לכל אדם תפקיד בעולמו

בס"ד

א.           "יִתַּמּוּ חַטָּאִים" – ולא חוטאים

מסופר בגמרא על רשעים שגרו בשכנותו של ר' מאיר בעל הנס והיו מציקים ומפריעים לו. רצה ר' מאיר בעל הנס להתפלל שימותו. אמרה לו אשתו ברוריה שאין ראוי לעשות כך, שהרי כתוב בתהלים (קד, לה): "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ, וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם" – כלומר, שחטא לא יהיה בארץ, לא שאנשים חוטאים לא יהיו בארץ. על החוטאים, כך אמרה ברוריה לבעלה, יש לעמוד ולהתפלל שיחזרו בתשובה, ולא שימותו.

ר' מאיר השיב לה, שהם אלה שעשו עוון, הם אלה שצריכים לחזור בתשובה בעצמם! וכיצד יוכל הוא להתפלל עליהם? ברוריה הבהירה שהיא מבקשת שר' מאיר יתפלל שתהיה להם התעוררות לחזור בתשובה, ואז באמת יוכלו לחזור בתשובה בעצמם. ואכן, היתה להם התעוררות והם חזרו בתשובה.

למעשה, הויכוח בין ר' מאיר לברוריה הוא זה: ר' מאיר טען בתחילה שלא די שהאדם עצמו חייב לחזור בתשובה, הוא גם צריך להתעורר לתשובה מעצמו. אולם ברוריה אמרה לו שכך אמנם צריך להיות לכתחילה, אך לא כל חוטא הוא בר הכי שיהיה גם המעורר על עצמו וגם החוזר בתשובה מעצמו, כלומר שגם יתעורר להבין שטעה, וגם יוכל לתקן בפועל, ולכן אמרה לו שיתפלל עליהם.

ב.           חשבון הנפש שעל האדם לעשות

עיקרה של התשובה הוא חשבון הנפש. האדם צריך לשאול עצמו כיצד התנהג כל השנה כולה, בינו לבין הקב"ה ובינו לחברו; האם התנהג בבחינת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" ובבחינת "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ"; האם התנהג כלפי עם ישראל באהבת ישראל, כמו שהוא אוהב את עצמו, או שראה רק את טובת עצמו ולא את טובת הזולת; האם קיים "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", האם כשעשה מצוה, כגון צדקה, עשאה בכל לב ונפש ובכל מאודו? האם כשגמל חסד, עשה כדין וכדת? זהו חשבון הנפש שאדם צריך לעשות לעצמו.

אם אדם עושה חשבון נפש – מה טוב, ואם לא, הרי הוא עֶבֶד! אם נאמר לאדם שהוא עֶבֶד, הוא ייפגע. אבל כך היא האמת! אם לאדם אין רצונות אמיתיים משלו, והוא אינו יודע מה הוא באמת רוצה, ויצרו הרע מפתהו והוא שומע בקולו – הוא למעשה אינו שליט על עצמו, שהרי היצר הרע אומר לו מה לעשות. אדם הנכנע ליצרו, אינו בעל הבית על עצמו. אדם צריך לשלוט על עצמו ולדעת מהי הדרך שיסלול לעצמו, ובכך לעמוד איתן כנגד פיתויי היצר.

ג.             האם יש לחזור בתשובה גם על מחשבות רעות?

נשאלת השאלה: האם חייב האדם לחזור בתשובה גם על מחשבות רעות שחשב? האם בכלל אפשר להעניש אדם על מחשבה רעה, או לתת לו שכר על מחשבה טובה שאין עימה מעשה? – נאמר בגמרא:

"אמר ר' אסי, אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. מחשבה רעה – אין הקב"ה מצרפה למעשה, שנאמר (תהלים סו, יח): "אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי - לֹא יִשְׁמַע ה'".

נמצאנו למדים שעל מחשבה רעה ה' אינו מעניש אם לא הגיעה לכלל מעשה. לעומת זאת, על מחשבה טובה ה' נותן שכר גם אם לא הגיעה למעשה.

שמא ישאל אדם, מדוע יש צורך לחזור בתשובה על מחשבה רעה, הרי הקב"ה אינו מעניש עליה. אפשר אולי להשיב שמחשבה רעה שאח"כ האדם צירפה למעשה, עליה צריך לחזור בתשובה, כי עליה הקב"ה כן מעניש.

על מחשבה רעה שלא צורפה למעשה, אומר הרמב"ם בהלכות תשובה בפרק על מעכבי התשובה:

"ומהן חמישה דברים, העושה אותם יימשך אחריהם תמיד, וקשים לפרוש מהן, לפיכך צריך האדם להיזהר מהן שמא ידבק בהן, והם כולם דעות רעות עד מאד, ואלו הן: רכילות ולשון הרע... ובעל מחשבה רעה".

ועוד אומר הרמב"ם, שאדם צריך לחזור בתשובה לא רק על עבירות שיש בהן מעשה כגון גֵּזֶל וגניבה, אלא גם על דעות רעות כגון רדיפת ממון וכבוד, כעס וכו'.

אמנם אין עונש על מחשבה רעה שלא הגיעה לידי מעשה, אך יש חיוב תשובה על מחשבה רעה; צריך "וה' יִסְלַח לָהּ". ואם אדם חושב שעל מחשבה רעה אין צורך לחזור בתשובה – על מחשבה זו הוא גם כן צריך לחזור בתשובה. עליו לחשוב כיצד הגיע למחשבה רעה במקום למחשבה טובה. האדם יכול לבקש מהקב"ה שיסיר ממנו מחשבות רעות והרהורים רעים, אך חובתו לחזור בתשובה גם על מחשבה ולא רק על דיבור ומעשה.

ד.            התשובה – חסדו של הקב"ה

התשובה אינה רק מצוה או חיוב המוטל עלינו, התשובה היא בריאה מיוחדת שברא הבורא! הכתוב אומר: "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל, וּמֵעוֹלָם עַד-עוֹלָם אַתָּה אֵל" (תהלים צ, ב). ואומרים חז"ל "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ" הקב"ה כבר ברא את התשובה. נמצא, שעוד לפני מציאות החטא, כבר נבראה התשובה.

האדם אינו יכול להבין את פלאי הבריאה: מדוע השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב? מדוע כאן קיץ ושם חורף? מדוע הנץ החמה בשעה מסויימת כאן ולא במקום אחר? וכפי ששאל הקב"ה את איוב: "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ" (איוב לח, ד). וכשם שאי אפשר להבין את הבריאה, כך אי אפשר להבין כיצד פועלת התשובה. אדם שישבור כוס, למשל, ויאמר: "חטאתי, עויתי, פשעתי" – האם הכוס תחזור לקדמותה ותהיה שלימה? כמובן שלא! לעומת זאת, אדם שחטא ולחא מכן התוודה והתחרט על העבר, וקיבל לעתיד לא לשוב ולחטוא – הקב"ה מוחל לו על עוונותיו, והם הופכים לשגגה. יתרה מזו, בתשובה מאהבה – עוונותיו הופכים למצוות ולזכויות! לא ניתן להבין זאת! זהו חסדו של הקב"ה!

אמנם לפי דרך הטבע ושורת השכל, כל חוטא היה צריך להיענש, ורק כך היה לו סיכוי למחילה. זאת רואים אנו גם מדברי חז"ל המובאים ב'ילקוט שמעוני' על הפסוק: "טוֹב וְיָשָׁר ה', עַל-כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ" (תהלים כה, ח): "שאלו לחוכמה, חוטא מה עונשו, אמרה להם: 'חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה' (משלי יג, כא). שאלו לנבואה, חוטא מה עונשו, אמרה להם: 'הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת, הִיא תָמוּת' (יחזקאל יח, כ). שאלו לתורה, חוטא מה עונשו, אמרה להם: יעשה תשובה ויתכפר לו. הדא הוא דכתיב: 'טוֹב וְיָשָׁר ה', עַל-כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ' (תהלים כה, ח) – שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה".

גם המשכו של הפסוק הוא ביטוי לחסדו הגדול של הקב"ה: "יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט, וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ" (תהלים כה, ט).

אדם יתאר לעצמו שתובעים אותו על עוון מסויים, והוא בא לפני שופט, ולפני המשפט מתאם איתו השופט עמדות ומייעץ לו שכאשר ישאל אותו אם הוא אשם, יענה לו תשובה כזו וכזו. היעלה על הדעת שהשופט ילמד את הנתבע איזו טענה לומר כדי שיֵצֵא זכאי?

אך כך אומר הכתוב "עַל-כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ. יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט" – ה' מדריך אותנו במשפט מה להגיד, וזאת "כי טוֹב וְיָשָׁר ה'". אם לא היה כך, אזי המשפט היה מתנהל כפי שורת הדין, והעונש הבא בעקבותיו היה תוצאה בלתי נמנעת. אך אנו איננו רוצים בעונש, אנחנו מבקשים מהקב"ה חסד: "לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים" (דניאל ט, ז).  

(מתוך "ויאמר מרדכי").

בס"ד

הנה, הבהרנו כי האדם נדרש לחוש במוחש ולזכור בכל רגע כי הינו נתון בידיו של אביו הרחמן, הקב"ה, מלך מלכי המלכים - בכל מעשיו ומקריו. אכן, לצד זאת חשוב להבהיר, כי אין בבטחונו של האדם - כדי לפוטרו מלעשות את המוטל עליו ולהשתדל לפתור כל בעיה הניצבת בדרכו! האדם - מחוייב לעשות את שלו, ולצד זאת לזכור - כי לא השתדלותו היא הנושאת פרי, אלא ה' היושב בשמים הוא המכוון ומדריך כל צעדיו.

ואכן, אם יבחן האדם את אופן התנהלותו כאשר נקלע הוא למצוקה או לקושי, יגלה במקרים רבים כי חלק גדול מהאשמה במצבו - תלוי בו ובצווארו... לפעמים הוא מחליט מתוך שיקולים כאלו ואחרים שלא להקדיש את המאמצים או המשאבים הנחוצים בכדי לעשות את ההשתדלות ההכרחית, ולפעמים הוא פועל בחוסר אחריות מתוך שיקולים שונים - ולו יהיו טהורים ביסודם...

אכן, זאת חשוב שידע האדם: גם כאשר השיקולים טהורים ונקיים - אין בהם כדי לפטור אותו מחובת ההשתדלות! האדם אינו יכול להתעלם מצרכיו וצרכי בני ביתו, או מההכרח המאלץ אותו לפעול בדרך אשר יהיה בה כדי לפתור את בעייתו, ומאידך - להתאונן על שהצרה אינה נעלמת מאליה...

כך למשל, פעם הגיע אל רבינו תלמיד חכם מסויים אשר אשר נוהג היה לנסוע לחו"ל מפעם בפעם כדי לגייס כספים לטובת מוסד אשר הוא עמד בראשו, ושאלתו בפיו: היות וכעת הוא צריך להשיא את בתו - האם מותר לו לקחת אחוזים מהתרומות אשר הוא מגייס לטובת המוסד כפי הנהוג בין השדרי"ם (ראשי תיבות: שליח דרבנן), או שמא אין זה מן הראוי שישליך את יהבו על דרך זו המצמצמת לכאורה את כספי ההקדש, ומוטב שיבטח בקב"ה שישלח לו את עזרתו ממקום אחר?

תשובתו של רבינו היתה חיובית באופן חד משמעי. הוא אמנם סייג את דבריו והבהיר כי אין כוונתו להתיר הפרשת ארבעים ותשע אחוזים מסכום התרומות לכיסו של המשולח... אולם סכום הגיוני של אחוזים - מותר בהחלט לקחת, ואף חובת השתדלות מחייבת את האדם לעשות זאת - בכדי שיוכל להשיא את צאצאיו בכבוד!

הרי לנו הנחיה ברורה: אמנם בודאי כוונותיו של אותו מרביץ תורה היו טהורות, אולם לגופו של ענין סבר רבינו כי אין בכך כדי לפטור אותו מחובת ההשתדלות בהשאת צאצאיו... אם נחוץ לו הכסף - הרי שעליו לקחתו, וכל שיקול שהוא, טהור ככל שיהיה - אינו יכול לעמוד במקרה מעין זה!

ואגב, אם עסקנו בנושא הנסיעות לחו"ל לצורך גיוס כסף למוסדות התורה - הרי שכאן המקום לציין כי רבינו סבר שגדרי ההשתדלות מחייבים כל ראש מוסד לצאת ולגייס כספים מעבר לים בכדי שיוכל לקיים ולהחזיק את מוסדותיו, כאשר ל'בטחון' בנושא זה - אין כל מקום וזאת משני טעמים:

האחד - משום שלא שייך ביטחון בנוגע לאחרים, והחזקת מוסד הרי כרוכה בתשלום משכורות לעובדים ואספקת מזון לשוהים בין כתליו.

ואילו הטעם השני - הינו משום שברוחניות אין שייך מקום להסתמך על 'בטחון'... ברוחניות צריך האדם לעשות כל שביכולתו בכדי להרבות תורה, ואין הוא יכול לפטור את עצמו בטענה כי הינו בוטח בה' שיעשה את שלו...

דוגמא לדבר היה רבינו מביא מכל גדולי הדורות, אשר נטלו לא אחת את מקל הנדודים בידם, ויצאו למסעות נדודים מעבר לים - בכדי להחזיק את ישיבתם, כאשר מסעות אלו נמשכים לעיתים חודשים ארוכים. "אין ספק בכך שאותם גדולי תורה היו 'בעלי בטחון' במלא מובן המילה, אולם למרות זאת - הם לא סברו כי די בבטחונם בכדי לפוטרם מלעשות כל אשר לאל ידם בכדי להחזיק את מוסדותיהם להגדיל תורה ולהאדירה!

˜ זו לא חוכמה להתחייב...

ועוד דוגמא נוספת: לעיתים, נקלע אדם לקשיים כלכליים, אשר אינם נובעים מהכרח או מחוסר אונים - אלא מתכנון לקוי ומחוסר אחריות כלכלית... על מצבים מעין אלו - היה רבינו מתאונן, כאשר דעתו הברורה הינה כי אפילו לשם מטרות נעלות וחשובות - אסור לאדם להכניס את עצמו לעול כלכלי שאין לו מושג כיצד יוכל לעמוד בו...

ראיה מפורשת לדברים, היה רבינו מביא מדברי המדרש, שם אמרו רבותינו: "בשעה שאמר לו הקב"ה (למשה) 'וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה' - אמר לו: 'ריבונו של עולם, בי ה', כל הדברים האלו יכולים להיעשות? מה אני יכול לעמוד בכל האוכלוסין הללו? כמה יולדות יש בהן, כמה מעוברות יש בהן, כמה תינוקות יש בהן! 'הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי' - אוּמה שאהבה נפשי, אוּמה שמסרתי נפשי עליה, 'אֵיכָה תִרְעֶה' - בימות החמה? אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם' - בימות הגשמים? 'שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה' - שלא אוכל כאבל הזה שהוא עוטה על שפמו ובוכה, 'עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ' - כשאני הולך אצל חבריך (אברהם יצחק ויעקב) וישאלוני על עדריהן, מה אני משיבן?"

הרי לנו דבר נורא: הקב"ה מבקש לשלוח את משה רבינו לגאול את בני ישראל ממצרים, אולם משה רבינו מהסס... הוא אינו ממהר לקבל את השליחות על עצמו, משום שהוא תוהה כיצד יוכל לעמוד במשימה זו, ולהנהיג אומה שלימה ובה אוכלוסיות שונות ומגוונות, אשר צרכיהן שונים ומשונים!

אולם הנה בדורנו - היה רבינו אומר - מוצאים אנו כי "אכשר דרא"... כיום אנו מוצאים משום מה אנשים שהם צדיקים יותר ממשה רבינו... אדם הוגה ברעיונו תכנית אשר יש בה כדי להגדיל תורה ולהאדירה, ולמשל, לייסד מקום תורה, ומיד הוא כבר ניגש לפעול במלא המרץ... אולם כלום שאל את עצמו מעין שאלתו של משה רבינו: 'אֵיכָה תִרְעֶה, אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם'? האם הוא שאל את עצמו 'וְכֶסֶף מְנָלָן'?

לא ולא... שאלות מעין אלו - לא עלו כלל בדעתו, וזאת מדוע? משום שהוא 'בעל בטחון'... הוא משוכנע שכל כוונתו אינה אלא לשם שמים, ובליבו הוא אומר: 'הֲיַד ה' תִּקְצָר'?...

ברם הלא זאת למדנו מפורש ממשה רבינו, כי לא זו הדרך ולא זו העיר! לא כך ניגשים אפילו אל המטרה הנכבדה ביותר - כגאולת בני ישראל ממצרים, ממ"ט שערי טומאה! גם המעשים הכבירים ביותר - צריכים להעשות מתוך שיקול דעת, בתבונה ובזהירות, באופן אשר לא יהא בו משום חוסר אחריות חלילה!

(מתוך "אורחות החיים" להגרא"מ שך זצוק"ל).

בס"ד

˜   לימוד מתוך הכרה בהיותו "איש בער"

היכן היא נקודת הקושי המעלימה מהאדם את התמימות שבנפשו.

הפסוק אומר: "אִישׁ-בַּעַר, לֹא יֵדָע; וּכְסִיל, לֹא יָבִין אֶת זֹאת. בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים, כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ, כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן וכו'" (תהלים צב, ז-ח). מיהו אותו "איש בער" עליו דיבר הפסוק?

בפשיטות נראה לנו, שהפסוק דיבר על איזה עם הארץ, שלא שנה ולא קרא, אבל אנחנו כביכול כולנו חכמים, כולנו נבונים.

אבל האמת היא, שכל אחד ואחד מאיתנו - מהקטן שבקטנים ועד הגדול שבגדולים ככל שיהיה, בכל הדורות כולן - צריך לדעת כי אף הוא נכלל בכלל ההגדרה של "איש בער לא ידע"!

המשל לדבר: אדם לומד עם ילד בן החמש את אותיות הא"ב. הוא שואל אותו שאלות, והילד יודע. כל שאלה שהוא שואל, הילד יודע ועונה מיד. כשנגמר המבחן, הרגשת הילד היא: "אה, כמה שאני יודע טוב!..."

אבל זהו מבט של ילד בן חמש! וכיצד מסתכל על כך אותו אדם גדול שלומד איתו? - נכון, הוא יודע את כל הא"ב עד ת', ואפילו קצת ניקוד, אבל מה כל זה ביחס לעומק החכמה המונחת בכל התורה כולה, בין בכמות בין באיכות?! הרי זה כמעט כלום!

אמיתם של דברים, שמצבנו הוא כזה, ואף יותר גרוע מזה. התורה היא רחבה מני ים. קוב"ה ואורייתא חד הוא, וכשם שהבורא יתברך הוא אין סוף ואין תכלית ואין ראשית, כן גם תורתו, וממילא אין אדם שיכול להשיג את כל התורה כולה - לא בכמות ולא באיכות. נמצא, שכל השגתנו בתורה היא בבחינה של טיפה מן הים, ולעולם הננו בבחינת "איש בער"!

לא די בשמיעת דברים אלו. צריך שהדברים ייכנסו לפנימיות הנפש. הבעיה היא, שבעומק הנפש אדם מרגיש שהוא חכם, שהוא מבין, שהוא יודע - כל אחד לפי מדרגתו, ולכן הנפש נותנת משקל למושכלות - להשגת השכל, להבנה ולתפיסה. שואלים שאלות וחושבים שהם הרים. אבל האמת שהכל "כקליפת השום" (כלשון חז"ל) ביחס לעומק פנימיותה ועמקותה של התוה"ק.

אדם צריך להרגיש בפנימיות הנפש, שהחכמה שלו היא דל שבדלים, שהבינה שלו היא דל שבדלים, והדעת שלו היא דל שבדלים. ויקח זאת לא בצורה של שפלות, אלא בצורה של בנין, מתוך הבנה והכרה שזהו התפקיד שהועיד לו הקב"ה בעולם, להיות מוגבל ובלתי מבין.

ודאי שצריך לעסוק בתורה, זוהי מצות עשה דאורייתא, אבל אל עסק התורה צריכה להתלוות תמיד תחושת הדלות והאפסיות, כלשון החזו"א: "ואינני בוש להודות שהאדם כולו שגיאה". כשאדם לומד בצורה כזו, הוא אמנם לומד, אבל גם מרגיש כל הזמן בפנימיותו שהוא "איש בער"!

אם באמת יופנמו הדברים אל פנימיותה של הנפש, תתגלה הנקודה הפנימית יותר - נקודת התמימות שנמצאת בנפשו של האדם.

כל זמן שהנפש שקועה במחשבות של השכלות, והיא מרגישה ששם השלמות - האדם מונע מעצמו להיות תמים.

˜   תמימות מביאה לדבקות בבורא ית'

נרחיב מעט ונראה כיצד הדברים נראים בעולמנו.

לדוגמא: אם באים לאדם ומבקשים ממנו להתיישב חצי שעה ולומר פרקי תהלים, מיד הוא חושב לעצמו: "נו נו, מה יצא מהתהלים שאומַר?!... אלמד גמ' בעיון, בעומק, אחדש מערכות וכו'. אבל מהתהלים מה יצא לי? אומַר בסה"כ כמה מילים, כמה פסוקים, ולא יישאר לי מהם בידי מאומה..."

היכן מונחת נקודת הטעות במחשבה כזו?

הטעות נעוצה בכך שחושבים שההשכלה גבוהה יותר מהתמימות. אבל האמת היא, שהתמימות גבוהה לאין ערוך מענין ההשכלה!

ישנם אנשים שנראה להם שהתמימות היא מידה שאינה טובה. זהו המבט החיצוני, אבל באמת אין לך מידה טובה הימנה, ויעקב אבינו, שהוא בחיר האבות, נקרא "איש תם". כי כשתמימות מתדבקת באלופו של עולם, היא הופכת להיות אמת, ועי"ז נעשה דבק בקב"ה שחותמו אמת. תמימות שמנותקת מהבורא, היא אכן תמימות שאינה ראויה, אבל תמימות הנובעת מכח ההכרה שיש בורא עולם, ומכח ההכרה שאין בכח בן תמותה להשיג את בוראו - זוהי מידת האמת האמיתית שעל שמה נקראת התורה "תורת אמת"!

במקום להעמיד את שאיפת הנפש רק להשיג השכלות, להשיג חידודים, צריך גם למקד את השאיפה להיות יהודי תמים באמת: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח, יג) - תמימות מביאה לדביקות בהשי"ת, עם מידת האמת.

כל זמן שעיקר השאיפה בנפש היא רק להשיג השכלות, ומרגישים ומאמינים שזוהי השלמות - עלולים לאבד את תכלית החיים!

"וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם--חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם" (דברים ד, ד) - החיים האמיתיים זו הדביקות בבורא העולם, והצורה היחידה להגיע לכך היא ע"י "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ"  -  אם רוצה אתה להיות עם ה' אלקיך, אתה מוכרח להיות תמים.

(מתוך "בלבבי משכן אבנה")

המקור

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס"ד

"ותִשְחָק ליום אחרון. . ."

"מעשה בתלמיד אחד של ר' שמעון בר יוחאי זצוק"ל, שיצא חוצה לארץ, ובא עשיר. והיו התלמידים רואין אותו ומקנאין בו, והיו מבקשים לצאת לחוצה לארץ. וידע ר' שמעון, והוציאן לבקעה אחת של פני מדון, והתפלל ואמר: בקעה בקעה מלאי דינרי זהב! התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם: אם זהב אתם מבקשים – הרי זהב טלו לכם! אלא, היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו – חלקו של עולם הבא הוא נוטל! שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא, הוי: 'ותשחק ליום אחרון'"...

הנה, תלמידי התנא הקדוש ר' שמעון בר יוחאי היו גדולי עולם וקדושי עליון. וברור הדבר, שקנאתם בעושרו של אותו לתמיד – לא היתה בגלל היתרון החומרי של העושר, אלא בגלל היתרון הרוחני שלו. כי הם חשבו שעל ידו יוכלו ללמוד יותר תורה, בלי טרדת הפרנסה, ואף לפרנס תלמידי חכמים אחרים. אכן ר' שמעון בר יוחאי הצביע להם, על הצד השני של המטבע, שכן בעושר טמונה גם סכנה גדולה. כי עושר גורם שהאדם יעשה את הטפל – לעיקר מגמתו, וממילא העיקר נהפך לטפל – ובזה הוא מאבד את זכותו לחיי נצח – "חלקו של עולם הבא הוא נוטל".

‏וכדי שהאדם לא יימשך אחר בחינת החומר שבעושר, מונע הקב"ה את העושר מתלמידי חכמים (חוץ מאלו המסוגלים ל'שני שולחנות') – "אין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא" – כדי ששכר תלמידי חכמים יהיה שלם בלי חיסרון כלל!

‏על דרך זה כותב "אור החיים": " 'אלה בני אצר...', ירמוז הכתוב על אומרם ז"ל אמרה תורה – מפני מה בני עניים? אמר לה הקב"ה – להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. פירוש, כי באמצעות יסוריהן בעולם הזה ירבה אוצרם בעולם הבא. והוא אומרו 'בני אצר', פירש אותם שחפצים לאצור, אוצר בטוב הנצחי, צריכין בעולם הזה לסבול יסורין – בלהן וגו': "ומודיע הכתוב כי היסורין הם עושים אוצרות מלאים כל טוב למעלה באמצעותם, וכיסורי ר' אלעזר ברשב"י שהיה קורא אותם בואו אחי וכו'. ומעתה מי האיש החפץ חיים העליונים ולאצור אוצרות הטוב – ימאוס בעולם הזה ובתענוגיו, ויקבל עליו בלהן וזעון ועקן, תרגום צרה עקא..., לטוב לו כל הימים ולמלאות אוצרותיו".

‏הרי למדנו, כי אחת הטובות הגדולות שהקב"ה נותן לאדם הוא העוני והסבל בעולם הזה – שעל ידי זה הוא אינו נמשך אחרי בחינת העולם הזה, ועקב כך הוא זוכה לשמור על אוצרות השכר שלו לעולם הבא.

‏ולסיום, בעל העקידה מאריך לבאר כי ישנם שני סוגי בני אדם:

1.               אדם המרכז את רוב השתדלותו להשלים את נפשו הרוחנית, ולצורכי גופו הוא משקיע השתדלות מועטת – כפי צורכו ובכדי חייו.

2.               לעומת זאת, ישנו אדם חסר דעת שכל ישעו וחפצו הוא רק לתור אחרי קנייני הזמן, ועסקו כל ימיו הוא רק במילוי צורכי גופו החולף ועובר, בלי לתת לב להשלים את צורכי נפשו – העומדת ונשארת לעד.

‏וממשיל בעל העקידה את הדבר לאדם הבונה בית, שעליו להשקיע את עיקר כוחו בייפוי וחיזוק הבית עצמו, ולא בדרך המובילה אל הבית.

אדם המשקיע את כל הונו בייפוי הדרך המובילה אל הבית – בסידור אור יקרות שיאיר את הדרך, וריצוף נאה בדרך עצמה, ופרחים ועצים רבים המייפים את צידי הדרך וכו' וכו', ואת הבית עצמו הוא מזניח ואינו משקיע שום מאמץ וכסף בתכנון הבית, בבניית יסודות חזקים לבית, בבניית קירות הבית – מחומרים חזקים וטובים, כל שכן שאינו דואג לכלים נאים בתוך הבית – לרהיטים, וילונות ושטיחים וכד' – הרי לשוטה יחשב האיש ההוא!

אמנם כך נמשלים אותם אנשים – המשקיעים את כל מרצם וכוחם בהטבת קיומם בעולם הזה הדומה לפרוזדור, ומזניחים, ושוכחים, להשלים את עצמם בתורה ובמצוות – שעל ידיהן יהיה להם קיום נצחי, וגם כשעוסקים בתורה ובמצוות הרי עיקר מגמתם הוא להשיג תועלת חומרית – כבוד, עושר, או סתם הנאה שכלית (חיצונית) וכד' – ואינם שמים לב לעיקר המגמה – עולם הבא המשול לבית.

לכן מוטל על האדם להתחזק תמיד בבחינת "לב חכם בימינו" – להבחין בין העיקר האמיתי לטפל האמיתי, על דרך דברי שלמה המלך ע"ה: "נִבְחָר שֵם מֵעוֹשר רב", ומבאר בזה המלבי"ם: "נבחר שם מעושר רב' – קנייני העושר הם קניינים מדומים בלתי דבוקים מתעצמים עמו, ופתאום יורש ואבד העושר בענין רע, אבל השם שקנה על ידי מעשיו הטובים הם מתעצמים בנפשו בלתי נפרדים ממנו..."

מי שמכוון את עצמו לבחינת הימין – לעיקר מגמת העולם, הרי הוא ישיג לא רק את העיקר שאליו הוא משתוקק, אלא גם יהיה לו הדבר הטפל – כדי שעל ידו יוכל להגיע לעיקר, כמאמרם ז"ל: "אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת מאי דכתיב 'אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד' – אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבד ליכא? אלא למיימינין בה אורך ימים איכא וכל שכן עושר וכבוד". פירוש, מי שמתייחס את התורה כעיקר המגמה, בבחינת "למיימינין בה", כמו שמפרש רש"י: "עסוקים בכל כוחם, וטרודים לדעת סודה, וכל שכן לעושר וכבוד – כאן ובבא!

(מתוך "ממעמקים").

בס'ד

מלא כל הארץ כבודו

התפשטות אור עליון מלובש בכל המציאות ונקרא מחיה המציאות. ומתגלה בכל מיני הלבושים שישנם בעולם, היינו בכל דברים הגשמיים הנראים לעינינו. הכל הוא אור ה', בין בלבושי תורה, היינו באותיות התורה, ובין באותיות התפילה, ובין בדברים בטלים. וכל ההבחן בזה הוא רק אצל המקבלים, היינו המרגישים.  

יש אנשים שמרגישים שאור ה' מלובש רק בתורה ותפילה. ויש אנשים שמרגישים את אור ה' גם בצירופי אותיות של דברים בטלים. ויש שאינם מרגישים אפילו בצירופי אותיות של תורה ותפילה, שזהו אור ה' מבחינת ממלא את כל המציאות.

אלא מאחר שנעשה הצמצום, שהוא סוד הסתרה, אינם מרגישים שהכל הוא אור ה' המתפשט. היינו השיעור שניתן להשיג לנבראים, שנקרא אור המתפשט לתוך הרגשת הנבראים, וחוץ מבחינת מה שהבורא יתברך רצה שהתחתונים ישיגו, נקרא בודאי "לית מחשבה תפיסא ביה כלל".  

אבל האדם צריך להאמין בהצמצום, היינו שהוא רק הסתרה לצורך תיקון האדם. אבל לאמיתו של דבר "מלא כל הארץ כבודו", שאין שום מציאות בעולם חוץ מאלקות, אלא כל ההסתרה היא רק בהרגשת האדם. כי מטרם שהאדם מוכשר להשיג את האמת, הוא צריך להאמין, שהאמת היא לא כפי ערך ידיעתו והרגשתו, אלא שהיא בבחינת "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". שזה רק מסיבת התיקון, בכדי שהאדם יבוא לשלימותו, שהוא מרגיש רק את עצמו ולא מציאות אחרת.  

לכן אם האדם ישיב את לבו להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהשכל, על ידי זה מכשירו ומתקנו לבוא לידי גילוי פנים. על דרך שמובא בזהר הקדוש שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון בר יוחאי "לית אתר לאתטמרא מינך", היינו שבכל מיני הסתרות שהרגיש, היה מאמין שכאן אור ה', וזה הכשירו, עד שבא לידי גילוי פנים של אורו יתברך.  

וזהו ענין גודל האמונה, שמוציא את האדם מכל מיני שיפלות והסתרות, אם האדם מתחזק בה ומבקש מה' שיגלה את עצמו. וזה ענין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, "ברח דודי עד שתחפץ", היינו שמטרם שהאדם מוכשר לגילוי אורו יתברך, מבקשים ממנו, "ברח דודי", היינו שלא יגלה את עצמו להנבראים, מטעם הנ"ל, שענין הסתרה הוא רק תיקון הבריאה.

לכן האדם צריך להתחזק ולהתפלל על ב' אלה: א) שיהיה מוכשר לגילוי אור ה'. ב) שה' יתן לו את הכח להתחזק בבחינת אמונה למעלה מהדעת, שעל ידי זה ממזג כלים מוכשרים לגילוי פנים, בסוד "יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום", בסוד הכתוב "אשמעה מה ידבר האל כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה".  

 (הרב אשלג זצ"ל)

ואמר הבעש"ט זצוק"ל: "אור" בגימטריה – "רז". 

בס"ד

האדם נברא יחידי

חשיבה מעמיקה מביאה למסקנה ברורה כי היקום לא נוצר לשווא, אלא לשם יעד ברור ומוגדר מראש. הדעת וההיגיון ממאנים לקבל הנחה, שבריאה כה גדולה ומורכבת נוצרה בידי בורא כל יכול, ללא מטרה וללא יעד. ואמנם, מטרת בריאתם של כל היצורים מבוארת בדברי התנא (מסכת אבות ו, יא): ''כל מה שברא הקב''ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו''. כלומר, תפקיד הברואים כולם הוא להרבות כבוד שמים בתבל. כל יצור על פי דרכו מודיע כי יש בורא שברא אותו. בעצם הוויתו הוא מכריז על כבוד הבורא, כפי שנאמר בפסוק (תהלים יט, ב): ''השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע''. במרכז בריאה נפלאה זו עומד האדם, נזר הבריאה. כל יצורי תבל נוצרו כדי לשרת אותו ולהנעים את קיומו. גם מטרת בריאתו של האדם, כשל יתר היצורים, היא לצורך פרסום אדנותו של הקב''ה בתבל. הכרה זו עולה מכל המצוות והמעשים הטובים שעושה האדם בחייו.

בכל מצווה שיהודי מקיים הוא מעיד שיש בורא לעולם, וכי הוא, הנברא, סר למשמעתו. אולם קיים שוני בין בריאת כל הברואים לבריאת האדם. בניגוד לכל הנבראים שנבראו ''למינהו'', נברא האדם יחידי, כדי להורות שיש לכל אדם ייחודיות משלו במסגרת זו של האדרת כבוד שמים בעולם. למרות שהכלל העולה מקיום המצוות של כל ישראל אחד הוא, מכל מקום אינו דומה תפקידו של ראובן לתפקידו של שמעון. לכל אחד יש גוון משלו בתמונה המרהיבה של כבוד ה' אשר ''מלוא כל הארץ כבודו''.

מאז ברוא ה' אלוקים אדם על פני האדמה ועד לדור האחרון, לא נוצרו שני בני אדם שניתנו להם תפקידים שווים. עיקרון זה הינו מחייב ומשמעותי ביותר. אם מאן דהוא יתרשל במילוי תפקידו, הוא יגרום בכך נזק בלתי הפיך. לצורך מילוי תפקידו, חנן הבורא כל אדם בכלים ייחודיים שבאמצעותם עליו לבצע את המוטל עליו. ''כלים'' אלו הם מכלול התכונות, הכישורים, האפשרויות, הרקע, החברה ושאר הנתונים שבמסגרתם פועל האדם בחייו.

בעזרתם של כל אלו האדם מצווה להוציא מן הכח אל הפועל את המשימה הייחודית שהוטלה עליו. מאליו מובן שאי קיומו של התפקיד מהווה נזק שאי אפשר לתקנו ע''י אדם אחר הממלא את תפקידו הייחודי שלו. במסגרת אישית זו יש לכל אחד ניסיונות וקשיים משלו. חשוב להדגיש: ''חליפת הניסיונות'' ''נתפרת'' בידי שמים בדיוק ''לפי מידה'', בהתאם לטיב ולאיכות העבודה המוטלת על מי שלובשה.

יש לך אדם המתלונן על קשייו המרובים. לפי דעתו הניסיונות הפוקדים אותו מכל עבר קשים מנשוא. לעתים הוא מתבטא שאם היה מצבו כמצב פלוני, לבטח היה עובד את הבורא במלוא השלמות. הוא מודה שבמצבו הנוכחי מצוותיו ומעשיו רפויים בידו, אולם לדעתו יש לתלות זאת בקשיים המרובים הנערמים בדרכו ולא בו עצמו. גישה זו בטעות יסודה. על האדם לדעת שאין מקום לתלונות או להשוואת מצבו למצב של זולתו.

אם הרקע שסביבו הוא קשה, המשמעות היא שבמצב זה הקב''ה חפץ, ואין כל טעם להתאונן או לערוך השוואות עם אחרים. בכל התנאים ובכל המצבים שבהם נתון האדם עליו לעשות את מירב המאמצים כדי לעבוד את הבורא בשלמות, ולהכיר שאלו הם הנתונים שבמסגרתם עליו לפעול. הייחודיות - ברכה היא. המסגרת האישית חשובה לכל אדם. מנקודת עומדו מוטל על האדם לעבוד את בוראו ולקדש את שמו בעולם.

השיבנו 

שעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו [סובב אותו] על כל אילני גן עדן ואמר לו: "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי". תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך. (קהלת רבה ז', י"ג)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס"ד

הבטיח שמי שיקרא בכל יום אגרת זו מובטח לו שלא יחטא ויזכה לעולם הבא.

וזאת לשון האגרת:

שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ. וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמְּךָ: תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כֹּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכֹל אָדַם וּבְכֹל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדַם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כֹּל הַכּוֹעֵס כֹּל מִינֵי גְהִינֳם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָסֵר כָּעַס מִלִּבְּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מְבַשֶּׂרְךָ. וְאֵין רָעָה אֶלָּא גְהִינֳם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה. וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכֹּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'. וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה, כִּי תִּתֵּן אֵל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְשֶׁאַתָּה רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּחַיֶּיךָ וְאַף כִּי בְּמוֹתְךָ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וְשֶׁמֵּי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדַם". וְנֶאֱמַר: "הֲלֹא אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ אֲנִי מַלֵּא נְאוּם ה' ".

וְכַאֲשֶׁר תַּחְשֹׁב אֵת כֹּל אֵלֶּה, תִּירָא מִבּוֹרְאֲךָ וְתִשָּׁמֵר מִן הַחֵטְא, וּבַמִּדּוֹת הָאֵלֶּה תִּהְיֶה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקְךָ. וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכֹּל אָדַם וּלְפַחֵד מִמַּנּוּ וּמִן הָחֶטְא, אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הִשְׁכִּינָה וְזִיו כְּבוֹדָה, וְחַיֵּי עוֹלַם הַבָּא.

וְעַתָּה בְּנִי, דַּע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיּוֹת, מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' מָלַךְ גֵּאוּת לָבֵש" .

וּבְמַה יִתְגָּאֶה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר. וְאִם בְּכָבוֹד, הֲלֹא לֶאֱלֹקִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ", וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ?. וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה, מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים. וְטַעַם זְקֵנִים יִקַּח: נִמְצָא, הַכֹּל שַׁוֵּה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּי בְּאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים, לַכֵּן תַּשְׁפִּיל עַצְמְךָ וינשאך הַמָּקוֹם.

עַל כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לַלֶּכֶת בָּהּ תָּמִיד: כֹּל דְּבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף, וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה, וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדַם בְּדַבֶּרְךָ עִמּוֹ, וְכֹל אָדַם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם חֲכַם אוֹ עָשִׁיר הוּא-עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ, וְאִם רָשׁ הוּא וְאִתָּהּ עָשִׁיר אוֹ חָכַם מִמֶּנּוּ-חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיַּב מִמֶּנּוּ וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא, הוּא שֹׁגֵג וְאַתָּה מֵזִיד.

בְּכֹל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמֵחַשָּׁבוֹתֶיךָ וּבְכֹל עֵת, חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְּבוֹדוֹ מַלֵּא עוֹלַם. וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ, וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכֹּל אָדַם, וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ אַל תְּעַנֵּהוּ בְּקוֹל רָם רַק בְּנַחַת, כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ. וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ, וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר, תְּחַפֵּשׂ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָּבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ, וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶׂיךָ בַּבּוֹקֵר וּבָעֵרֶב, וּבַזֶּה יִהְיוּ כֹּל יַמֶּיךָ בִּתְשׁוּבָה. וְהַסֶּר כֹּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם מִלִּבְּךָ בְּעֵת הִתְפִּילָהּ, וְהַכֵּן לִבְּךָ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, וְטַהֵר רָעֲיוֹנֶיך, וַחֲשֹׁב הַדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֵנוּ מִפִּיךָ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה כֹּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּכֹל דָּבָר וְדָבָר וְלֹא תֶּחְטָא. וּבַזֶּה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמֵחַשָּׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים, וּתְפִלָּתְךָ תִּהְיֶה זַכָּה וּבָרָה וּנְקִיָּה וּמְכֻוֶּנֶת וּמְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנְךָ"

תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְלֹא תִּפְחוֹת, לְקַיְּמָהּ וְלַלֶּכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר ה' יִתְבָּרֵךְ, לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכֹל דְּרָכֶיךָ וְתִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים. וּבְכֹל יוֹם שֶׁתִּקְרֶאנָה יְעַנּוּךָ מִן הַשָּׁמִים כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאוֹל עַד עוֹלַם, אַמֵּן סֶלָה: