תמוז ובין המיצרים

יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שארעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות.  שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב, שנאמר: "וְהִתְוַדּוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם וְאֶת-עֲו‍ֹן אֲבֹתָם" (ויקרא כו, מ).         

יום י"ז בתמוז, הצום הרביעי נקרא רביעי כי תמוז הוא החודש הרביעי למנין החודשים מחודש ניסן. בתחילה היה הצום מתקיים ביום התשיעי בתמוז, שהוא היום בו נפלה ירושלים בימי הבית הראשון (בשנת 586 לפנה"ס). אולם, לאחר שהיא נכבשה שוב בי"ז בתמוז - כיבוש שהוביל לחורבנו של בית המקדש השני - החליטו חז"ל לייחד צום אחד עבור כל אותם אסונות שאירעו בתאריך זה. זהו יום מועד  לפורענות - חמישה ארועים רעים וקשים ארעו לעם ישראל ביום זה, לזכרם נקבע הצום :

* שבירת הלוחות הראשונים ע"י משה רבינו כתגובה לחטא העגל.

* בוטל קורבן התמיד בבית המקדש הראשון, כאשר לא נמצאו עוד בהמות לקרבן.

* הובקעו חומות ירושלים, מה שקדם לחורבן בית המקדש השני.

* לפני המרד הגדול, שרף המצביא הרומאי אופסטמוס הרשע ספר תורה, דבר שמהווה תקדים לכל השריפות הנוראיות של ספרי קודש יהודיים במשך הדורות.

* הועמד צלם (פסל אלילי) בהיכל בית המקדש, ביטוי מחוצף של חילול השם וקודשיו.

שבירת לוחות הברית

ביום ז' בסיון יום לאחר מעמד מתן-תורה, עלה משה להר-סיני על ללמוד את התורה ולקבל את לוחות הברית.

משה הודיע לעם כי הוא יירד לאחר ארבעים יום תמימים. העם ששגה במספר הימים חשב שמשה ירד ביום ט"ז בתמוז (בעוד שמשה היה צריך לרדת ביום י"ז בתמוז). ובהגיע יום ט"ז לחודש ומשה לא ירד, נחרד העם מאוד, השטן שניצל את המבוכה ששרה בעם הציג מחזה שווא שבו נראתה דמותו של משה שוכבת על מיטה. עם ישראל  נחרד ונלחץ מאוד מאובדן המנהיג וחיפש לעצמו מנהיג חדש שיובילם במדבר והם פנו לאהרן שיצר את העגל.

כשמשה ירד למחרת ביום י"ז בתמוז, מהר סיני וראה את העגל ומעשי ההוללות סביבו שבר את לוחות הברית.

ביטול קורבן התמיד

ע"פ ציווי התורה בבית המקדש הקריבו בכל יום שני כבשים - "קורבן התמיד", בתחילת יום העבודה בבית המקדש, בבוקר. ובסיום העבודה במקדש, בערב. בימי בית ראשון הובקעו חומות העיר בט' תמוז, אולם הכובשים לא יכלו לחדור לבית המקדש שבו התבצרו הכהנים, בבית המקדש באופן קבוע היה מלאי כבשים שהספיק לקורבן התמיד ל-4 ימים. לאחר שנגמר מלאי הכבשים ביום י"ג בתמוז רכשו הכהנים מידי הצרים עליהם כבשים בכסף וזהב ששילשלו מגגו של בית המקדש. הצרים הבינו שכל עוד הם מוכרים כבשים לכהנים ונמשכת עבודת הקורבנות בבית המקדש הם לא יוכלו לכבוש אותו והפסיקו למכור את הכבשים לכהנים. וכך ביום י"ז בתמוז לא נמצאו כבשים לצורך קורבן התמיד. ונפסקה עבודת הקורבנות החל מאותו יום.

הבקעת חומות העיר

 בימי בית שני, הטילו הרומאים מצור על העיר ירושלים החל מיום י' בטבת (צום העשירי). טיטוס וצבאותיו  צרו על העיר עד ליום י"ז בתמוז ואז הצליחו להבקיע את חומות העיר ולהיכנס פנימה. שלושה שבועות לאחר מכן ביום ט' באב, הועלה בית המקדש באש.

אפוסטמוס שורף את התורה

אפוסטמוס היה אחד מעבדיו של הנציב הרומאי קומנוס ששלט בארץ ישראל, יום אחד נשדדה שיירתו כשעבר בסביבה של כפרים יהודיים. הנציב הזועם שלח משלחת עונשין לכפרי הסביבה, לטענו היהודים לא עשו די בכדי לתפוס את השודדים. כשהגיעו לאחד הכפרים אפוסטמוס תפס ספר תורה, קרעו לגזרים והעלה אותו באש. המון יהודי נחרד וזועם התקיף את המשלחת ולאחר מכן פנה לכיוון קיסריה מקום מושבו של הנציב להתלונן על הפגיעה בקודשי ישראל. הנציב שהבין שעליו לפייס את ההמון לפני שתפרוץ מרידה, ציווה להוציא להורג את שורף התורה. שריפת ספר התורה, היתה ביום י"ז בתמוז.

הועמד צלם בהיכל

ביום י"ז בתמוז בימי בית המקדש השני, הוצב פסל אלילי בהיכל בית המקדש. וחילל את קודשו. לפי חלק  מהסברות הוצב הצלם ע"י רומאי, לפי סברות אחרות היה מנשה מלך ישראל.

מדיני הצום

1. אין לאכול או לשתות מעלות השחר ועד לצאת הכוכבים.
2. נשים הרות ומיניקות - ואנשים שעשויים להיפגע בריאותית - פטורים מהצום.
3. אם י"ז בתמוז חל בשבת, דוחים את הצום ליום ראשון.
4. רחצה, סיכה בשמן ונעילת מנעלי עור - מותרות כולן.
5. החזן מוסיף את ברכת "עננו" בתפילת העמידה בשחרית ובמנחה. היחיד מוסיף את הבקשה רק בתפילת המנחה (ובחלק מהעדות גם בשחרית).
6. אומרים "סליחות" ו"אבינו מלכנו".
7. אומרים י"ג מידות" (שמות ל"ב,י"א), הן בתפילת השחרית והן בתפילת המנחה.
8. הפסוקים מישעיה (נ"ה, ו' - נ"ו, ח'), העוסקים בחידוש עבודת בית המקדש, נקראים כהפטרה לתפילת המנחה.

צום הרביעי, י"ז בתמוז. הוא אחד מחמש הצומות שהם לזכר הגלות והחורבן, לעתיד לבוא בימי הגאולה האחרונה והשלמה. כל חמשת הצומות הללו יהפכו לימי שמחה וששון.   

 (עפ"י ספר התודעה).

_________________

    אין יום שאין בו טוב

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בתמוז צריך להמשיך הזכרון, לתקן את השכחה, מאחר שבעטיו של חטא העגל שיבר משה את הלוחות, ושוב לא היה כח בלוחות השניים - מעשי ידי משה לפעול את פעולת החריתה בלב ישראל בעוצמה כה רבה ומשום כך יכול כח השכחה לשלוט גם בדברי התורה

"חרות על הלוחות"

"זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג' כ"ב) חותם הנביא מלאכי את דברי נבואתו, הלא היא הנבואה האחרונה שעתידים בני ישראל לשמוע עד עת הקץ האחרון.

ומגלה לנו רבי נחמן מברסלב כי "זכרו תורת משה" ראשי תבות תמוז (בכתיב חסר) (תורה רי"ז בליקוטי מוהר"ן).

מהו הקשר בין זכרון התורה לחודש תמוז?

בי"ז בתמוז ירד משה רבנו מהר סיני ולוחות הברית בידו. ומשנראה לעיניו עגל הזהב שעשו ישראל, פרחה הקדושה מלוחות הברית ואז הפכו כבדים מנשוא על ידי משה והוא השליכם לארץ ושברם. (וזהו אחד הטעמים לאבל וצום בי"ז בתמוז). ואמרו חז"ל: "אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונים, לא נשתכחה תורה מישראל" (מסכת ערובין דף נ"ד).

מדוע? שהרי כתוב (שמות ל') "והלוחות - מעשה אלוקים המה והמכתב - מכתב אלוקים חרות על הלוחות". כלומר, גם אבן הספיר ממנה היו עשויים לוחות הברית וגם האותיות שנחקקו בה היו מעשי ידי בורא עולם, ומשום כך לו היה משה מוסר אותם לוחות קדושים בידי ישראל היה כח קדושתן של האותיות החקוקות באבן הספיר נחקק ונחרת גם על לב כל איש מישראל. ועל ידי זה, לא היו דברי התורה נשכחים מליבם לעולם.

ומאחר שבעטיו של חטא העגל שיבר משה את הלוחות, שוב לא היה כח בלוחות השניים - מעשי ידי משה לפעול את פעולת החריתה בלב ישראל בעוצמה כה רבה ומשום כך יכול כח השכחה לשלוט גם בדברי התורה.

גשמיות - שורש השכחה

"ואז בתמוז" מורה רבי נחמן, "צריכים להמשיך זכרון - לתקן את השכחה".

בכדי לתקן את השכחה יש לנסות ולהתחקות על שורשיה. ואלו, כאמור לעיל, מתחילים בחטא העגל.

מה למעשה ניסו להשיג החוטאים בעגל?

משה עדיין לא שב מן ההר אליו עלה לאחר ההתגלות הנשגבה של מתן תורה.

ובין המצפים עד בוש לבואו התעורר הרצון לראות, לחוש, לשוב ולחוות את נוכחותו של האלוקים עלי אדמות.

"קום עשה לנו אלוקים" קראו אל אהרון.

ומה היתה באמת טעותם?

טעות איומה, שהרי כבר בעשרת הדברות כתוב "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה..." (שמות כ' ד') ובכל בוקר בסיום תפילת השחרית אנו אומרים "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל" (מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה).

על היסוד הזה באמונה היהודית, עברו עובדי העגל. הם חפצו ליצור דבר מה מגושם ומוחשי הניתן למישוש ולראיה שייצג את האלוקים עלי אדמות. קשה היה להם להסתפק בתפישה המופשטת, חסרת הגבולות של אלוקי עולם ומשום כך ניסו "לצמצם" תפישה זו לגבולות הנתפש והמוכר להם. וזהו הנקרא בלשון חכמים "עבודה זרה" וכלשון הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פרק שני סעיף א'): "עיקר הציווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים... ואף על פי שהעובד יודע שהשם הוא האלוקים".

ומאותו רגע שהתגשמה תפישתם את האלוקות כמהותו הגסה של החומר - העגל, ממילא נעלם גם אותו כח רוחני אין סופי ששרה בלוחות והם הפכו מגושמים, כבדים וברי שבירה.

התורה - אור רוחני

ולא רק אז בזמנים קדומים התעורר בבני אדם הרצון לגשם ולהשפיל את האלוקים ודברו. נטיה זו קיימת אף בליבנו והיא זו שמעכבת ומונעת בעדנו להתוודע אל בורא העולם ולגעת במהותה הפנימית, האמיתית, של תורתו.

בכדי לתקן את שורש השכחה - היא תפישתנו הגסה את האלוקות, עלינו להבין את מהותה הרוחנית של התורה ונותנה, רק כך נזכה להפנים אותה כראוי ואז תווצר בנו יכולת גדולה יותר לזוכרה.

תורת ישראל הינה יותר מספורי דברים הסטוריים או ספר חוקים. בכל מילה ומילה חבויים אורות וכוחות רוחניים עצומים. והמפתח לגעת בכל אלה הוא, קודם כל, ההכרה בקיומם.

"כי התורה היא רוחניות" כותב רבי נחמן (תורה ק"י בלקוטי מוהר"ן) "ואשר זך וישר פעלו ושכלו רוחני, יכול לתפוש כל התורה כולה ולא ישכח דבר. כי דבר רוחני אינו תופש מקום ויכולה התורה להתפשט ולשכון בשכלו. אך מי שהוא מגשם דברי התורה ועושה ממנה ממשות, אזי יש לה שעור וקצבה כמה הוא יכול לתפוש בשכלו ולא יותר. ואם ירצה להשיג יותר, אזי ידחה מה שכבר נכנס בשכלו, כדרך כל דבר גשמי, אם הוא כבר מלא, אם ימלאנו יותר, ידחה מה שיהיה בו כבר ומזה בא השכחה. וזהו: "לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א') "ימוש" - מלשון ממשות, כמו שכתוב "וימש חשך" (שמות ג') כלומר, הזהר שלא תהיה ממשות וגשמיות בדברי התורה...".

והשם יתברך יזכנו להכיר בקטנותנו מול גדולתו, בדלות תפישתנו מול עושר האין-סוף של תורתו.

(מאת הרב ארז משה דורון שליט'א)


שבעה עשר בתמוז

_________________

    אין יום שאין בו טוב

הרי כולנו בודאי מתגעגעים למשהו. כל אחד מרגיש את זה בכל מיני זמנים בחייו, אלא שאין אנו יודעים להגדיר אל מה אנו מתגעגעים ומה חסר לנו באמת.

ימי "בין המצרים" שתחילתם בצום בי"ז בתמוז וסופם בצום ט' באב, הם ימים רוויים בצער וכאב שעברו על עם ישראל במשך הגלות מאז שחרב בית המקדש, ולכן מתאבלים על החורבן בימים אלו יותר. אמנם המושג של להתאבל על בית המקדש  רחוק מאיתנו  מאוד, ומעטים ויחידי סגולה מרגישים באמת מה הוא הדבר שאבד לנו, שעליו בוכים כל כך. על מנת לקרב את הדבר אלינו, שנבין את  מהות הימים האלה, צריכים לדעת שהם לא ימי עצבות חלילה, אלא ימים של געגועים וכיסופים לדבר שבאמת חסר לנו. למרות שמצווה לבכות על החורבן, אין הבכיה צריכה להיות מתוך עצבות חלילה. כי ידוע שהעצבות מזיקה מאוד ואסור להיות בעצבות בשביל איזו סיבה שלא תהיה, אלא עיקר הבכיה היא, בכיה שבאה מתוך געגועים עמוקים. ובעצם ימים אלו ובפרט בט' באב הם הזדמנות לעסוק בעבודת ה', ימים של געגועים וכיסופים לטוב האמיתי שהיה לנו ואבד מאיתנו.

רבי נתן מברסלב, תלמידו המיוחד של רבי נחמן, היה נכנס בערב תשעה באב לתוך מרתף סגור והיה בוכה שם עד צאת הכוכבים של יום המחרת, והיה אומר שאין דבר אחר שיכול לקרר קצת את תבערת ליבו וגעגועיו, מלבד ט' באב ותיקון חצות. אל מה רבי נתן התגעגע כל כך? ובעצם, אל מה אנחנו מתגעגעים? הרי כולנו בודאי מתגעגעים למשהו. כל אחד מרגיש את זה בכל מיני זמנים בחייו, אלא שאין אנו יודעים להגדיר אל מה אנו מתגעגעים ומה חסר לנו באמת. לדוד המלך, עליו השלום, זה היה פשוט מאוד כמו שהוא אומר: "ואני, קרבת אלוקים לי טוב", כי הבין בפשיטות שהטוב האמיתי שיש, זה להיות קרוב לקב"ה.

גם אנחנו, בכל הדברים שאנו עושים כדי שיהיה לנו טוב, אם נתבונן היטב עמוק פנימה נראה שבעצם אנחנו מחפשים את קרבת האלוקים, כי הטוב שאנו מחפשים הוא אור ה', שהוא המקור לכל הטוב שבכל דבר בעולם. בפנימיות שלנו, אנו מתגעגעים שיאיר את אורו, טובו ורחמנותו בליבנו ועל כל העולם. ולהארה זאת זוכים ע"י "דעת", כי הדעת משרה שלום ושלווה, ושמחה פנימית אמיתית בליבו של האדם. כמו שנאמר על ידי הנביא, שכאשר תרבה הדעת בעולם אזי ישרור שלום נפלא, ככתוב: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר ה' כי מלאה הארץ דעה את ה'". אם כן הגעגועים הם ל"דעת", שפירושו לראות ולהרגיש את ה' והשגחתו הרחומה בכל דבר ודבר.

עתה אפשר להסביר את האבל מהאובדן של בית מקדשינו, כי ה"דעת" היתה ניתנת להשגה בקלות בזמן שבית המקדש היה קיים, מכיון שבבית המקדש האיר אור ה' בצורה מוחשית, עד שכל מי שהיה נכנס לשם היה מתמלא בדעת ושמחה ברחמנות ורוח טובה, ודבר זה היה קורה באופן מיידי לכל אחד בלי הבדל של מדרגה רוחנית אחת  או אחרת.

בעצם קיומו של בית המקדש, היה אמור להתפשט אור הדעת בעולם עד לגאולה השלימה .אך מאחר ובעוונותינו לא זכינו לזה וחרב בית המקדש, ירד חושך נורא לעולם, חושך שמונע אותנו ואת כל הבריאה מלהנות מאורו וטובו של הבורא הרחמן. ועל זה אנו בוכים.

אמנם יש עוד אופן לזכות לדעת, והוא על ידי שמתקרבים לצדיקים שזכו לאמונה בשלימות. כמו שכתוב: "כל מי שיש בו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו", כי אותו אור שהאיר בבית המקדש, שהוא אור הדעת, הוא מאיר ושוכן אצל הצדיקים יחידי הדורות.

אולם לצערינו, גם הצדיקים נעלמו מעינינו ואין אנו יודעים איך להשיגם ולהתקרב אליהם. גם על זה אנו בוכים ומתגעגעים, על שאבדו לנו הצדיקים ואי אפשר לנו למצוא אותם. אבל על ידי הגעגועים אליהם, נמשכת לנו איזו הארה מהם, כלומר, שמאירה בליבינו האמונה ואנו זוכים ל"דעת". מכיון שזה כלל בדרך וסדר הבריאה, שכאשר מתגעגעים לדבר מסויים, אותו דבר נמשך אלינו. ועל ידי הגעגועים אליהם, נזכה גם למצוא אותם בסופו של דבר, וממילא גם תבוא הגאולה ויבנה המקדש.

מזה מובן גם בדרך אגב, כמה אדם צריך להיזהר מלהתגעגע לדברים שאינם נכונים וטובים לו, שהרי אז הם נמשכים אליו, כמו התאוות וההפקרות ששוטפים כעת את העולם, ובכל פינה ופינה צועקים שלטי חוצות לאדם לרוץ אחר דימיונות והבלים. וצריכים להיזהר מזה ולא לתת להם למשוך אותנו בחוטמינו אל כל מה שהם מציעים. הדבר דומה למצב שבו מזהירים ילדים שלא להתפתות להצעות של אנשים זרים, אפילו אם הם נותנים להם ממתקים ומדברים איתם במתק שפתיים, מכיון שהם אנשים זרים אין אנו יודעים מה המניעים העומדים מאחורי הפיתוי, ויתכן מאוד וכוונתם לרעה ח"ו. כן הוא הדבר גם עם המבוגרים, שגם הם צריכים להיזהר מפיתויים של אנשים זרים להם, כי ודאי מי שעומד מאחרי הפיתויים האלו אין כוונתו נקיה ואחראית, מאחר והוא זר לכל הרוח של היהדות והתורה.

אולם לפיתויים של הצדיקים צריכים לשמוע, כי הם מפתים אותנו כמו שמורה טוב מפתה את תלמידיו בכל מיני אופנים להתנהג יפה ולהתאמץ בלימודם, שזה לטובתם, כי הוא יודע מהו הטוב האמיתי לתלמידיו. כמו כן הצדיקים נאמנים עלינו, המניעים שלהם טהורים וכל רצונם הוא להיטיב עימנו.

דבר נוסף שחסר לנו מאז שחרב המקדש הוא, האפשרות לכפרה על עוונותינו, כי: "אין צדיק בארץ אשר לא יחטא", וכל אחד עובר בחייו על הרבה איסורים ועבירות המעיקים על נפשו ויוצרים מחיצה בינו לבין הקב"ה. ובזמן המקדש היו הקורבנות מכפרים ומנקים את האדם מכל חטאיו והיתה נשמתו מאירה ומצוחצחת כמו אחרי אמבטיה ריחנית-ורוחנית. את זה אין לנו היום, וזו גם סיבת הקושי שלנו להתקרב לעבודת הבורא ולמצוותיו, כי המצוות רוחניות וזכות מאוד, ואילו אנו מגושמים כל כך, עד שהחיבור הוא כמעט בלתי אפשרי. וגם על זה אנו בוכים.

את המושג "בכיה" אפשר להחליף במושג "תפילה". מסביר רבי נתן בליקוטי הלכות, שבמקום להקריב קורבן מוסף בחגים וראשי חודשים, אנו מתפללים תפילת מוסף, שבה אנו מבקשים שיבנה המקדש ונזכה לקיים את מצוות הקרבת קורבן מוסף, וכן אנו אומרים לקב"ה, שמאחר ואין בית מקדש ואין אנו יכולים להקריב קורבן לפניו, אנו מבקשים שתחשב לנו התפילה על זה, כאילו הקרבנו בפועל וקיימנו חובותינו כלפיו. כמו כן הוא בכל ענייני עבודת ה' ומידות טובות שאנו רחוקים מהם, אין הריחוק אלא בגלל הגלות- גלות הנפש והגוף המכבידה עלינו את העבודה מאוד, עד שאין אנו יכולים לקיים את התורה ולהתקרב אל ה'. וזה שווה בדיוק לעובדה שאיננו יכולים להקריב קורבן מוסף בגלל הגלות שאנו נמצאים בה.

באותה מידה שהקרבת המוסף מועילה, כך גם התפילה שאנו מתפללים, שהרי שסוף כל סוף יבנה בית המקדש ונזכה לקיים חובותינו, אך לעת עתה נחשבת לנו התפילה על כך, כאילו באמת כן הקרבנו בפועל. כמו כן מועילה התפילה על שאר המצוות שאיננו מצליחים לקיים, עד שבסופו של דבר ה' יגאל אותנו ונזכה באמת לקיימן. אולם נכון לעכשיו, נחשבת לנו התפילה על כך, כאילו קיימנו אותן בעצמן.

דבר זה הינו חיזוק עצום, להתפלל לה' על כל דבר ודבר מתורתו ומצוותיו שאנו רחוקים ממנו, ועל ידי זה אנו זוכים אפילו בתוקף הגלות לקיים את התורה ונמשכת לנו הארה מאותן מצוות לליבנו. אור המצוות דוחה את החושך של הגלות ומאיר את עינינו באור הדעת, שהוא האור של בית המקדש. ככל שנעסוק בזה יותר, כן יתפשט ויאיר האור הזה בכל העולם עד שנזכה שיתקיים בנו: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה", במהרה בימינו אמן ואמן.

באדיבות

מוקדש לרפואת שגיא בן יעקב יונתי

רופא כל בשר ישלח לו רפואה שלימה במהרה ויסיר המחלה מעליו ומעל כל חולי עמו ישראל. אמן-כן-יהי-רצון

שבוע טוב ומבורך בשפע שמחות ובשורות טובות לכולם

_________________

    אין יום שאין בו טוב

אנו נמצאים בימי בין המיצרים, בשלושת השבועות בהם אנו מתאבלים על חורבן ירושלים, התחושה כבדה, או ליתר דיוק, צריכה להיות כבדה. בכל הדורות ימים אלו שבו והזכירו שעם ישראל אינו נמצא במצבו האיתן והבריא.

הבה ונתבונן על מה בעצם אנו מתאבלים: האם על בית ה' שחרב, הרי ישנם בניינים רבים ויפים המשמשים לתורה וקדושה, ישיבות רבות נמצאות כמעט בכל אתר ואתר בארץ, או שמא נאמר שאנו מתאבלים על הקדושה הפנימית שבטלה בחורבן, אך הלכה פסוקה ברמב"ם לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה "ושכינה אינה בטלה". משמע מדברי הרמב"ם, שקדושת מקום המקדש אינה בטלה לעולם.

מבאר הרב אביגדור נבנצאל שליט"א בספרו "שיחות לספר במדבר", שחז''ל המשילו את סילוק הצדיקים, לאדם המאבד מרגלית יקרה. האם המרגלית השתנתה בשל כך? האם פחת ערכה? הרי "כל מקום שהיא - מרגלית שמה...", ‏אלא "... לא אבדה אלא לבעלה" (מגילה טו.); מה שהשתנה הוא מצבו של בעל המרגלית. וכך הוא גם באובדן ירושלים:

‏למרגלית, לירושלים, לא קרה מאומה! גם כיום היא "תהילה", העיר המהוללה בעולם, וערכה לא פחת במאומה. אלא שבעל המרגלית, אנחנו ‏- הפסדנו אותה.

‏לא ירושלים היא שחרבה - אנו חרבנו חורבן המקדש, הוא בסך הכל ביטוי חיצוני, בבואה, לחורבן הפנימי שלנו. התענית והאבל אינם באים לציין שהמקדש לא נבנה עדיין, אלא שאנו איננו ראויים עדיין לבנייתו! אפילו אם יצליח מישהו לבנותו במבצע נועז - הוא יפול שוב, מאליו! כיוון שיסוד המקדש מצוי בליבו של כל אחד מאיתנו, וכשהיסוד אינו בנוי - כיצד יעמוד הבניין? מאידך, אם היינו ראויים - היה המקדש נבנה מיד! בכל אופן שהוא, ובכל מצב מדיני; אם על ידי אדם, ואם מן השמים.

נמצא, שכל הרוצה להיות ראוי לבניין המקדש - עליו לבנות קודם כל את עצמו. לכן אמרו, ש"כל דור שאינו נבנה בימיו - מעלין עליו כאילו הוא החריבו!". כי מי מנע ממך לבנות את עצמך?

האבלות בימים אלה היא על מצבנו הרוחני. וכאן טמון ההבדל הגדול, בינה לבין אבלות על אובדן אחר: אדם שאיבד את קרובו, ל"ע, מתאבל על דבר שלא ישוב; על מעוות שלא יוכל לתקון. בעוד שבאבלות על חורבן המקדש - בידנו להשיב את האבידה! אדרבה: מטרת האבלות, היא להתמקד בחיפוש ובשיפור הפנימי, כדי להשיב את מה שאבד. שאם לא כן - זוהי באמת אבלות רגילה, על אובדן מן העבר; על בנין יפה שהיה ואיננו.

המתאבל על יהודי שנפטר, מבקש ניחומים על ישות שהייתה לה זכות קיום עצמית, וזכות זו נגנזה. ואילו המשכן והמקדש לא עמדו מעולם בזכות עצמם! כל מהותם היתה, ביטוי למעלתם של ישראל שהגיעה לדרגה כזו, שהשכינה שורה בתוכם. נמצא, שהשמחה בהיות המקדש קיים, לא היתה על עצם היות הבנין הנהדר על מכונו, וממילא - אין גם כל ענין להתעצב על נפילתו. בית המקדש שימש עדות, למעלה הרוחנית שהעפיל אליה עם ה' - והאבל כיום, הוא על אובדן מעלה זו.

חוסר הבנה בנקודה זו בדיוק, הוא שגרם למקדש שיילקח מאיתנו.

‏העם סמך על המקדש; חשב שקדושת הבניין תגן עליו בכל מצב רוחני שיהיה בו, ושכח שהמקדש הוא ביטוי חיצוני בלבד למעלתו של העם. ישראל שכחו שאין למקדש כוח עצמי, ושאת כל כוחם הם יונקים מהרוחניות שבהם.  

(מתוך "אור דניאל").

לעילוי נשמת חנה בת לולו ז"ל  ת. נ. צ. ב. ה

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בעצם האבלות על חורבן ירושלים טמונה גם נחמה, בהווה.

ימי 'בין המצרים'... כיצד שייך להתחבר לשמחה?

הלא ימי 'בין המצרים' הם ימים של אבל, של זכרון הגלות והחורבן. הם נפרשים על פני שלשת השבועות שבין צום י''ז תמוז לבין צום תשעה באב, ובהם כל מיני הלכות המגבילות אותנו בהנהגות מסויימות - כפי שמתאים לימים שבהם נזכרים בצרות הרבות שאירעו לנו.

בימים אלו, ''לשמחה מה זו עושה''?

ופן ישאל השואל, מנין לי שיש בכלל ענין של שמחה בימים אלו, אולי באמת זה לא שייך? -אז הבה נלבן סוגיא זו, על-כל-פנים בקצרה.

כותרת המאמר, ''זוכה ורואה בשמחתה'', מוכרת לכם כסוף המשפט שאמרו חז''ל ביחס לזוכר את חורבנה של ירושלים. המשפט בשלימותו מובא בגמרא, במסכת תענית דף ל' עמוד ב'. וכך נאמר שם: ''כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה''.

דקדק ר' חיים מוולאזין זצ''ל, תלמידו הגדול של הגאון מווילנא, בשימוש שעשו חז''ל בלשון ההווה. ''זוכה ורואה''? וכי שייך לכתוב כך, בלשון שמשמע שהשכר הזה מגיע כבר עכשיו? מתאים אולי לכתוב בלשון עתיד, 'יזכה ויראה בשמחתה'... כהבטחה שתתממש בעתיד... כאשר יבוא משיח ויבנה בית המקדש... אבל מהו 'זוכה ורואה'?

אלא, הוא מבאר, שבעצם האבילות על חורבן ירושלים טמונה גם נחמה, בהווה. שהרי על פניו יש לנו לתמוה: נודעים הם דברי חז''ל שגזירה על המת שישתכח מן הלב לאחר שנים-עשר חודש. ואיך, א''כ, מתאבלים אנו על ירושלים לאחר קרוב לאלפיים שנה? מדוע ה'גזירה' האמורה לא חלה אף על חורבנה של עיר קדשנו?

אם שאלת חכם היא חצי תשובה, כאן בודאי השאלה כבר מדריכה אותנו לקראת הפתרון: על ''המת'' הוא שנגזרה גזירה שישכח מן הלב; על המת, ולא על החי. לכן גם מצינו שיעקב אבינו התאבל על יוסף במשך תקופה ארוכה שנמשכה כמה שנים - כי יוסף חי היה, לא עליו 'נגזרה גזירה' זו.

ירושלים נחרבה אמנם - אך לא 'מתה'! ירושלים חיה היא, מפעמת בעמקי לבנו בכל דור ודור, גם בזמן הגלות, גם לאחר החורבן. והעדות על כך - בעצם האבלות, שהרי אין אבלות על מת לאחר שנים עשר חודש (כי גזירה היא, שהוא משתכח ...).

וא''כ יש שמחה שמהולה באותו עצב שמרגישים אנו על חורבנה של ירושלים. כי עצם האבלות מראה שירושלים חיה וקיימת, ושלבנו עוד קשור אליה בעבותות עבות. אף בחלוף שנים רבות לא דעך קשר פנימי זה, המעיד כי גם לבנו - וגם ירושלים - עדיין 'חיים' הם, עדיין מרגישים, עדיין שייכים. כמו שירושלים חיה היא בקרבנו, כן גם אנחנו 'חיים' בירושלים - וזאת, למרות מגורנו בכל מקום שבעולם.

וזהו שכל המתאבל על ירושלים זוכה גם בהווה ורואה בשמחתה - רואה כי חיה וקיימת היא עיר חריבה זו, ורואה גם שלבו קשור לקדושה, והרי שעצם האבילות - אורה ושמחה טמונה בה, בעומק.

מסופר על המלך האדיר נפוליון, שנקלע פעם לבית-כנסת בליל תשעה באב. כאשר הוא ראה את אמירת הקינות, את הישיבה על הארץ, את הצער והיגון והאנחה, את מנהגי האבלות, הוא התענין לדעת 'מה קרה'.

''חורבן בית המקדש'', ענוהו, ''על זה מתאבלים''.

- ''מתי חרב מקדש זה''?

- ''לפני אלף וחמש מאות שנה''.

- ''מה? כמה? ''

- ''הוד מעלתו, אנו מתאבלים על המקדש שחרב לפני אלף וחמש מאות שנה''.

''ככה''?, תמה בלבו אותו מלך אדיר. הוא בטח ניסה, ללא הצלחה, להזכר בהנהגה דומה לזו אצל אומות העולם. להתאבל על בית שנחרב לפני יותר מאלף שנה?!?

ואז הוא התבטא ואמר, שעם שיכול להתאבל כך על מקדש למשך זמן כה ארוך - לעם הזה תגיע בסוף גאולה, שישוב ויבנה הבית הזה מחורבנו.

אכן, זה נכון! והרי הן הן הדברים שנאמרו, שהמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה!

(באדיבות "אש התורה").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בשורות טובות, שפע שמחות וכל הישועות והנחמות

_________________

    אין יום שאין בו טוב

_________________

 אין יום שאין בו טוב