו הוא עומד ולא חדרה אליו כלל הכרת הדברים המקיפים אותו אלא דימה והוא יושב בינות צדיקים בהתוועדותם והוא מתפלל איתם. והתיירא והתבייש לו בינו לבין עצמו שאין הוא בקומתם של צדיקים אלו על מנת לעמוד ולהשלים להם  מניין. וכשאמרו 'יתגדל וישתבח שמה רבא' ענה 'אמן' בצניעות אך בכוונה מלאה כמבקש להשליך מלוא יהבו על עניין מסויים. וכל תחושת גופו נעלמה לו, ונדמה היה לעצמו כנמצא במקום של קולות ומושה ניצוצות ממעמקי מאורות הטומאה; ומרקד ומטלטל לו גופו קדימה ואחורה בשמחה דבקה בעובדו את השם יתברך.  

ולאחר שהסתיימה התפילה פגש בחזית בית הכנסת ברב הקהילה, והזמין אותו זה לארוחת ערב שבת בביתו וחזרו בחבורת חסידים לבית וזימרו שם יחדיו בדבקות זמירות לשבת. והיו הדרדקים מתרוצצים מסביב לשולחן הסעודה, מזמרים וקוראים בקולי קולות וחיוך של חדווה פרוש על פניהם. וניבטת אליהם מהקיר דמותו של הרייבע, עיניו מזרות האש יקדו וחדרו כל אחת מנשמות הנסובים לשולחן. וחדרה הכרת האלוקים של הרייבע המת דרכה אליהם שנאמר 'צדיקים במותם נקראו חיים' ומילאה את לבבות הישובים כולם בדבקות. והיה מספר להם רבם סיפורי חסידים, והיו פותחים בספרי קודש ומעיינים, והיו מדברים בדברי הלכה, ובדברי דבקות, ושאר דברי תורה וחיים. והיה הלילה מעמיק מעטה אפלתו עליהם מבחוץ ובתוך הבית דולקים ומאירים הנרות, נוצצת השבת המאירה פניה לפניהם, מלהטת גרונם בדברי אלוקים חיים ונוטעת בתוכם דבריה אמת. וחלפו השעות ונרדמו זה כבר הקטנים, שקעו קולותיהם העייפים והצרודים משירי השבת לתוך כרי המיטות הלבנים, והייתה זוגתו של הרב שרועה מותשה על אחת הספות שבחדר ובעוד ממשיכים אלה דיוניהם, והיא מעיינת בספרי קודש ומזמרת שירים לשבת.

והחלו החסידים להתרומם מעל שולחן הסעודה כביכול מבקשים הם לקום ולפנות חזרה לביתם אך נמשכת נפשם להיוותר במקום דברי התורה. ולאחר שנפרדו מקהל החסידים נותר היהודי ביחידות עם רבו ושוחחו השניים על אמונה שבלב, ועל דברים כמוסים שבמצווה ודברים כמוסים של תפילה והיו השניים מדברים פה אל פה ולב אל לב, לא הסתירו דבר איש את רעהו. ובשעת לילה מאוחרת יצא אותו יהודי את ביתו של הרב ועשה דרכו חזרה לקיטונו שבצדה השני של העיר. וחלף בדרכו ברחוב הומה האדם שמשתעשעים בו היו רבים מבני העיר הזרה בערב יום השישי בהתהוללות שיכורה והתעורר בו לפתע יצר הרע והאמין שחשב מחשבה זרה. ובמקום להביט במחשבתו ולהעמיק בה, כי היה רואה שאין בה זרות כלל, אלא קרובה היא ללבבו ולשם, החיש פסיעותיו וצועד היה מבוייש ברחובות המובילים אל ביתו. והחל לרדת עליו מטר, מבקש היהודי רחמים על נפשו ומזרז צעדיו עוד יותר ובגדיו נרטבים ומזדהמות נעליו משלוליות שדרכו בתוכן ומצטער היה, כי נפגעה נדמתה לו השבת וכאובה ממחשבה זרה שפגעה בו.  

ובקיטונו של האדם עומדת מראה. נכנס לחדרו והביט בדמותו הניבטת  המראה ולא הכיר עצמו כלל פתע בקפוטה השחורה ובפניו אליו מעטורי הזקן ובעיניו שהציצו אליו פתאום בזרות מאיימת. והפך בעיניו באחת למין דבר שכזה, זר מכל זר. ולא עוד אלא שלא הייתה רק הדמות ועצמותה זרים בפניו, אלא הפך הוא זר לעצמו. והביט בדמות הזו שראה בראי ושרגעים קודם שכנה בה נפשו בשלום, כאילו אין דבר בינה ובינו. ונבעת מפניו מבטו במראה שראה את עצמו כי לא יכל עוד לשאתו, כי חש לפתע כהיה זר המביט בעצמו, ולא יכל לשאת את מבט הזר בו, לא יכל לשאת את שנראה לפתע לעצמו כדבר מוזר שאין לרדת לשורש מעמקי כוונתו, כדבר תועה ואבוד בים נוראי וסחוף. לא הרהיב עוז עוד לשלוח מבט ולא שיתבונן בו מבט. ובהסבו מבטו מדמותו האמין להרף עין כי בכך יחדול גם להיות הוא עצמו ויהיה חופשי מדמות ומקום. ורצה לפתע להמלט מתוך דמותו וחפצה נפשו לפרוח לה מקרבו וחששה, כי נראה לה אובד ופחדה שיפול כאין נשמה בו. ודומה היה לעצמו לפתע כטובע במבול של מחשבות זרות ומניף הוא ידיו להכות במים ולחלצו מתוככם והיו מכותיו רק מעוררות ומקימות עליו את הגלים וטיפות מחנקות מציפות וממלאות את גרונו ואת פיו. ונמלטה ממנו נשימתו בצוללו למעמקים שם לא יראה ולו קרן אור בודדה. ובאימתו הרבה נחפז למיטתו כמחפש לו שם מקום מפלט אחרון וקרס עליה כגוסס ולא הספיק לו כוחו אף לבקש רחמים או להרים תפילה ונפל ממקום עומדו לשינה עמוקה. 

והנה כשהקיץ למחרת טרם פקח עוד עיניו, היה לו לרגע כלא ידע מיהו ולא דברים שעברוהו בליל אמש, ולרגע קצר ובאחת חסר קץ הרגיש אבוד בזמנו כאילו נמצא בכל הזמנים כולם ובכל הדמויות כולן, ולא ידע אם היה ילד או קשיש, איש או אישה, אדם או חיה או אבן זרוקה בשדה. והנה ללא שידע אף את שפתיו נתמלטו מהן מבלי משים המילים והיה מלחש לפניו 'מודה אני לפניך מלך חי ה אמונתך.' ולפתע נזכר בכלוקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, ר שעבר עליו ובמקום מרה שחורה שמלאתהו אמש נמלא לפתע ברגשי הכרת תודה ובהביטו בשעונו הבחין כי הגיע עליו זמן תפילת שחרית.

מדרש אישי
פרשה השבת על היהודי חסותה הטובה והניחה לו ירושלים קטנטנה שבתוך גולה עצומה של העיר הזרה. והיהודי דבק ומאמין באמונה שלמה. וביוצאו חזרה ממשכנה של שבת הוא פוגש במחשבה זרה. מכיוון שלא הכיר לקלפה מקליפותיה והאמין לראות בה דבר זר, לא ידע מה יעשה בה וחשבה לטומאה, ומכיוון שכך הופל מכס דבקותו ונאלץ להחיש צעדיו, וירד עליו מטר וברגע קריעת נפשו מהשכינה כמו נקרעת דמותו מהמציאות האלוקית ונחשפת בפניה אמיתת העיר הזרה. ובקיטונו של האדם עומדת מראה. זו המראה שהאדם עומד בפניה ונדמה לעצמו כזר. שם חוזה היהודי בעצמו עטוף בקליפות. ולא ראה עד לקליפות עצמו, והביט בעצמו כהביט אדם זר בו, שרואה בגדים שחורים ופנים זרות ועיניים אפורות. וזה שיש לומר, כיוון שחשב אותה לזרה חושב הוא עתה עצמו גם לזר. והיהודי בעל תשובה ותשובתו רכה בימים. ובאותו רגע שאין הוא יכול לשאת עוד את זהות עצמיותו, שאין הוא מכיר עוד אותה, כי הכיר רק קליפות, הוא מבקש ומדמיין כי ניתן לברוח מדמות עצמו ומקרבתו של מקום. אך הרצון להמלט מחריף עוד יותר את מצבו כאילו היה הכל סביבו מחשבות זרות בלבד וים זרות ונדמה לו המאיים לבלעו בחיים. הפחד מהמיתה מסתיים בנובלת מיתה, שינה, המיתה הזמנית.

ובהתעוררו נמצא הוא במצב דומה לזה של גיבור החיפוש אחר הזמן האבוד: רגע היקיצה, כשאין שהנשמה עדיין מכירה את עצמה. אך הנה לשאלתו מליל אמש ניתנת לו תשובה יש מאין, כי עוד לפני שנזכר במכאוביו ושמחותיו, לפני שידע מי הוא ומה ענייניו בעולם, ידע הדבר האחד:  תודתו, חובתו ומקומו בעולם מול השם ית'.