פרשת בלק מתוך האתר רעיונות על פרשת השבוע על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

הגמרא אומרת: "אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו"(מכות י:) מן התורה דכתיב: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם" (במדבר כב, יב) כך אמר הקב"ה לבלעם בפעם הראשונה שהתבקש ללכת עם שרי בלק לקלל את ישראל, ואילו בפעם השנייה, כשבלעם מתעקש ללכת ה' אמר לו: "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם" (שם כ) זו הדרך שבלעם בוחר ללכת ובה מוליכים אותו. זה לא אומר שהאדם יצליח תמיד לעשות את מה שהוא מתכנן, כפי שאכן רואים בפרשתנו שכוונתו הייתה לקלל את ישראל ובמקום זה בירך אותם, אבל הרשות בידו להחליט אם להטיב או להפך. מן השמיים נותנים לאדם את האפשרות לבחור, אולם מה הוא יצליח לעשות בפועל רק הקב"ה יחליט. רבנו בחיי בספרו "חובת הלבבות" אומר שבחירת האדם היא על הרצון, דהיינו אם הוא רוצה להיות צדיק או רשע; מה שהוא יצליח לבצע בפועל זה כבר לא תלוי בו - הקב"ה יקבע. כך ראינו למשל אצל המן הרשע שתכנן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ולבסוף מצא את עצמו תלוי בגובה חמישים אמה. כמו כן ראינו כמה צדיקים גמורים שנכספו לעלות לארץ ישראל ולא עלה בידם; הבחירה נמדדת ברצון. זאת משמעות המאמר "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" כך מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א. בלעם הרשע משמש דוגמה מוחשית כמה מרחיק לכת יכול להיות רצון האדם. הוא מתיימר להיות "יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (שם כד, טז) חז"ל מקשים בגמרא (סנהדרין קה:) "השתא דעת בהמתו לא הוה ידע, דעת עליון הוה ידע?" הוא לא הבין למה האתון מתנהגת כך בדרך ומתווכח איתה, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות הוא יידע דעת עליון? אלא שידע לחשב את הרגע ביום בו הקב"ה כועס, ורצה לנצל אותו רגע בכדי לקללם. והנה, למרות שהקב"ה אומר לא ללכת הוא מנסה שוב ומשיג "אישור" ללכת. אומנם ה' אמר לו שרק מה שהוא ישים בפיו יאמר, אבל בלעם משוכנע ש"יהיה בסדר", הוא כבר ימצא את הדרך "להשפיע" על הבורא לשנות את דעתו. בדרך בא המלאך (חז"ל אומרים שהיה מלאך של רחמים שרצה למנוע מבלעם שיטרד מן העולם) וחוסם את הדרך שלוש פעמים ורק האתון רואה אותו, עד שמתגלה אל בלעם שמגיב לפניו: "אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי" (שם כב,לד) הוא בטוח שבעיני ה' זה בסדר, רק אם רע "בעיניך" אני אחזור. עם הקב"ה אפשר להסתדר, אתמול אמר לא והיום אמר כן, סימן שניתן לשנות את דעתו. הוא יקריב כמה קורבנות וזה יביא אותו להכריע את הכף ולבצע את זממו.

אברהם אבינו עומד להקריב את הקורבן הכי יקר שלו: יצחק בנו; ומה הוא אומר? "וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (בראשית כב, ה) דהיינו, אני אכניע את עצמי לפני הקב"ה, אני הולך לקיים את רצון השי"ת. ואילו בלעם אומר לבלק: "הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ" (במדבר כג, ג) דהיינו: תעמוד זקוף לפני הקב"ה, אין לך על מה להיכנע – אתה עכשיו "נותן" לו קורבנות לכן הוא יעשה כרצוננו. זה ההבדל בין צדיק לרשע: הצדיק מביא קורבן וממלא בכך רצון ה'; הרשע סבור שבגלל שמביא קורבנות ה' "חייב" למלא את רצונו. נורא ואיום עד כמה יכול אדם, נביא הגויים, להתדרדר לתהום בעקבות בחירתו ברצון שלילי.

הנביא מיכה אומר בהפטרה: "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב" הוא יעץ לקלל את ישראל ח"ו "וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר" שאכן אפשר לקללם, הוא יביא כמה קורבנות ויבנה שבעה מזבחות "אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כלן" (רש"י במדבר כג, ד) אולם בסופו של דבר לא הצליח "מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'" קורבנות אלו לא הניבו פירות ושום דבר לא התרחש. ומה הייתה טעותו של בלעם? הוא לא ידע "בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹקי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה: הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן?" האם זה מה שהקב"ה צריך? הם הקריבו שבעה פרים ושבעה אלים, אולי היו צריכים להקריב אלפי אילים כדי שה' ימלא את רצונם? או אולי "הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁ?" כמו שעשה מישע מלך מואב שהקריב את בנו?  (לפי דעה אחת) האם זה מה שהקב"ה רוצה? ודאי שלא! אלא מה שה' רוצה הוא "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקיךָ" (מיכה ו, ה-ח) אדם המקריב קורבן צריך לדעת שמטרתו הוא להיות "אִכַּף" (מלשון כפיפה והכנעה-מצודת ציון) לאלוקי מרום; לשפר את המידות על מנת להיכנע בפניו, וזה לא מה שעשה בלעם. מטרת הקורבן היא "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט", שהאדם ירצה רק את מה שמגיע לו ולא יותר, ואילו בלעם הוא "נפש רחבה", הוא מעוניין לקבל "מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב" ה' רוצה "אַהֲבַת חֶסֶד" שהאדם ידאג תמיד להטיב לזולת, ואילו בלעם עינו רעה עם הבריות. ה' רוצה "הַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקיךָ" שהאדם יתנהג בצניעות ובענווה, ואילו בלעם הוא "רוח גבוה" ורחוק מלהיות צנוע. רואים אם כן שמידותיו של בלעם מקולקלות בתכלית הקלקול וכשמביא קורבנות הוא לא מעוניין לתקן אותם; כל מגמתו היא שה' ימלא את רצונו הנובע מאותם מידות גרועות. פשוט שקורבנות מסוג זה לא רצויים.

הגמרא אומרת: "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור" (ראש השנה ד.) אבל גוי שעושה כך לא אומרים שהוא צדיק גמור. מה ההבדל? מסביר רש"י: "ישראל לבו לשמים ואם מריעין לו בחייו אינו קורא לו תגר אלא תולה היסורין בעוונו, אבל עובד כוכבים אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר" כשיהודי נותן צדקה הוא נותן בלב שלם משום שיודע שהוא מקיים מצוות בוראו, אלא שביחד עם זה הוא רוצה שבנו יחיה. אבל הגוי רוצה שבאמצעות הצדקה ה' ימלא את רצונו, ואם זה לא יוצא לפועל - קורא תגר.

הרבה מוסר לומדים מסוגיה זו. כל אחד צריך לעשות חשבון נפש מהן מחשבות ליבו כשהוא מתפלל או מקיים מצווה, האם נכנע לרצון ה' או שכוונתו "לשכנע" את ה' לעשות כרצונו, ולהשתדל בכל כוחו לתקן את המידות.